ספר זה מלוקט מרבותינו הקדושים על

 

כח המזל

 

מעלות הצדקה, עבירות בין אדם לחברו,

ביטול עין הרע, זוגיות, כשפים, סכנות סגוליות, תועלת הסימנים, כוח הסגולות והקמעות

 

                                          

 

כוח המזל

 

יסוד מוסד הוא באמונתנו שכל אשר לאדם תלוי בחשבון מעשיו, כדברי הרמב”ן (שמות י”ג ט”ז) יעשה המצוות ויצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו. דהיינו: אם אדם ישפר מעשיו - יוכל לשנות כל מצב, ואם, חלילה, יקלקל דרכיו - יפסיד דברים נוספים.

 

   לעומת זאת מצאנו שיש מזל לאדם. במסכת שבת (ע”ה.) אומר רש"י (ד”ה לעיני העמים) שחכמה הניכרת היא שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות, שמעידים כדבריו. שאומר שנה זו גשומה והיא כן, שנה זו שחונה והיא כן. שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי. הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל.

 

כך גם שנינו במסכת מועד קטן (כ”ח.), בשעת פטירתו של רבא, ביקש מאחיו שיאמר למלאך המוות שלא יצערו בגסיסתו, אמר ליה כיון דאימסר מזלא לא אשגח בי (כיוון שנמסר המזל לידו, אין הוא משגיח בי).

 

הגמרא במסכת שבת (קנ”ו.) מאריכה לפרט את השפעות המזל על שעת לידתו של האדם ועל טבעיו.

 

המזל בו נולד האדם משפיע על כל מהותו.

 

כך לומד רש"י בסוטה ב: זִווג ראשון - לפי המזל.

גם בדיני נזיקין (בהפסדים שבגרמא), ובטענת בתולים (כשאישה טוענת שנאנסה), משתמשים חז”ל בביטוי "מזלך גרם".

 

רואים אנו, לכאורה, שהמזל פועל בעולם, ולא יועילו כנגדו זכויות. לכל אדם נקבע מזלו עוד לפני לידתו, והוא לא תלוי במעשיו, ולכן לא ישתנה בגלל מעשיו לטוב או למוטב.

 

כיצד דברים אלו יכולים להתיישב עם אמונתנו? יש שניסו לתרץ סתירה זו לפי רש”י במסכת שבת (קנ”ו.) "אין מזל לישראל".

"דעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה". דהיינו שלכל הדעות העולם מונהג על ידי ההשגחה לפי מזלות - טבע. אבל כאשר משתנה מצב זכויותיו של האדם, ישנו גם את המזל. יוצא שהמזל אינו סותר את ההשגחה, אלא מהווה כלי הביצוע של ההשגחה.

 

לכן, כשאמר הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך (שבת קנ”ו.), הוא לא אמר שהמזל לא נכון. אלא הסביר לאברהם שהוא יעביר את כוכב צדק ממערב למזרח ואז יוכל אברהם להוליד. דהיינו: המזל מבצע את גזרות ה', וכאשר משנים את הגזרה, מזיזים גם את המזלות.

 

כך גם נפרש את המקרים השונים בהם השתמשו חז”ל בביטוי "איתרע מזליה", דהיינו השתנה מזלו לרעה בגלל מעשיו. כגון: (רש”י בברכות נ”ד:): חולה - שהורע מזלו. (שבת ל”ב.): נפל תורא חדד סכינא, [נפל השור, חדד הסכין לשוחטו], ופירש רש”י: הועיל ואיתרע מזלה, מזומנת פורענותה לבא (רש”י יבמות ק”כ: ד”ה “מנחשי אינשי”): שלא יטול זה מזלו.

 

אבל יתכן לומר שהדבר תלוי במחלוקת רבי חנינא ושאר התנאים ואמוראים (מסכת שבת קנ”ו.): איתמר רבי חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל.  רבי יוחנן אמר אין מזל לישראל... ואף רב סבר אין מזל לישראל. דאמר רב יהודה אמר רב מניין שאין מזל לישראל? שנאמר: ויוצא אותו החוצה. אמר אברהם לפני הקב”ה רבונו של עולם בן ביתי יורש אותי אמר לו לאו כי אם אשר יצא ממיעך. אמר לפניו: רבונו של עולם נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל...  ומשמואל נמי אין מזל לישראל... ומרבי עקיבא נמי אין מזל לישראל...  ומרב נחמן בר יצחק נמי אין מזל לישראל...

 

ניתן היה לתרץ שרבי חנינא יחידי נגד רבי יוחנן, רב, שמואל, רבי עקיבא, ורב נחמן בר יצחק, ולכן אין הלכה כמותו. והמקומות שמשמע בהם שהמזל לא משתנה נאמרו לשיטתו ודלא כהלכתא.

אבל תרוץ זה לא יתכן. ועדיין שיטת רב חנינא צריכה ביאור. ומכיוון שכבר במקום הביאו התוספות את דברי רבא במסכת מועד קטן (כ”ח.) אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא.... ואם רבא, שהוא אחרון, טען שגם גדולי האמוראים טוענים שמזל שאינו משתנה לפי זכויות, בודאי שכך מסקנת הגמרא: מכוח קושיא זו אומרים תוספות למסקנה שבאמת יש מזל, ולכל הדעות לפעמים אף אין אפשרות לשנותו.  אבל לעתים, על ידי זכות גדולה, כן ניתן לשנות את המזל, ועל זה המחלוקת - עד כמה  שייך לשנות את המזל.

 

כך גם נוכל לתרץ את הסתירה בדברי רבא שם, שאמר על עצמו: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי חדא לא יהבו לי. חוכמתיה דרב הונא, ועותריה דרב חסדא ויהבו לי. ענותנותיה דרבה בר רב הונא לא יהבו לי [אלו שלשה דברים בקשתי מהשמים, שנים נתנו לי, ואחד לא. חוכמת רב הונא, ועושר רב חסדא נתנו לי. ענונתנו רבא בר רב הונא, לא נתנו לי]. אם רבא עצמו סובר שעושר תלוי במזל, מדוע ביקש, ואיך הצליח, לקבל נגד המזל? אלא, חייבים לומר שיש מזל גם לישראל, אבל בזכויות גדולות יכולות לגרום לשינויו.

 

אולם מצאנו דברים קיצוניים יותר (תענית כ”ה.) רבי אלעזר בן פדת...כי אתער אמרו ליה מאי טעמא    קבכית וחייכת. פרוש: רבי אלעזר נטה למות מחולשת רעבונו, וכאשר גסס בכה וחייך. כאשר התעורר שאלהו מדוע בכה וחייך.

 

אמר להו: דהוה יתיב עמי הקב"ה, ואמרי ליה: עד מתי אצטער בהאי עלמא. ואמר לי אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני. (נוח לך שההפוך את כל העולם מראשו, אולי תולד בשעת מזונות) אמרי לקמיה: כולי האי ואפשר....

 

בדוגמא מבהילה זו רואים אנו, שכדי שהקב"ה יוכל לתת לרבי אלעזר מזונות, צריך להפוך את כל העולם ולברוא אותו מחדש.

וגם אז רק אולי יוכל להולד במזל שבו יקבל יותר מזונות. איה "יעשה המצוות ויצליחנו שכרו", אם אפילו, כביכול, הקב"ה לא ישנה את מזלו?

 

עינינו בסוגיא סתומה זו הרב דסלר (מכתב מאליהו ד' עמ' 99) פשר הדבר הוא, שיש שחלקו הוא ענין מסוים בגילוי כבוד שמו ית', והעניות והעשירות ושאר הנסיבות והמצבים הם רק כלים לזה ויש אשר העניות או העשירות הם מעצם חלקו בגילוי. מי שחלקו, למשל, בתלמוד תורה, הרי שנינו: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר", ולהיפך (אבות ד, ט). היינו, שאם ממלא את תפקידו בשלמות יתכן ויתנו לו עוד כלים כדי שיוכל להמשיך בעבודתו, כענין "אוכל פירותיהם בעולם הזה" שהפירות הם מתן כלים נוספים לאפשר לו להוסיף בעבודתו, כמו שכתוב: ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו'. כמו שביארנו בכמה מקומות. וכן להיפך, אם אינו זוכה, ממעטים לו כלים.

 

והנה רבא שאמר: "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא” הוא עצמו מעיד שהוא התפלל שיהיה חכם כרב הונא ונענה, ושיהיה עשיר כרב חסדא ונענה (מועד קטן שם), כי על ידי התפלה יכול להתעלות ולהתרומם ולהידבק עוד יותר בשי”ת, ועל ידי זה יהיה ראוי לסייעתא דשמיא ולכלים שהוא מבקש. והיינו שכתבו התוספות שעל ידי  זכות גדול משתנה המזל.

 

אבל יש אשר חלקו בגילוי הוא, למשל, להיות עני ובעל יסורין, כי חלקו הוא קידוש ה' של קבלת יסורין באהבה.

 

לאדם כזה לא תועיל תפילה וכל זכות לשנות את מזלו, ואפילו אם יתפלל בכל ליבו בדביקות גמורה שיתנו לו עשירות או בריאות, לא יתכן שישתנה מזלו על ידי זה. וזהו שכתבו התוספות אבל פעמים שאין המזל משתנה כהא דר' אלעזר בן פדת. ולזה התכוון רבא (מו”ק שם) כשהעיד שרבה ורב חסדא שניהם צדיקים גמורים היו, שניהם התפללו על גשמים וירדו, אבל רב חסדא חי תשעים ושתים שנה,

ורבה רק ארבעים שנה, לרב חסדא היו הרבה שמחות ושפע כל טוב, ולרבה הרבה אבל וחוסר כל. ומזה הוכיח רבא דבני, חיי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלה, היינו כאשר זה מעצם חלקו, כך נראה לי.

 

דברים נפלאים אלו מלמדים אותנו שהשגחה אין פירושה שבעל זכויות יוכל לקבל כל שיחפוץ. יתכן ויתעלה האדם ביותר וודאי מגיע לו ש-יצליחנו שכרו, אבל זה לא מחייב שהשכר יגיע במה שהוא רוצה. ישנם חשבונות שמים רבים לכלל הבריאה, וממילא למרות שיש שכר מצווה ועונש עבירה מדוקדקים, עדיין צריכים כל החשבונות האישיים להתאים לכלל החשבונות של תיקון הבריאה, ודבר זה תלוי ב-מזל כלומר בתכליתו בעבודת ה' הנקבע מראש.

 

לכן גם במצבים שהמזל לא יכול להשתנות כדוגמת ר' אלעזר בן פדת: אין הדבר סותר את חשבון ההשגחה הפרטית של כל אדם. שכרו ישולם בדרך אחרת, או בעולם הבא כפי שהראה הקב"ה לרבי אלעזר. במצב זה ייסוריו הם זכויות גמורות, ולא עונש. לעומת זאת, דברים שאינם ביעוד האדם אלא אמצעים, (“כלים” בלשון הרב דסלר), ישתנו בהתאם להשגחה האישית לגבי דרגתו וזכויותיו של האדם בחשבון מדוקדק.

 

באופן זה נוכל להבין גם מדוע "משנה מקום משנה מזל". אם הכול לפי חשבון ההשגחה, מה עניין שינוי מקום המגורים לשינוי המזל.

 

מסביר שם המכתב מאליהו: לא רק על ידי זכות יכול מזל כזה להשתנות. מרגלא בפומא דאינשי "משנה מקום משנה מזל" והוא מירושלמי (שבת ו', ט') פעמים... ששינוי מקום גורם לשינוי מזל,

 

אפשר לתת דוגמא שתקל לנו להבין את הענין על בוריו. הרי ידוע שהכלים הם תמיד לפי התכלית. נניח, למשל, שתכליתו של יהודי אחד - חלקו בגילוי - הוא לסייע ללימוד תורה. אם הוא נולד בארץ שהפרנסה בה בדוחק גדול, יתכן שמזלו - על פי תכליתו –

יגרום לו עניות, כי אז יצטרך להיות מלמד תינוקות ובזה תהיה לו הזדמנות נאותה למלא את תפקידו בעולם הזה, שהוא, כאמור, סיוע לתלמוד תורה. ניסיונו יהיה אם ללמד תינוקות בנאמנות או לא.

 

אבל אם איש זה יבחר לעקור דירתו אל ארץ אחרת אשר שם אין חיידר שיוכל למלא בהם תפקיד מלמד תינוקות, איך ימצא אז את ההזדמנות הנאותה להשלים חלקו בבריאה.

 

יתכן שאז מזלו ישפיע לו - לפי תכליתו - עשירות; וניסיונו - אם להשתמש בעושר שנתנו לו לתמוך בלומדי תורה או לא. אם כן יעשה, הרי בא על תכליתו, שהיא, כאמור, סיוע לתלמוד תורה. ובזה נתקיים "משנה מקום משנה מזל" בלי שיהיה בזה כל שינוי בתכלית הרוחנית למענה נברא.

 

בצורה זו נוכל לפרש גם מדוע שינוי השם מקרע את גזר דינו של אדם (ר"ה ט"ז:). מכיוון ששמו של האדם הוא גילוי לתפקידו, אזי אם מזל זה הוא לא במהות תפקידו, שינוי שמו - יוכל לשנות את המזל. לכן לדוגמא: אברהם ושרה זכו לבן אחר שינוי שמם.

 

כך גם הובא להלכה (ברמ"א יו"ד של"ה י'), שנהגו לשנות שמו של חולה, "כי שינוי שם מקרע גזר דינו של אדם".

 

הערה: ענינים אלו עמוקים ונשגבים, וכל דברינו כאן אינם אלה להסביר במקצת.

 

כיצד צדקה מועילה

 

כתיב: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה. הבנו שתשובה ותפילה מהוות שינוי מהותי במדרגת האדם, לכן ברור שכשהאדם משתנה, משתנה גם מאזנו ויכולות גם להתבטל גזרות. אך במה נשתנתה הצדקה מכל מצוות התורה, שביכולתה לשנות בצורה מהותית את דרגת האדם, ולקרוע גזרות.

אפשר להסביר את הדבר בכמה דרכים

א). הצדקה יכולה לשמש תחליף לגזרה, כדוגמת סיפור הגמרא במסכת בבא בתרא (י'.): במוצאי יום כיפור ראה רבי יוחנן בן זכאי בחלומו, שאחייניו יפסידו באותה שנה  שבע-מאות דינרים. ריב"ז אינו מנסה לנקוט באמצעי בטחון, או תחבולות למיניהן, למניעת הנזק. הוא יודע שזה לא יועיל, כי הגזרה אמת והחריצות שקר (רמב"ן בראשית ל"ז ט"ו). מה כן עושה ריב”ז לעזרת אחייניו. הוא מאלץ אותם להרבות בצדקה במשך כל השנה, כך שבסוף השנה נחסר מממונם כמעט שבע-מאות דינרים. ובערב יום כיפור תפשה המלכות את האחיינים. שלח להם ריב"ז: אל תפחדו! יקחו מכם בסך הכול שבעה עשר דינרים. לתדהמת האחיינים מאיפה ידע הרב ואז הוא סיפר להם את החלום.

 

מסבירה הגמרא: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה. אבל לאן ילכו הכספים שיפסיד - זה תלוי באדם עצמו. אם זכה - הלא פרוס לרעב לחמך. ואם לא זכה - וענים מרודים תביא בית. אין אפשרות בכל ההשתדלויות הגשמיות למנוע את ההפסד שנגזר על אדם. ישנה אפשרות להשתדל לאן ילך הכסף, ולזכות בכך במצוות צדקה ובשכרה. לכן הרוצה להשתדל להפחית נזקיו - הדרך היא בריבוי צדקה.

 

במדרש שיר השירים רבה (ו' י"ז), מנוסח הדבר בקצרה ובחריפות יתר: תרעא דלא פתיחה לצדקה, פתיחה לאסוותא. פירוש: דלת שלא פתוחה לצדקה פתוחה לרופא.

 

החסרונות המגיעים לאדם הינם קצובים. אם לא יפריש  מממונו מרצונו לצדקה, יצטרך לתת את אותו הסכום לרופא, או לבעל מקצוע אחר, עם כל עגמת הנפש הכרוכה בכך. דרך זו קיימת גם בהוצאות מצווה אחרות, אבל מצאנו בצדקה מעלות נוספות.

 

ב). שנינו במסכת שבת (קנ"ו:) וצדקה תציל ממות (משלי י' ב'). ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה. וכך שנינו (בבא בתרא י.) עשרה דברים קשים נבראו בעולם... ומיתה קשה מכולם, וצדקה מצלת מן המיתה.

 

הרוצח נתבע על דמו של נרצח ודם זרעותיו של הנרצח (סנהדרין ל"ז.). מכיוון שבגללו הם לא יבואו לעולם, הוא אחראי על ביטול כל דורותיו. כך הנותן צדקה לעני ומחייהו, שותף הוא לכל מעשיו ולכל מעשי זרעו כל ימי חייהם. ובמיוחד שמידה טובה יפה ממידת פורענות אחת על חמש מאות (רש"י שמות כ"ו ה') ממילא הנותן צדקה, או מי שנותנים בעבורו צדקה, זוכה מיד באין ספור זכויות. זכויות כה רבות יכולות לשנות בצורה מהותית את דרגתו של האדם, וכך ישתנה גם תקציב הגזרות שלו בשמים.

 

כך הסביר בחובת הלבבות (שער עבודת ה' פ”ו) לגבי המלמד תורה לרבים: וראוי לך אחי לדעת כי זכויות המאמין, אפילו אם יהיה מגיע אל תכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלוקים ית, ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו, אינם כזכויות מי שמורה בני האדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא.

 

שזכויותיו נכפלות בעבור זכויותם בכל הימים ובכל הזמנים. ומסתבר שכל השותף בזכויות הרבים.    

 

בכל דרך שהיא, זכויותיו מתרבות בהתאם. לכן צדקה אינה עוד מצווה  ממצוות התורה, אלא יכולה היא להציל ממוות, ומשאר גזרות רעות.

 

ג). הרב דסלר טוען בקונטרס החסד שהבסיס לכל מידותיו של האדם היא מידת הנתינה והנטילה. ובעקבות מידה זו נמשכות שאר הנהגות האדם. (ע"ע במכתב מאליהו א' 32). לכן המרגיל עצמו בנתינת צדקה, בונה בעצמו את מידת הנתינה שהיא פתח לעליה רוחנית גדולה העשויה לשנות את מצבו בזה ובבא.

ד). המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים (שבת קנ"א:) דבר זה מקוים במצוות צדקה, וממילא בשכרה. (עיין פרוט בפרק הבא).

 

ה). פרעה בגלל אשר לא ידע את יוסף - עשה עצמו כלא יודע, הגיע למצב של לא ידעתי את ה'. מכאן למדו חז”ל (מדרש הגדול שמות ח') כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של מקום.

 

רואים אנו שהכרת טובה, הנחשבת הנהגה בין אדם לחברו, השלכות לה גם להנהגה בין אדם למקום. ויותר מכך - מידה זו יכולה לשנות את דרגתו המהותית של האדם - להפכו לכופר, וממילא לשנות את כל מאזנו לטוב או למוטב. וצריך ביאור – מדוע. והאיר עינינו הרב דסלר (מכתב מאליהו ג' 101). צריך אדם לעשות כל השתדלות לרכוש מדה זו בשלמות, כי על ידה ילמד להכיר את גדולת חסדיו יתברך עם כל הבריאה, ועל ידה ידבק בקב"ה. וכפי שיעור דבקותו יוכל להנות מזיו שכינתו בעולם הבא...  שהכרת טובה לאדם ולקב”ה שורש אחד להם, ואם נפגמה המדה של הכרת הטוב לחברו, לא יכיר גם חסדיו של הקב"ה.

 

למדים אנו שהכרת טובה מהווה יסוד בקשר בין אדם לבוראו, וממילא שיפור מידה זו גורם לשינוי מהותי בדרגתו של האדם, וכך משתנה תקציבו בגזרות שמים.

 

ומוסיף שם הרב דסלר: ולבסוף לעולם הבא יחסרו לו הכלים - מדת הכרת הטוב - לדבקות בקב"ה. ולא עוד, אלא כל עצם כוח הצמיחה של עולם הבא מתפתח מתוך גרעין של מדת הכרת הטוב. ועי”ש בהרחבה שהמשתלם במידה זו, בנוסף לשינוי מהותי שנעשה בו בעולם הזה, מגיע גם לשינוי כל צורת העולם הבא שלו! אם כך, מחובתינו להתלמד עד היכן מגיע החיוב שלנו בהכרת הטוב כדי להעלות את דרגתינו.

כאשר הקב"ה מחליט להכות את מצרים במכת דם, צריך משה להכות במטה על היאור. משה רבנו, למרות שיגרום בכך להרבות כבוד שמים, אינו מכה את היאור מדוע.

 

הביא רש"י (שמות ז' י”ט) את הסבר חז"ל: לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו. הדברים מדהימים, היאור ודאי שמח בזכות הגדולה לגרום לכבוד שמים, והמכה במטה לא כאבה לו, אבל בכל אופן משה לא עושה אפילו דבר הנראה כביזוי קל, כי עליו להכיר טובה ליאור.

 

המעמיק להתבונן יראה

א) היאור לא עזר למשה, כיוון ששם מצאה אותו בת פרעה, וממילא היה בסכנה יותר גדולה מאשר בכל מקום אחר.

 

ב) אף אם היאור עזר לו, היה זה רק שטח קטן מתוך היאור, למרות כל זאת משה מחויב בהכרת טובה לכל היאור הדומם, ואיננו יכול לעשות לו דבר. אפילו דבר טוב, הכרוך ב-ביזוי קל.

 

כך גם את ההכאה למכת צפרדע עושה אהרן, ואפילו את ההכאה על עפר מצרים להחלת מכת כינים, מנוע משה מלעשות - כיוון שעפר מצרים עזר למשה בהכותו את המצרי, וממילא חייב הוא להכיר לו טובה. למרות שהעפר יקבל את המכה בכל אופן - אף-על-פי-כן  מכיר משה טובה לעפר, ולא מכה אותו.

 

 

גם כאן יבחין המתבונן

א) העפר לא עזר למשה, כיוון שמיד נודע הדבר.

 

ב) גם אם היה במקום חומר אחר, היה הדבר עוזר באותה מידה.

 

ג) אף אם עזר העפר, הייתה זו כמות קטנה של עפר שעזרה, ולא כל עפר מצרים.  

 

למרות כל חשבונות אלו מלמד הקב"ה את משה שהוא מחויב להכיר טובה לעפר מצרים על עזרתו כביכול, ולכן לא יוכל לבצע את מכת כינים.

 

מכאן למדו חז"ל (בבא קמא צ”ב:) בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא, פרוש: בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו רֶגֶב.

 

וכן שנינו: אין מעבירין על האוכלין (עירובין ס"ד:) ופירש רש"י שם: המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם. דהיינו שיש לאדם חיוב הכרת טובה לכל מין הדומם אף שרק פרט בודד ממנו עזר לו - אין לגרום לו אפילו ביזוי קל. כיוון שמי שאינו מכיר טובה לדומם, נפגמת גם הכרתו לקב"ה.

 

בכך נוכל להבין שדוד המלך נתבע על ביזוי אחד של בגד - קריעת מעילו של שאול, למרות שבגד זה לא עזר לו (ברכות ס"ב), והוא אף הציל נפשות במעשהו. גם רבי נתבע על תשובתו לעגל, למרות שעגל זה לא עזר לו, ולמרות שרבי צדק בטענתו (בבא מציעא פ"ה.).

 

מכאן שהמבזה את בגדיו וחפציו, במיוחד אם מבזם ללא סיבה - פוגם   ברמת דבקותו בה', משנה במידת מה את מהותו, וממילא גם את מאזנו. לעומתו המכבד את חפציו ומכיר להם טובה, וכל שכן לבני אדם, מעלה את דרגת דבקותו בבורא, וממילא משתנה מהותו, וגם  גזרותיו בשמים עשויות להתחלף.

 

ב). משה רבנו לימדנו צורה רחבה יותר של הכרת טובה: לאחר שבעה ימים בהם משה מתווכח עם הקב"ה בסנה, ולאחר שה' אומר לו: אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם - ברור שרצון ה' הוא שישוב למצרים, וגאולת ישראל תלויה בדבר. למרות כל זאת הולך משה לבקש רשות מיתרו לשוב מצרימה. ונשאל, לשם מה משה שואל את יתרו ואם יתרו לא יסכים - האם רצון ה' וצרת כלל ישראל לא חשובים יותר מרצונו של יתרו.

 

אלא לימדנו משה (מדרש רבה שמות ד' ב'): מי שהוא פותח פתח לחברו, נפשו חייב לו... כל הפותח פתח לחברו, חייב בכבודו יותר מאביו ואימו. חיוב הכרת הטוב ליתרו שהחזיקו בביתו, עולה על כל החיובים האחרים. למשה רבנו היה ברור שחיוב הכרת הטוב חשוב יותר מחיוביו האחרים לכלל ישראל, וממילא זהו רצון ה'. כי הכופר בטובתו של חברו - כופר בקב"ה.

 

כך גם כשנצטווה משה לנקום את נקמת ה' במדין, למרות ציווי ה', ומצווה בו יותר מבשלוחו, וכבוד שמים שבדבר - משה לא יוצא בעצמו למלחמה זו. ושאלו בילקוט שם: הקב"ה אומר למשה 'נקום' בעצמך, והוא שולח אחרים.

 

אלא על ידי שנתגדל במדין, אמר אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה”. כיוון שנתגדל במדין, חייב להכיר להם טובה. ועל כן מבין משה שציווי ה' לא יכול להיות מובן כפשוטו.

 

ג) מצאנו במשה רבינו הפלגה גדולה יותר בחיוב הכרת טובה: בנות יתרו מספרות לאביהם: איש מצרי הצילנו. מדוע איש מצרי.

 

מסביר המדרש (שמות רבה א' ל”ב): משל לאחד שנשכו ערוד, והיה רץ ליתן רגליו במים. נתנן לנהר, וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק אילולא אתה כבר הייתי מת. אמר לו: לא אני הצלתיך, אלא ערוד שנשכני וברחתי ממנו הוא הצילך.

כך אמרו בנות יתרו למשה: ישר כחך שהצלתנו מן הרועים. אמר להם משה: אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם. לכך אמרו לאביהם איש מצרי הצילנו.

 

משה רבינו מלמד את בנות יתרו ואותנו, שחיוב הכרת טובה אינו רק למי שהתכוון להיטיב. גם המתכוון להרע, ובלא רצונו יצאה טובה לצד שלישי - חייב אותו שלישי בהכרת טובה למזיק. לכן בנות יתרו חייבות היו להכיר טובה גם לאותו מצרי רשע, נואף, מכה העברי, וגורם גלות למשה. נדמה שלא קיים דבר בעולם שאיננו חייבים להכיר לו טובה.

 

כך גם כשמשה וכלל ישראל נצבים לפני הכניסה לארץ, עומד לעומתם עוג מלך הבשן. אומר ה' למשה: אל תירא אתו (במדבר כ”א ל”ד). מדוע פחד ממנו משה. דבר זה לא מוזכר במקומות אחרים, וגם לא במלחמת סיחון. מסביר רש"י שם בשם המדרש (בראשית רבה מ”ב ח) שהיה משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר ויבא הפליט. משה רבינו הבין שיש לעוג זכות בכך שגרם לאברהם להציל את לוט, וזכות זו יכולה להתגבר על זכות כלל ישראל.

 

למתבונן במדרש (דברים רבה א' כ"ה) הדברים מדהימים!

עוג הרי בא לפתות את אברהם כדי שילחם וימות במלחמה ויוכל לקחת את שרה. כל כוונתו של עוג בהודעה הייתה לרצח, אם כן איזו זכות שמורה לו לעמוד כנגד הזכויות של כל כלל ישראל.

 

אלא משה רבנו מלמדנו שגם העושה מעשה רע, בכוונה רעה, אם יצא מזה דבר טוב, יש לו בכך זכות, וחייבים להכיר לו טובה. כיוון שהמתלמד להכיר טובה אפילו לדברים כאלה, ודאי שמתחזקת בו הכרת טובה לבורא, וממילא מהותו משתנה. התחזקות בהכרת הטוב לאדם, ואפילו לדומם, או גם לאדם אשר לא התכוון להיטיב - משמשת השתדלות רוחנית לעליה בדרגה, ולשינוי מאזנו.

 

בצורה זו נבין מדוע עמון ומואב לא יבואו בקהל ה' עד עולם - על דבר אשר לא קדמו... לעומת מצרים ששעבדו בפרך, וזרקו בניהם ליאור - אשר הם יכולים בדור שלישי לבא בקהל (דברים כ”ג ה')

מצרים עשו דברים חמורים ביותר, אך לא חטאו באי הכרת טובה, לכן יש להם תקנה לבא בקהל. אבל עמון ומואב היו חייבים בהכרת טובה לעם ישראל, כיוון שאברהם הציל את לוט - כאלה כפוי טובה לא יבואו בקהל לעולם. כיוון שכופר בטובה רקוב מעיקרו, ואין לו תקנה להיות יהודי טוב לעולם. (ע"ע בחכמה ומוסר א')

 

הערה: יש לזכור שלא בכל מקרה קיימת חובה זו, ובל מקרה לגופו יש לשאול רב מוסמך.

מעלה נוספת הנובעת מצדקה היא קרוב לבבות של כלל ישראל, ובמניעת ההפך.

 

כבר הובא בספרים הקדושים שלא שייכת הכרת "אנכי ה' אלוקיך" בשלמות אם לא באיחוד כל ישראל, כמו שראינו שבהכנה למתן תורה היה צורך ב"ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד. רק כך שייכת השראת שכינה בישראל.

 

ממילא מובן שכל דבר הפוגע באיחוד כלל ישראל, מבטל דבקות בה' ומונע השראת שכינה בישראל. הציעור בכל אופניו, ודאי מביא לפירוד לבבות. לא ייתכן שאדם שנפגע ונעלב -  עם כל ההצדקה שבדבר - ירגיש אחוה ורעות עם הפוגע בו.

 

לכן המצער, הגורם בהכרח לפרוד לבבות, גורם גם לסילוק שכינה מישראל. ממילא מובן שהמסלק שכינה צריך להיענש בחומרה רבה על כך, חוץ מהעונש על העבירה שעבר בין אדם לחברו.

 

בסוף סדר עבודת יום הכיפורים (סי' ט"ז) כתב הרמ"ק:

עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר... והטעם לזה כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד... שורש אל הנשמות. והנשמות הנכנעות בתשובה הן המעוררות התשובה העליונה... ועתה אם ימצא בינו לבין חברו טינא הרי הוא מפריד... השורש העליון... ואיך אפשר שיושפע עליו אור התשובה והוא מפריד בו ח"ו... והעניין בזה כי סוד הנשמות הם ס' ריבוא... וכדי להמשיך האור העליון צריך ס' ריבוא לב אחד, כדי שיתייחדו בשמא קדישא עילאה רברבא דלא שריא אלא באחדות השלם. הגם שאין לנו עסק בנסתרות, אולם ברור מדבריו שפירוד בין כלל ישראל גורם התרחקות מהשכינה, שהתנאי להשראתה הוא איחוד שלם של ס' רבוא.

 

הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" א' (264) לומד גם: משמע מדבריו שסובר שעד שירצה את חברו לא יכפר עליו יום הכיפורים כלל.

אפילו על שאר חטאיו. מחמת עניין הפרוד שהוא בסתירה עם עצם עניין יום הכיפורים.

 

ועוד הוסיף שם: והעניין בעומקו הוא כי המבחין את עצמו בפירוד מחברו, הרי הוא מבליט בתוכו את הרגשת עצמו, שהיא ממש הפך ההתבטלות והענווה שהם הדבקות אליו יתברך.

 

כך נוכל להבין גם את המשנה באבות (ג' י"ג) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו

 

אין רוח המקום נוחה הימנו -שהגורם לאיחוד בין הבריות גורם לחיזוק השראת שכינה, והגורם פירוד גורם להיפך ח"ו.

 

גם האר"י ז"ל לימדנו לומר לפני כל תפילה: הריני מקבל על עצמי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך. והתקשו רבים מה הקשר בין ואהבת לרעך לעניין התפילה שכולה בין אדם למקום.

 

אך לפי הסברנו הדבר מיושב היטב - כדי להשרות שכינה בתפילה צריך צרוף של ס' ריבוא כלל ישראל, ולכן חשוב להצטרף לכלל לפני התפילה.

 

מדברי כולם למדנו, שכל הגורם טינא ופרוד בכלל ישראל - גורם לסילוק שכינה מכלל ישראל. בכך אולי נוכל להבין, לפחות חלקית, מדוע כה חמור עונשו של המצער את חבריו. המצער, אפילו כשיש הצדקה למעשיו, ואפילו לשם שמים, הרי מלבד העבירה של בין אדם לחברו שעליה חייב להיענש, חייב הוא גם ליתן את הדין על כך שגרם לריחוק השכינה מכל כלל ישראל.

 

לעומתו המשמח את רעיו, גם בממון וגם ברוחניות, מביא קרוב לבבות גדול והשראת שכינה בכלל ישראל.

 

מצאנו כי בכלל מעלות הצדקה היא ריבוי השראת השכינה בכלל ישראל שהוא מפתח לכל הברכות הישועות והנחמות.

סכנות וסכנות סגוליות

 

מצאנו בחז"ל הרבה דוגמאות לחשש שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה (בראשית רבה צ”א י”ב).

 

הגמרא במסכת (חגיגה ה'.) נאמר, ששלוחו של מלאך המוות לקח בטעות אשה שלא נגזר עליה למות. שאל אותו רב ביבי בר אביי: כיצד הצליח לקחת נשמה בעולם ללא משפט. ענה לו מלאך המוות: נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה (לקחה מחתה בידה בשעה שהסיקה את התנור, והניחה את מחתה עם גחלים על ברכיה, נכוותה, והורע מזלה לכן הצלחתי לקחתה).

 

ממעשה מדהים זה רואים אנו שאם אדם מכניס את עצמו למצב מסוכן, הוא יכול לאבד את חייו קודם זמנו.

 

 

יתרה מזו, דינים רבים משתנים בשעת הסכנה. למשל: תקנת נר חנוכה משתנית (שבת כ”א:) - אין מדליקין בפתח הבית בשעת סכנה. כן מוזכרים בגמרות מאכלים רבים שהאוכלם דמו בראשו. למשל האוכל שום, בצל וביצה קלופים שעבר עליהם הלילה (נדה י”ז.). במסכת (חולין י.) נפסק: חמירא סכנתא מאיסורא. (ובשו”ע יורה דעה, מוקדש סימן קט”ז לדברים האסורים משום סכנה.)

 

לכאורה הדברים צריכים ביאור: אם מגיע לאדם עונש לפי חשבון ההשגחה - הרי יקבלו אפילו בלי שעת סכנה. ואם לא מגיע לאדם עונש לפי חשבונו האישי - מדוע ייענש בגלל שנכנס לסכנה.

 

כתב בספר "חובת הלבבות" (שער הבטחון פרק ד'): אף על פי שימיו ומדת חייו קשורים בגזרת השי”ת.

 

בכל זאת חייב האדם לחזר אחר מקורות מזונותיו, ולהשתמש במאכל ובמשתה ובמלבוש ודירה כפי צרכו. ואינו מניח אותם לאלוקים, לומר, אם נגזר מתחילה על ידי הקב”ה שאחיה, ישאיר נפשי בגופי בלי מזון במשך כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת המזון ועמלו.

 

וכן אין ראוי לו לאדם להכניס עצמו בסכנה מתוך שהוא בטוח בגזרת הבורא, שישתה רעלים או שיסכן עצמו בקרב עם הארי והחיות הרעות בלי הכרח. או שישליך עצמו לים או לאש וכיוצא בהם, דברים שאין אדם בטוח בהם מאבדון יסכן נפשו.

 

שלא ימלט בזה מאחד משני הדברים: שיספה, ונמצא שהוא המית את עצמו והוא עתיד ליתן את הדין על כך... אף על פי שמיתתו בכך באה בגזרת הבורא וברשותו...

 

ואם ינצל בכוחו של הקב”ה יקפח זכויותיו ויפסיד שכרו... אף על פי שאמונתו ברורה שאין לסיבות כל תועלת בהם אלא אם כן גזר כן הקב"ה.

 

אם כך, מדוע חששו גדולי עולם ממצב סכנה. הרי לא מפסידים בו דבר מחייהם או מממונם.

 

 המשך להסבר הזה מצאנו בדברי הרמח"ל: (מסילת ישרים פרק ט'): מי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה, ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות.  והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא ית”ש, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא. ונמצא החטא עצמו מביאו לענש....

 

למדים אנו, שהמכניס את עצמו למצב סכנה משנה את דינו. דהיינו: המכניס את עצמו לסכנה מוסיף עבירה חמורה למאזן זכויותיו וחובותיו. ועבירה זו עלולה להכריע את כף המאזנים ולגרום לשנוי מהנגזר בתחילה. לא עוקפים ח"ו את ההשגחה, אלא שינוי המאזן משנה את הגזרה.

 

תרוץ נפלא זה עוזר לנו להבין מדוע יכולה להשתנות הגזרה במצב בו אדם עושה מעשה להכניס את עצמו למצב סכנה. מסתבר שזו גם הכוונה בדברי חובת הלבבות שהבאנו לעיל.

 

באור זה נכון לאדם שהכניס עצמו לסכנה, אבל מהו משפט השגחה במצבים בהם הוכנס האדם למקום סכנה בלא מעשה מצידו.

 

יתרה מזו נאמר (מסכת שבת ל”ב.): לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושים לי נס. שמא אין עושין לו נס, ואם תמצי לומר עושין, מנכים לו מזכיותיו.

 

לפי הסברנו מובן מדוע יתכן שלא יעשו לו נס. אבל אם כן יעשו לו נס, מדוע ינכו מזכויותיו, המגיעות לו. צריך לומר, שהקב"ה חפץ להנהיג את העולם על פי הטבע, כדי להשאיר בידי בני האדם את הבחירה, בין האמונה שהכול מאתו יתברך, לבין המחשבה שהטבע פועל ח"ו ללא רצונו יתברך. לכן, אם  נמצא האדם במקום סכנה, וניצל בנס, נפגמת על ידי כך הבחירה של כל יודעי הנס, שהרי הם יאמינו בה' מכח הנס, ולא מכח בחירתם. לכן  צריך אדם יותר זכויות כדי שיעשו לו נס. ולכן כל אדם הנמצא במקום סכנה, אף שלא עשה מעשה רע להכנס לשם, יש לו פחות סיכוי להנצל לפי חשבון ההשגחה הנוכחי, מכיוון שכדי להציל אותו בנס, יש חשש שתתמעט כח בחירתם של הסובבים אותו, ולזה צריך זכויות גדולות יותר מאשר לא להינזק בדרך הטבע.

 

דברים אלו אמורים בין בסכנות המובנות לפי שכלינו, בין בסכנות הסגוליות המוזכרות בחז”ל: וכן פסק הפר”ח ביו”ד (קט”ז ט') ש-ראוי לכל אדם ליזהר מהדברים שמביאים לידי סכנה שמוזכרים בש”ס,

 

שבסבתם באים הרבה מקרים לעולם. כיוון שכולם טבעים שהטביע הבורא בבריאה, וכולם פועלים.

 

אולם המציאות הנראת לעינינו לפעמים כאילו ח"ו אין ממש בדברי חז"ל לגבי סכנות סגוליות, תלויה בכמה סיבות:

 

א). כתיב במסכת (עבודה זרה ל”א) נאמר: אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך [בא ואומר לך דברים מעולים שאמר אביך]. הכי אמר אבוך: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, [פרוש: גוים נפוחים שהיו שותים משקים מגולים, שעליהם אמרו חז"ל שיש בהם סכנה, ולא מתו]. איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו [משום שאוכלים שקצים ורמשים גופם לקוי]. כלומר המחבלים גופם במאכלות אסורות, גורמים לגופם להפוך ליותר בהמי. ולגוף בהמי אין השפעה להרבה דברים המזיקים לאדם רוחני, לכן הסכנה הנובעת מאיסור אכילת דברים אסורים לא פועלת עליהם.

 

ב). במסכת (מועד קטן י”א א') לגבי המלצת חז"ל לאכול דג סמוך לסירחונו, אומר שם התוספות: ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון, וגם משתי עלה אבוה דאמר בסמוך דמעלי. ושמא נשתנו כמו הרפואות שבש”ס, שאין טובות בזמן הזה.

 

למדים אנו שהרבה סכנות, או רפואות וסגולות שהיו פועלות בזמן חז”ל, אינן פועלות בתקופתנו, שנשתנו הטבעים.

 

וכך פסק המ”א (סי' קע”ג א') דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק, דנשתנו הטבעיות. וגם הכל לפי טבע הארצות.

 

ג). במסכת (פסחים ק”י) בסוגית הזוגות נאמר: כללא דמילתא: כל  דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי. דהיינו שכוח סכנות אלו לפעול, תלויות באמונה שאנשים מאמינים בהם, לכן מי שאינו חושש, לא בהכרח שיצליחו לפעול נגדו.

 

ד). במסכת (פסחים קי”ב:) נאמר שרבא גזר על המזיקים שלא יעברו בישוב לעולם. דהיינו שרבא ביטל את כוחם. וכן הביא התוספות (יומא ע”ז: ד”ה משום) ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה, לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות. כמו שאין נזהרין על הגילוי, ועל הזוגות .

 

ובשו"ת רב פעלים (ח”ב בסוד ישרים ט')  כתב: שבזה הזמן נתמעט מהלך הרוחין והשדים המשוטטים בעולם. ולא נשאר בדבר זה ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו לשעור אחד מאלף.

 

ה). ישנם ענינים שהם משלים עמוקים של סתרי תורה. לכן המבינם כפשטן שוגה.

 

הערה: בכל עניני הקפדה בדברים שיש בהם סכנה יש להיועץ ברב מוסמך.

 

 

ביטול עין הרע, זוגיות, וכשפים

 

מסופר על רב במסכת (בבא מציעא ק”ז) דרב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד, אמר תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ. ופירש רש"י: יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו אם בעין רעה.

 

רב מצא שמתוך מאה מתים, תשעים ותשעה מתו מחמת עין הרע, ורק אחד מסיבות אחרות. רואים אנו שעין הרע פועלת בצורה קשה ביותר. השאלה: האם היא פועלת נגד חשבון ההשגחה.

 

במסכת (ברכות נ”ח) מסופר, שרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע פגשו בדרך את רב חנינא בריה דרב איקא, וכאשר הם התלהבו מרוב חכמתו, יהבי ביה עינייהו, ושכיב (נתנו בו עינהם, ומת). האם מגיע לו למות בגלל מבט עיניהם.

 

וכן (בבבא בתרא י”ד) כשהצליח רב אחא בר יעקב לכתוב ספר תורה שהיקפו כרחבו (קוטר ההיקף) יהבו ביה רבנן עיניהו, ונח נפשיה. נתנו בא עניים ונפטר.

 

על רבי זירא מסופר שישב מאה תעניות כדי שלא תשלוט בו אש הגיהנם. כדי לבדוק את הדבר היה נכנס לתנור פעם בשלושים יום, ולא קרה לו דבר (בבא מציעא פ”ה.). זאת אומרת, שלפי זכויותיו לא מגיע לו להיענש. יום אחד נתנו בו חכמים עיניהם, ו-איחרכו שקיה. נחרכו שוקיו. כיצד נענשו לכאורה ללא חשבון.

 

לגבי ממון מצאנו: (בבא מציעא ק”ז.). אמר ליה רב יהודה לרבין בר ר”נ רבין: אחי לא תזבין ארעא דסמיכא למתא. פירש רש"י: לא תקנה שדה הסמוכה לעיר שעין בני אדם שולטת בה תמיד.

 

דאמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה. פירש רש"י: שלא יפסידנה בעין הרע. דהיינו: בשדה סמוכה לעיר יכול להיגרם לאדם נזק יותר גדול מאשר בשדה מרוחקת, בגלל עיניהם הרעה של העוברים. לכן מייעצים חז"ל לא לקנות שדה כזו. והדברים תמוהים: אם מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה - לפי חשבון זכויותיו, מה משנה אם השדה נתונה למבטיהם של בני האדם. ועוד ראיתי להוסיף טעם נפלא ראש השנה יהיה בחודש תשרי ומזונותיו קצובים לו מ-תשרי ועד תשרי לא כולל תשרי שהם ראשי תיבות שובה שבתות ראשי חודשים ימים טובים" אם מוציא כספו לדברים אלה יאמר בפיו ולא יחשיב לו הקב"ה זאת בהוצאותיו.

 

כתיב בגמרא במסכת (חגיגה ה') התפלאו חכמים על רכושו של רבא, ולמרות שניסה לתרץ את הדבר - יהבו ביה רבנן עיניהו, שדור ביה שבור מלכא וגרבוהו. פירש רש"י ששללוהו.

 

אפילו הלוחות הראשונים שנשברו, למדונו חז"ל: בגלל שהיו בקולות שלטה בהם עין הרע (תנחומא כי תשא ל"א).

 

אם כך צריכים אנו לברר

 

א). כיצד יתכן שחשבון ההשגחה, שהוא יסוד אמונתנו, משתנה על-ידי גורם שאינו תלוי במעשי אדם - עין הרע.

 

ב). אם עין הרע גורם בתשעים ותשע אחוז מהמקרים לשינוי מצב האדם בניגוד למאזן מעשיו, אזי המציאות הינה שכמעט אין השגחה ח"ו.

 

כתב החזון איש (ליקוטים לחו”מ ס' כ”א) מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה. ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים.

 

ונאמר (פסחים נ':) כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהוא עינא. פרושף שגדול נפחם שולטת בהם העין. ועוד כתיב (ובבא מציעא פ”ד.) לא מסתפי מר מעינא בישא. בכדי לא לפחד מעין הרע. (ושם ק”ז) לא תזבין ארעא סמיכא למתא. לא תקנה קרקע סמוך לעיר. ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחת, מעמידים את מציאות זו בסכנה. ומכל מקום מה שכתוב: הכול בידי שמים, והוא כל שלא נגזר עליו בדין שמים לאבדו, הדבר ניצל. אבל כשנגזר הדבר לאבד, מתגלגל הדבר לפעמים על ידי שימת עין. יש תימהון על הדבר שעל ידי זה הוא כלה. אלא כמו שנאמר (בבא מציעא ק”ז) דרב סליק לבי קברי כו' תשעין ותשעה בעין הרע, והיינו שנגזר עליהן מיתה ביום הכיפורים, הזדמן לפניהן עין רעה שגלגלה מיתתן. וכעין שאמרו (מגילה כ”ב:) הא והא גרמא לי'. זה וזה גרמו לו. וכן רבי אליעזר בן יעקב כשהגיע זמנו להיפטר מן העולם, ונגזר עליו זמנו, גלגלו מן השמים סיבת מותו על ידי הערת תמהון בלב רבנן. וכן הוא (ברכות נ”ח:). עובדא דרב חנינא בריה דרב איכא. ויתכן דכל שאדם במעלה יתרה כל סגולותיו ובחינותיו יתרות, ועינו יותר פועלת והיינו דאמר יהבי ביה רבנן עיניהו.

 

החזון איש מסביר, שודאי שאין דבר שיכול להיות בניגוד לחשבון ההשגחה. אלא גזרת ההשגחה מבוצעת הרבה פעמים על ידי כלי שנקרא עין הרע.

 

אולם מדברי רש"י שהבאנו לעיל, אם מת בזמנו, אם בעין רעה, משמע שהמוות בגין עין רעה אינו בזמן הנקצב לפי חשבון ההשגחה, ולדברי החזון איש צריך היה לומר: אם בעין רעה, אם בדרך אחרת, שהרי לדבריו גם מוות בזמנו אפשר שיתגלגל על ידי עין רעה, וגם קודם זמנו אפשר שיתגלגל בדרך אחרת.

 

יתרה מזו - תרוץ החזון איש הוא לגבי המקרים בהם ניזוק האדם מחמת עין הרע על מעשיו בעבר. אולם, כפי שמצאנו במקומות רבים.

 

[חלקם הובאו לעיל] שגדולי עולם חששו מהעתיד שמא יפגעו בעין הרע, אין תרוץ זה מועיל, מכיוון שאם לא נגזר - הרי מאומה לא יקרה, ואין סיבה לחשוש; ואם נגזר - ממילא יקרה, ומה משנה באיזו דרך.

 

כך גם נאמר (במסכת ברכות נ”ה) האי מאן דעיל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט... ולימא... הבא למקום ומפחד מעין הרע, יאחז... ויאמר..אנא מזרע דיוסף דלא שלטה בא עין הרע. ולפי החזון איש - מה יש לפחד. ואם נגזר, מה תעזור האמירה.

 

גם לגבי שומר טלית, נאמר: (פסחים כ”ו) נזדמנו לו אורחין, לא ישטחנה... משום עינא בישא. לכאורה, אם לא נגזר על הטלית שתיפגם - לא יקרה דבר. ואם נגזר - יקרה אפילו אם לא ישטחנה.

 

במסכת (פסחים נ') אמר: המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם. מאי טעמא.  כיון דנפיש אפחזייהו שלטא בהו עינא. פירוש: שגדול נפחם שולטת בהם העין.

 

וכן בגמרא (בבבא בתרא קמ”א) בת תחלה סימן יפה לבנים. הסבירו בגמרא: דלא שלטא ביה עינא בישא. שלא שלטה בה עין רעה.

 

אם עין הרע זה רק קיום הגזרה, מדוע יש לחשוש ממנה.

מכורח קושיות אלו הסביר החזון איש תרוץ נוסף: והא דאמר רבן שמעון בן גמליאל פרידא אחת יש לי ביניכם, ואתם מבקשים לאבדה אף על פי דבלא דינא לא מיית אינש, שבלא דין לא ימות האדם. משום שהשטן מקטרג בשעת סכנה, ואדם נידון בכל יום.

 

החזון איש אומר שמקום עין הרע - כיוון שטבעה להזיק, נחשב הדבר למקום סכנה. לכן הנכנס למקום סכנה ועובר על הכתוב: (דברים ד' ט”ו)  ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. כתב "פלא יועץ" ערך עין הרע, נענש יותר מאשר אם לא היה נכנס (כפי שהוסבר בפרק הקודם). לכן צריך לברוח ממקום שבו עין הרע.

 

 

ומסיים החזון איש: וגם בדין יום הכיפורים קובעין לפעמים להניחו אחרי טבע העולם ולא לעשות לו נס.

 

הסבר נוסף לכח פגיעת העין הרעה מצאנו ברש"י (עירובין ס”ד:) דמלתא דתווהו בה אינשי נמי היא, ושלטא בהו עינא בישא. ופירשו את דבריו, שדבר המתמיה אנשים, גורם להם קנאה וצער. ואדם או דבר המצער צריך לשלם את המחיר למעשהו, ולהיענש. לכן, אם אדם או חפץ גרם צער לאנשים, למרות שעשה זאת בלי מעשה כלל, בהכרח ייענש על החטא החדש - פגיעה בבני אדם (מכתב מאליהו ד' 6).

 

 

זוגיות וכשפים

במסכת (סנהדרין ס”ז) נאמר: אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים.  מפני שמכחישים פמליא של מעלה. ומסביר רש"י: שעל מי שנגזר לחיות, ממיתין. לכאורה הבין רש"י שיש כוח בכשפים להזיק לאדם יותר ממה שנקצב לו לפי חשבון מעשיו. איה אם כן, החשבון.

 

במסכת (פסחים ק”ט) מצאנו שחששו חכמים מעשיית דבר בזוגות אפילו במקום מצווה, כדוגמת ארבע כוסות בליל הסדר. ומדוע. הרי מה שנגזר יקרה ממילא, ואם לא נגזר - מה תשנה עשיית הזוגות.

 

גם משדים חששו חכמים שיזיקו יותר מאשר חשבון הגזרה. כנאמר במסכת (פסחים קי”ב) לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת היא ושמונה עשרה ריבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. ואיה חשבון ההשגחה.

 

אמנם בפרוש המשנה (ע”ז פרק ד' ג'), לומד הרמב”ם שאין היזק של שדים או כשפים. ובהלכות עבודה זרה (י”א י”א) (כהסבר הגמרא במסכת סנהדרין ק”א:) מתיר ללחוש על מקום נקישת עקרב רק כדי שלא תיטרף דעתו של החולה, ולא שהלחש מועיל.

 

 

כך הביא להלכה גם השו"ע (ביורה דעה קע”ט ו'). אולם כבר העיר שם הגר"א ש-כל הבאים אחריו חלקו עליו, שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. והוא נמשך אחר הפילוסופיה ולכן כתב שמכשפים ושמות ולחשים וקמיעות הכל שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקדו...  והפלוסופיה הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא בדרך הלייצי [מליצה] לעקור אותן מפשטן.

 

לכן אנו שלומדים את הגמרות כפשוטן, ומאמינים אפילו שכשפים מכחישים פמליה של מעלה. כך לימדונו חכמים במסכת פסחים (ק”י.) האי מאן דפגע בנשים כשפניות נימא הכי...  וכך שנינו במסכת שבת (י'.) לגבי הנותן מתנה לתינוק: האידנא דחיישינן לכשפים. גם לגבי מקום שאין חשש זוגות נאמר במסכת פסחים (ק”י) לעניין כשפים אפילו טובא נמי חיישינן. גם אופן שאלת הגמרא במסכת שבת (פ”א) מאי כשפים, כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא: הוו קא אזלי בארבא. אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו, ולא אותבוה.  אמרה היא מילתא אסרתא לארבא. ביקשה מהם אישה לבוא בספינה ולא הסכימו שתבוא עמם בספינה, אמרה מילת כישוף והספינה לא יכלה לזוז. דהיינו: ברור שהם פועלים, שלא כדעת הרמב”ם.

 

כך נפסק גם במסכת (מנחות ס”ה. ובסנהדרין י”ז) אמר רבי יוחנן אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה בעלי זקנה, בעלי כשפים.... ומסביר רש"י שם: שאם יהא הנדון מכשף, והאור לא ישלוט בו, יעשו הן מכשפות וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו.

והתוספות שם הביאו בשם רב האי גאון, שאפילו כדי לדעת את הדין עושים הסנהדרין כשופים, כדי להבין ולהורות.

 

אולם לכל ההסברים, מאחר ולא מסתבר שכל הדינים, העצות, והסיפורים הרבים מאוד בש"ס דברו על דבר שלא היה, יש לבאר מה קרה לחשבון ההשגחה.

 

ההסבר שניתן היה להסביר הוא, שישנם מקרים בהם הזוגות והכישופים ידועים מראש לאנשים. במצב כזה נוכל לומר שאדם שלא נשמר נחשב כמכניס את עצמו למקום סכנה. וכמו שהסברנו בפרק הקודם, הנכנס למקום סכנה מוסיף לחשבונו עברה חמורה, שיתכן שהיא תשנה את המאזן לרעתו. ואין הבדל בין סכנה ברורה מבחינה מדעית לזו שאינה ברורה.

 

אולם ישנם מצבים בהם יתכן שאדם יינזק מהכישופים והשדים, למרות שלא ידע על קיומם, ולכן לא השתנה מצב המאזנים שלו. אם כך מדוע יינזק. איה חשבון ההשגחה.

 

נראה לומר, שהבורא יתברך נתן  לשדים ולכשפים כוח בבריאה, רצונו היה שהם יפעלו בבריאה כמו שהטבע פועל בבריאה. כך כותב ה”תפארת ישראל” (”בועז” לסוף קידושין) הטבע הוא מטבע של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא כל כך בקלות יפסול המלך המטבע שקבע הוא בעצמו שתהיה עובר לסוחר. והסביר רש"י במסכת סנהדרין (ס”ז:) על דברי הגמרא שרבי חנינא לא חשש למכשפת כיוון שנפיש זכותו, ומסרי נפשיה משמיא לאצוליה.

 

למדנו אם כך, שכדי להינצל מכשופים ושדים, צריך מסירות נפש משמים לשנות את טבע הבריאה. כדי שיקרה דבר כזה צריך הרבה יותר זכויות, וזה יתכן שלא יהיה לאדם. לא כל מי שלא מגיע לו להיענש, ראוי למסירות נפש משמים כדי להינצל, ועל כן יינזק. כך ברור שאין שום חסרון בחשבון ההשגחה, מכיוון שבמצבו הנוכחי

אין די זכויות במאזנו כדי לשנות את טבע הבריאה. אבל את המגיע לו עבור זכויותיו ודאי יזכה לקבל בדרכים אחרות בעוה"ז, או בעוה"ב.

 

כך נוכל להבין את הסיפורים בחז"ל על פעולת השדים והכישופים גם נגד גזרות שמים המקוריות.

 

ומצאנו בסנהדרין שם שיכלו להפוך מים לעקרבים ולהזיק, או להפוך אדם לחמור, וגם קרש נהפך לחמור. זאת מכיוון שהקב"ה נתן להם כוח כזה בתוך טבע הבריאה.

 

מדברים אלו שומה עלינו להבין שיש לחשוש מעין הרע, כשפים, ושאר הסכנות הסגוליות שבחז”ל, לא פחות מאשר צריך לחשוש משאר הסכנות בטבעו של עולם, שכדי להינצל מהם צריך זכויות יותר גדולות. לכן הרוצה להינצל מהם חייב לעשות השתדלות גשמית לפי דרגתו, יחד עם השתדלות רוחנית לשיפור דרגתו, שהיא המצלת מכל רע.

 

 

תועלת הסימנים

נאמר בגמרא: (במסכת כריתות ו') אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למחזי ריש שתא. יהיה אדם רגיל לראות בראש השנה (בהוריות י”ב הגרסה לאכול בראש השנה) קרא ורוביא כרתי סלקא ותמרי. כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (תקפ”ג א') יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא, דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר יהי רצון שירבו זכויותינו. כרתי - יכרתו שונאינו. סילקא - יסתלקו אויבנו. תמרי - יתמו שונאינו. קרא - יקרע גזר דינינו ויקראו לפניך זכויותינו. והוסיף הרמ”א: ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה, וכן נוהגים. ויש אוכלים רימונים ואומרים נרבה זכויות כרמון. והם סימנים להינצל ממזיקים.

 

לכאורה קשים דברים אלו מאוד, אם אמונתינו ברורה שכל אשר קורה לאדם תלוי בהשגחה לפי חשבון זכויותיו [הכוללים השגחה פרטית וכללית], מה תועיל אכילת מאכלים מסוימים לסימן.

 

מה מועילה אמירת שיתמו שונאינו וכו', אם אין לאדם את הזכויות לכך. ואם יש לו זכויות להינצל הרי ינצל גם בלי הסימנים.

 

אמנם במשנה ברורה (תקפ”ג ב') הביא את השל”ה שיש להתעורר בתשובה על ידי הסימן וזה ודאי מועיל. גם התפילה הנאמרת עם כל סימן ודאי מועילה, אך נראה שיש בסימן כוח נוסף לתשובה ותפילה.

 

הסבר נפלא לחשיבות הסימנים מצאנו ברמב”ן (בראשית י”ב ו') ודע כי כל גזרת עירין כאשר תצא מכוח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצווה לברוך 'והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת. ואמרת ככה תשקע בבל וגו'' (ירמיהו ס”א נ”ד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, 'ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה באדם'. ונאמר שם: 'ויקצוף עליו איש האלוקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים, אז הכית את ארם עד כלה. ועתה שלש פעמים תכה את ארם' (מלכים ב' י”ג י”ט). ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להיעשות בזרעו.

 

למדים אנו מדברי הרמב”ן שגזרת שמים יכולה להתבטל מסיבות שונות. אולם גזרה שעשו לה סימן בעולם, אפילו שזה רק דמיון, מעשה סמלי, הגזרה לא תתבטל. כמובן שיש הבדל בין מעשה נביאים למעשה הדיוט, אבל בחינה מסוימת של התחלת הגזרה ישנה גם בסימנים שאנו עושים. לכן סימני ראש השנה משמשים מעין התחלת ביצוע לגזרות הטובות של ההשגחה, כדי שלא יתבטלו במשך השנה מסיבות שונות. אבל ח”ו לומר שהסימנים יוכלו לשנות את גזרות ההשגחה.

 

כך גם הסביר הרמב”ן (בראשית מ”ח כ”ב) את דברי יעקב ליוסף שלקח את שכם מיד האמורי, בחרבי ובקשתי. שיעקב עשה פעולה בהנפת חרב, וזריקת חץ לעבר האמורי, לסימן של התחלת ביצוע הגזרה, כדי

 

שלא תתבטל. ובזכות סימן זה של יעקב התחיל כיבוש הארץ מיד האמורים. כך הסביר במהות הסימנים ה”חי אדם” בהלכות ר”ה. [ועיין עוד בדרשות הר”ן דרוש ב].

 

כך נוכל להבין גם את הגמרא במסכת חולין (צ”ה) בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש יש סימן.

 

ומסביר רש"י: מהוא הסימן שאם אחר בנית בית או לידת תינוק או חתונה הצליח אדם בעסקיו - סימן הוא שיצליח גם בהמשך. ואם לא - שימעט, כי כנראה לא יצליח. וכך הובא (בשו”ע יורה דעה קע”ט ד').

 

לכאורה, מה משנה הסימן, הרי כל אדם יקבל בדיוק לפי זכויותיו.

אלא צריך לומר שאם יש סימן -  בדרך כלל לא תשתנה הגזרה, לכן בסימן טוב כדאי להמשיך. וכשיש סימן רע, לא כדאי להמשיך, כיוון שיש חותם לגזרה והיא כנראה לא תשתנה.

 

כך יובנו גם מאמרי חז"ל נוספים בעניין הסימנים, וכן מנהגי הסימנים הנוהגים בכלל ישראל. אין הדבר סותר את הגזרות, אלא משמש להם כחותם שלא ישתנו. לכן: אין מושכים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם (הוריות י”ב.) - לא שהמעיין גורם, אלא הוא סימן לחיתום של הגזרה הקיימת, כדי שלא תשתנה.

 

כך גם בגמרא (ברכות נ:). מושכין בצינורות לפני חתן וכלה.

(הוריות י”ב.) גרסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו. פרוש: למדו ליד נהר, שכמו שנמשכים המים ימשכו דברי התורה שלכם.

 

(כתובות ה'.). בתולה נשאת ביום הרביעי שנאמר בו ברכה לדגים.

(סמ”ק קל”ו, הובא ברמ”א ביו”ד שם). נהגו להתחיל ללמוד בראש חודש.

(רש”י מועד קטן כ”ז. ד”ה דערסא) עוד נהגו להכין מיטה ושלחן לשרות מזל טוב עליה.

 

ובתשובת הרמב”ן (סימן רפ”ב) מוזכרים דברים שלא כדאי לעשות. כגון: אין נושאין נשים אלא במילוי הלבנה, ואין מתחילים בב' וד'. (הובא בשו”ע יו”ד קע”ט).

 

ברור לנו ששעת ההתחלה לא יכולה לשנות את גזר דינו של האדם, לפי חשבונות שמים. אולם התחלה בסימן רע, עלולה לשמש חותם לגזרות רעות שלא ישתנו. ואנו מעדיפים לגרום לאפשרות של דיון מחודש בשמים שיוכל לשנות גזרות אלו.

 

כך יובן היטב גם: (בבא מציעא כ”ז:)  כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. כיס וארנקי משום דמסמני. אנשים לא משאילים ארנק וטבעת דברים אלו מחשש לסימן רע.

 

לפי הנהגה זו אפילו מתירים אשת איש!! כאשר נמצא ארנק מזוהה אצל הרוג בלתי מזוהה - נחשב הדבר זיהוי להתיר את אישתו כיוון שאנשים חוששים שמסירת ארנקם לאחר תשמש סימן וחיתום לגזרת העברת ממונם.

 

במסכת בבא קמא (נ.) מסופר שכאשר נפלה בתו של נחוניא חופר שיחין לבור היה בטוח רבי חנינא בן דוסא שתצא ממנו חיה. כיוון שרבי חנינא אמר: דבר שאותו צדיק מצטער בו, יכשל בו זרעו. אבל מספר שם רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא. וכבר התקשו שם התוס' מה קרה לכלל של רבי חנינא בן דוסא שדבר שנצטער בו, לא יכשל בו זרעו.

 

ותרץ ה”שיטה מקובצת” בשם רבי ישעי'ה: אמרתי, כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב"ה וכו' והסכים הקב"ה לדברי, שכן דרכו של הקב"ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור. וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא.

 

והדברים עדיין צריכים ביאור; אם מובן לנו שטענת צדיק כרבי חנינא חשובה בשמים לשנות את המאזן של בנו. אם כך לאחר שהוא כבר טען, הטענה הייתה צריכה להשפיע גם לאחר מותו, ומדוע מת הבן בצמא.

 

אבל לפי הסברנו הדברים מתחברים; ברגע שאדם אומר דבר לסימן, משמש הדיבור התחלת קיום הגזרה בעולם, ולכן הסימן בדרך כלל מועיל, כיוון שבשמים משתדלים לא לבטל גזרות שכבר ירדו לעולם. לכן כשנפלה הבת לבור, אמר רבי  חנינא  אמרתי והסימן הועיל.  אבל כשמת רבי חנינא, לא היה מי שיאמר, לכן לא נעשה סימן, ומת הבן.

 

בזוהר (ויקהל רי”ח:) מובא שהקורא פרשת הקטורתף אשתזיב מכל מלין בישין חרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, וממותנא, ולא  יתזק כל ההוא יומא. פירוש: ניצול מכל דברים רעים בעולם, ומכל פגעים רעים, ומהרהורים רעים, וממות, ולא יינזק באותו היום. כך אפשר להנצל מרעות, ולעצור אף את מלאך המוות. וכן הביא המשנה ברורה בסימן מ”ח א'. והדברים צריכים ביאור, כיצד מועילה אמירה כה פשוטה להצלות כה גדולות.

 

ומצאנו הסבר בספר "בית אלוקים" (למבי”ט שער התפלה פרק ט”ז) בקטורת מעורבת חלבנה אשר ריחה רע. אבל כאשר מערבים את החלבנה עם שאר הסממנים ריחם הופך גם את ריחה לטוב. וזה רמז למלאך המות שהוא דמיון החלבנה, והוא מתערב לקהל שיש ביניהם דבר של קדושה... ושבים בתשובה שלימה, אין מלאך המות יכול לשלוט בהם, אלא הם שולטים בו.

 

ולכאורה מה מפחידה אמירת פרשת הקטורת את מלאך המוות, הרי הוא מבצע את גזרות בית דין של מעלה.

 

אולם להסברנו ניתן לומר שאמירה זו היא סימן. ולכן אם אנו עושים סימן בעולם הזה לביטול כוחו של מלאך המוות, הדבר מועיל שבדרך כלל לא ישנו את הדבר מהשמים.

 

הערה: מובן שאין דברים אלו שייכים לסימנים כהדלקת נר בבית בעשרת ימי תשובה, כדי לדעת אם יוציא את שנתו (הוריות י”ב.),

 

או להסתכלות בצלו מהלבנה בליל הושענא רבה המוזכר בשו”ע. כיוון ששם הסימנים הם רק ברור הגזרה.

 

חשוב גם להדגיש את המובא שם ברמ”א שאם אינו מבין בסימנים, שלא יתבונן כי יפסיד, דיתרע מזלו. דבר זה מובן לפי הסברנו, כיוון שהוא יפרש דבר רע, הוא יגרום להתחלת הגזרה בדמיון ויפסיד.

 

 

כוחן של סגולות וקמיעות

 

בחז”ל מוזכרות קמעות וסגולות המועילות בנושאים שונים. אפילו הוצאת סגולות מרשות לרשות הותרה בשבת, ולא חששו חכמים לדון את הסגולות כשאר משאות או תכשיטים.

 

כך מצאנו במשנה (מסכת שבת פרק ו') יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב.

 

וכך שנינו בבריתא במסכת שבת (ס”ו:) יוצאין באבן תקומה בשבת. משום רבי מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה... אבן סגולה לשמירת עובר. ולא שעיברה אלא שמא תתעבר. וכן נפסק להלכה (בשו”ע הלכות שבת בסימן ש”א).

 

דהיינו: אפילו בספק צורך בסגולה, מותר לצאת בסגולה לרשות הרבים בשבת, למרות שעל “משא” יש איסור סקילה בהוצאתו. זאת אומרת שסגולה עוזרת לאדם להנצל מהסכנה יותר מאשר בלעדיה.

 

לכאורה, אין הדברים מובנים למאמין. אם יסוד אמונתנו שהכול מתנהל לפי הכלל יעשה המצוות ויצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו (רמב”ן שמות י”ג ט”ז) - מה תועלת ההשתדלות בסגולות. הרי מה שמגיע בחשבון יגיע גם בלי הסגולות, ואם לא מגיע, כיצד יועילו הסגולות נגד חשבון שמים.

 

אפשר לומר שהסגולות פועלות לפי טבע הבריאה, ולכן ההשתמשות בהם מהוה השתדלות. כמו שאדם הולך לרופא, וזה לא סותר את האמונה שהכל לפי חשבון (עיין בהרחבה בספר המאמין והמשתדל פרק י”ב). כך משתמשים בסגולות למרות האמונה שהתוצאה תהיה לפי מאזן זכויותיו וחובותיו.

 

לפי מה שהסבירו הראשונים שסיבת ההשתדלות היא להסתיר את הנס, שזה רצון ה'. (לכן הליכה לרופא מותרת כי נחשבת אצל אנשים כטבע, בכך מוסתר הנס, ונשאר מקום לבחירת  האדם.) ומכיוון שהסגולות אינן נראות לאנשים כטבע, ואם אין במעשה זה הסתרת הנס, מה הצורך לעשותו.

 

ונראה לומר, שהקב"ה בחקקו חוק טבעים, נתן כח לסגולות לפעול ככל גורמי הטבע האחרים. וכשם שלאדם מן השורה אין בזכויותיו די כדי שישנו עבורו את סדרי הטבע, לכן כדי להעניש אדם כזה צריך להיות רשע בעל חובות גדולים. כך אם ישתמש בסגולה - לא ינזק , ובלי הסגולה יינזק. אבל חשבון ההשגחה לא נפגם בכך, מכיוון שאת העונש המגיע לו הוא יקבל בעניין אחר.

 

אמנם צריך לזכור שלא כל סגולה הנהוגה בעולם מותרת. ישנן סגולות רבות האסורות משום עבודה זרה, ומשום דרכי האמורי. וישנן גם סתם אמונות תפלות. לכן שומא על משתמש בסגולה לברר תחילה אצל רב אם מותר להשתמש בה.

 

דבר נוסף עלינו לזכור:  במסכת מועד קטן (י”א א') לגבי המלצת חז”ל לאכול דג סמוך לסירחונו, אומר שם התוספות: ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון, וגם משתי עלה אבוה סוג משקה לסגולה, דאמר בסמוך דמעלי. ושמא נשתנו, כמו הרפואות שבש”ס, שאין טובות בזמן הזה.

למדים אנו שהרבה סכנות, או רפואות וסגולות שהיו פועלות בזמן חז”ל, אינן פועלות בתקופתנו, שנשתנו הטבעים. או שיש דברים שפועלים רק במקומות מסוימים.

 

כך מסביר ה”פלפולא חריפתא” (עבודה זרה פ”א סימן י' ס”ק ה') שהרמב”ם השמיט את כל הרפואות שבש”ס מפני שסובר שהטבעים נשתנו.

 

ישנו גם פסק של ר' שלמה לוריא (ים של שלמה חולין פ”ח י”ב) לגבי רפואות שבתלמוד, שיש חרם הקדמונים שלא לסמוך על רפואות שבתלמוד. כדי שלא להוציא לעז על חכמת הקדמונים.

 

וכן כתוב בליקוטי המהרי”ל: כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד, אסור לנסות אותם. משום שאין אדם יכול לעמוד על עיקרם של דברים, וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים.  כך פסק גם המ”א (סי' קע”ג א') דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות. וגם הכל לפי טבע הארצות. ומסתבר שאותו דין יש לסגולות בזמנינו.

 

 

המאמין לעומת המשתדל בזווג

  

נשואי בת שלמה  

במדרש וישע מסופר ששלמה המלך חולם, שבתו תינשא לעלם עני ובור. והוא מחליט לפעול לביטול הגזרה. לכן מצווה שלמה לעבדיו לבנות מגדל גבוה בלב הים, באופן שלא תהיה לאיש אפשרות לעלות למגדל. עבדיו עושים כדברו. כשגומרים הם לבנות את המגדל, מעלים את הבת לראשו, מסלקים את הסולמות, ומכאן ואילך אין אפשרות לאיש לעלות אליה. העורב הופקד להביא מדי יום, לבת המלך אוכל לראש המגדל.

לאחר תקופה קורא שלמה לעורב, ושואלו לשלום בתו. עונה העורב: שלום לה, שלום לבעלה, ושלום לילד. שלמה אינו מבין, מה פירוש בעלה וילד, הרי אין לאיש אפשרות גישה אליה. הלך שלמה למגדל והנה בראש המגדל בת המלך, עם בחור ותינוק. כיצד הגעת שואל שלמה. מספר העלם, שהוא בן למשפחת עניים, שהלך לחפש אוכל. בדרך מצא נבלת אריה, ושכב בתוכה לישון. כשישן תפש נשר את הנבלה, וזו נפלה בראש המגדל. וכך גר שם עם בת המלך, ונולד להם הילד  - כי הגזרה אמת והחריצות שקר.

 

הנמשל: שאין אפשרות לאדם לשנות את הזיווג, שנקצב לו ארבעים יום קודם יצירתו. ולכך כל השתדלות בחיפוש אחר זיווג, הנראה לנו מתאים, מיותרת. אבל יתכן שיש מקום לנסות ולדאוג לזיווג מוצלח, ולא לשבת בחיבוק ידיים. במילים אחרות: הבירורים והפגישות וההצגות שעורכים אנשים שונים בחיפוש אחר בן זוגם, האם יש להם מקום אצל המאמין. ננסה לענות על כך על ידי התבוננות בהנהגת אבותינו בנושא זה.

                   

השתדלות יצחק בזווג

 

איזו השתדלות עשה יצחק למצוא את זיווגו.

בתורה לא מצאנו שיצחק עושה דבר בנדון, אברהם דואג עבורו.  אברהם גם הוא אינו טורח בעצמו, אלא שולח את עבדו, ומתנה אתו תנאי אחד בלבד - שהאישה תהיה מבית אביו. כשמגיע אליעזר לחרן הוא עושה לעצמו סימן, לדעת ההצליח ה' דרכו. וכאשר רבקה עומדת בניסיון ונותנת לו לשתות, הוא מיד מקדשה. רק אחר כך הוא נזכר לשאול: בת מי את. האם זו השתדלות מספקת. יצחק עצמו אינו עושה מאומה, אברהם שולח שליח עם תנאי אחד בלבד.

וגם אותו השליח אינו ממלא. אלא מקדש את רבקה ללא ברורים... וללא פגישות.  ומה התוצאה משידוך זה.

 

מיד למחרת, שקפצה לו הדרך גם בהליכתו וגם בחזרתו, (פרקי דרבי אליעזר ט”ז) ויבאה יצחק האהלה שרה אמו (בראשית כ”ד ס”ז). מסביר רש"י: בשם המדרש רבה: כלומר: נעשית דוגמת שרה אמו. שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו.

 

אפשר לומר שלא נעשתה כאן שום השתדלות, ובכל זאת זכו מיד לשידוך המתאים ביותר.  אצל המאמין ש-ארבעים יום קודם יצירת הולד, יוצאת בת קול ומכרזת בת פלוני לבן פלוני. (סוטה ב.) אין העניין תמוה - אדם ישא רק את זו שנקבעה לו בשמים עוד לפני לידתו אם כן, אין כלל צורך לטרוח, להסתובב, לברר, להיפגש - הרי הגזרה אמת והחריצות שקר. אמנם יש חיוב לעשות השתדלות, אבל לדרגתם הייתה זו השתדלות מספיקה.

 

השתדלות יעקב בזיווג

 

יעקב לא ישב בביתו וחיכה שיביאו את זיווגו כאביו. הוא נושא רגליו והולך בעצמו לחרן למצוא אשה. יעקב דואג להביא איתו אבנים טובות ומרגליות כדי להקל על מציאת הזיווג. אבל אליפז רודף אחריו להורגו, וכדי שיוכל אליפז לומר לאביו שקיים את מצוותו, נותן לו יעקב את כל

רכושו, והעני חשוב כמת (רש”י לבראשית כ”ט י”א). המאמץ לרכוש זיווג נכשל.

 

יעקב פוגש את רחל, ורואה אותה כמתאימה לבנות את בית ישראל. מדובר על בחיר האבות, בן שבעים ושבע, שרוח הקודש בו, שלדעתו זהו זיווגו המתאים ביותר.

במיוחד שגם הבריות היו אומרות: שני בנים לרבקה, שתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכ”ג:).

 

כדי לקבל את זיווגו כדין, מבקש יעקב מלבן: אעבודך שבע שנים ברחל. תמורה לא מבוטלת!  יעקב אינו מסתפק בהשתדלות זו, ומתנה עם לבן: “ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק - בתך. ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר: הקטנה(רש”י שם י”ח).              

 

גם לאחר כל המאמצים הללו לא נחה דעתו של יעקב והוא מוסר לרחל סימנים  שתמסור לו בליל החתונה, כדי שלא ירמו אותו (מגילה י”ג.).  מה יצא מכל השתדלויות אלו - הכסף שלקח מהבית, שבע שנות עבודה, התנאים עם לבן והסימנים לרחל. ויהי בבקר, והנה היא לאה (בראשית כ”ט כ”ה). כל ההשתדלויות לא הועילו מאומה בסוף הוא נשא את לאה. להשלמת התמונה, נוכל להתבונן  במה שהיה קורה אם יעקב כן היה מצליח בהשתדלויותיו. (ל' כ”ב).  ויזכר אלקים את רחל. רחל הייתה עקרה, ובזכות מה זכרה ה' ונפקדה. אומר המדרש רבה: זכר לה שמסרה את הסימנים לאחותה.

 

אם לא היה אליפז נוטל מיעקב את ממונו והיה מצליח לקחת את רחל, או אם לבן לא היה מרמהו, או אם רחל לא הייתה מסדרת אותו, ויעקב היה מגשים רצונו לשאת אותה - מה הייתה התוצאה.

 

איך היה בנין בית ישראל שלם. הרי רחל הינה עקרה, גם כאשר נפקדה, זכתה בשני בנים בלבד, בזכות שני הסימנים.

 

גם הגאולה העתידה תהיה בגלל הרמאות של רחל את יעקב. נאמר בפתיחתה דאיכה רבתי (כ"ד), שהאבות באים לקב”ה ושואלים: איה בני.

הקב"ה עונה להם: הם קניאוני בלא אל, אף אני אקניאם בלא עם. כך סותם הקב"ה את כל טענות האבות.

 

עד שבאה רחל וטוענת: ומה תאמר לי, שהחליפוני באחותי, ולא עוד שלא מחיתי אלא מסרתי לה את הסימנים.

אמר לה הקב"ה בשבילך אני גואלם, שנאמר: (ירמיה ל"א ט"ו) מנעי קולך מבכי, כי יש שכר לפעולתך

 

רואים אנו שלא רק שהשתדלותו של יעקב לא עזרה לו בזיווגו לפי דעתו, אלא אם ח"ו היה מצליח, לכאורה לא היה בנין שלם, ולא היו נגאלים.

 

לבן, תמנע, ויהודה

 

לבן, עם כל נבלותו זכה להיות סבא של בית ישראל, כיצחק. רחל ולאה בנותיו, זילפה ובלהה בנותיו משפחתו. במה זכה בזכות נכבדה זו.

 

כאשר אליעזר מספר ללבן ובתואל את סיפור הנסיון שעשה כדי למצוא את המתאימה ליצחק, היתה תגובתו של לבן: מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב (בראשית כ”ד נ'). לבן אינו מנסה לתלות את הדברים במקרה או בתירוצים אחרים. אמונתו ברורה שמה' יצא הדבר, ואין כוח ואין יכולת לאף אחד להתערב. באמונה כזו אפשר לזכות בהרבה דברים.

 

תמנע בת אלופים היתה, שנאמר: ואחות לוטן תמנע. ולוטן מאלופי יושבי שעיר. (רש”י לבראשית ל”ו י”ב).  באה אצל אברהם, ולא קרבה. אמרה: איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פלגש אצל זרעך. מאמץ ומסירות נפש נדירים, עושה תמנע בהשתדלות להתחתן עם זרע

 

אברהם. ומה התוצאה.  ותלד לאליפז את עמלק - מכל מאמצי הזיווג הזה יצא עמלק.

 

כשעובר יעקב את הנחל, לפני פגישתו עם עשיו נאמר: (בראשית ל”ב כ”ג).  ואחד עשר ילדיו, שואל המדרש רבה כאן: ודינה היכן היתה.   עונה המדרש: נתנה יעקב בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשיו עיניו. יעקב עושה השתדלות הנראית הכרחית לזיווגה של בתו. אבל מה התוצאה.

 

אמר לו הקב"ה (בראשית רבה ו' ט'). לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא לערל. לא ביקשת להשיאה דרך היתר, הרי היא נשאת דרך איסור. יעקב לא הרוויח זיווג יותר הגון לבתו על ידי השתדלותו, אלא אף קלקל את זיווגה, ובתו נלקחה על ידי ערל באיסור.

 

תמר הייתה נשואה לער בכור יהודה, והוא מת. לאחר מכן היא נישאה לאונן וגם הוא מת. יהודה מסיק מכאן, שכדאי לרחק את זיווגה של תמר ממשפחתו. לכן דוחה אותה באומרו: שבי אלמנה בית אביך עד... מה הרוויח יהודה בדחיית זיווג זה.

סובב הקב"ה את הדברים כך שהוא עצמו הוליד ממנה את שושלת המלוכה.

 

השתדלותו של דוד

 

לדוד מוצעת בת המלך שאול לאשה - שידוך מכובד ומבוקש מאוד. בעצם כבר הובטחה לו בת שאול לפני המלחמה עם גלית, אבל דוד אינו עושה דבר בנידון זה.

 

כתיב: (שמואל א' י”ח כ”ב). ויצו שאול את עבדיו, דברו אל לב דוד בלט לאמר הנה חפץ בך המלך, וכל עבדיו אהבוך. ועתה התחתן במלך. גם שאול מצידו עושה השתדלות לקרב את השידוך.  אבל מהי תגובתו של דוד.

 

הנקלה בעיניכם התחתן במלך, ואנוכי איש רש ונקלה.  דוד יודע כי זיווגו של אדם כבר קצוב, לכן אינו רוצה להידחף. המגיע יגיע, ובמה שלא נגזר לא תועיל השתדלות.

 

דאגת המן לבתו

 

ממוכן הוא המן, אשר מייעץ למלך אחשורוש להרוג את ושתי ולקחת לו אשה אחרת.  מה הייתה כוונתו של המן בהצעה זו.

 

במדרש אסתר רבה (ד' ו') מובא ההסבר: המן תכנן להשיא את בתו לאחשורוש, ולדאוג בכך לבתו, וגם לביסוס מעמדו. מה הרוויח המן מהשתדלות זאת.

 

הוא גרם להבאת אסתר לבית המלוכה, והיא זו שגרמה למותו ולחיסול משפחתו.   כי הגזרה אמת והחריצות שקר. כך גם הצליחה השתדלותו של המן בעשיית העץ לתליית מרדכי, ובתכניתו לרכב על סוס המלך.

 

שאלת המטרוניתא לרבי יוסי 

בבראשית רבה (ס”ח ז'), מסופר: מטרונא שאלה לרבי יוסי: לכמה ימים ברא ה' את העולם? אמר לה לשישה... מאותה שעה ועד עכשיו מה עוסק. אמר לה יושב ומזווג זיווגים איש לאשה.

 

תשובה כזו לא יכלה המטרוניתא להבין: את כל היקום הוא בורא בשישה ימים ובמשך אלפי שנה הוא צריך לעסוק בדבר כה פשוט כזיווג. הלכה המטרוניתא ולקחה אלף עבדים, ואלף שפחות והראתה שהיא יכולה לזווגם תוך שעה אחת.  מה הייתה התוצאה.

 

למחרת באו אליה כולם פצועים, זה בעינו וזו ברגלה. ואמרו: אין אנו יכולים לדור ביחד. הבינה המטרוניתא היטב מה פירוש שאמרו חז"ל: (סוטה ב) קשין לזווגן כקריעת ים סוף.

 

אם מבינים אנו שהתחלת הזיווג, והמשך קיומו הוא מן הדברים הנחשבים אפילו בשמים קשים. לכן דרושה התערבות הבורא יותר מאשר בבריאת העולם כולו. כיצד יוכל אדם לרמות את עצמו, שהוא יכול לעזור משהו בהשתדלותו לשנות או להיטיב את זיווגו!

 

לעומת זאת המאמין היודע שזווגו נקצב, ומחושב בשמים היטב, מתחילתו ובכל משך קיומו, אינו צריך לטרוח הרבה כדי לחפשו כי זה לא יעזור. וכן לא לטרוח לשנותו או לשפרו.

כי כל המגיע לאדם יגיע ממילא במועד ובאיכות שנגזרו בשמים לטוב או למוטב, לפי זכויותיו. ויותר מהקצוב לא יוכל להשיג בכל מאמציו.

 

לסיום פרק זה, חשוב לציין את שאלת הגמרא (במסכת סוטה ב.) אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שנאמר: אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות. איני [האמנם] והא אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני!

 

ופירש רש"י: מי הוי זיווג לפי רשע וזכות. והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין את זוגו. ואם תאמר הכל גלוי לפניו, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה (דף טז) מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו

 

טיפה זו מה תהא עליה גיבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני. אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה, דאין זה בידי שמים.

 

אמנם לעניינינו ברור לכל הדעות שלא ההשתדלות גשמית בברורים ופגישות תשפיע על הזיווג. אבל עדיין יש מקום לשאול מתי תלוי הדבר במזל, ומתי תלוי בזכויות.

 

ועל כך עונה הגמרא: לא קשיא: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני. ופירש רש"י: שם שזיווג שני נקצב לפי מעשי האדם, אבל זיווג ראשון הוא לפי המזל. ישנם כמה דעות מהי בחינת זיווג ראשון, שמרביתם לא נוגעים לנו למעשה. (קודם לידה - באר שבע (סוטה ב.), חומר וצורה - העקדה (בראשית שער ח'), בקטנותו - המאירי (שם), גלגול ראשון - פתח עיניים לחיד”א, ועוד) . וכן מצאנו דעות שונות לגבי האפשרויות לשנוי המזל, שנציין מקצתן בחלק ג' בפרק הדן במזל.

 

תוצאות ההשתדלות ברכושנות

 

ידועים דברי חז”ל (ביצה ט”ז.) מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים. מכאן ברור שהשתדלות לא תוסיף מאומה על מה שנקצב בראש השנה. מוסיפה הגמרא (בבא בתרא י.) חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. כלומר אין באפשרות האדם להוסיף על פרנסתו, ולא למנוע מעצמו נזק והפסד.

 

החפץ חיים נוהג היה לומר: משל לאדם הנוסע ברכבת, והוא ממהר להגיע למחוז חפצו. לכן, כדי לזרז את הרכבת, הוא עומד ודוחף את הקרון מבפנים. האם אמנם יגיע מהר יותר. כך המאמצים להגדיל את הפרנסה. כדרשת הגמרא (עירובין י”ג:) כל הדוחק את השעה. ומסביר רש"י: מתיגע להעשיר ולהתגדל. - השעה דוחקתו.

 

מדוע אם כן רוב העולם משקיעים את מיטב מרצם וזמנם, כדי לשפר את מצבם הכלכלי? מה מועילה השתדלות זו? האם השתדלות זו רק איננה מועילה? או אולי גם מזיקה?

 

תוצאות השתדלות אברהם

 

אברם אבינו בא לארץ ישראל בציווי ה', והנה יש רעב בארץ, ואין להשיג אוכל. רש"י דורש בשבחו של אברהם: שלא הרהר אחר מידותיו של ה', וירד מצרימה מפני הרעב.

 

הרמב”ן, לעומתו, טוען: יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחילה מפני הרעב, עוון אשר חטא. כי האלוקים ברעב יפדנו ממות... (בראשית י”ב י'). רואים אנו שאברהם עושה השתדלות הכרחית לכאורה למחיתו, ומהן תוצאותיה.  על המעשה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שם הרשע והחטא. (רמב”ן שם). אברהם השתדל להינצל מרעב, והתוצאה: לא זו בלבד שלא הצליח, אלא אף הפסיד.

 

מאמציהם של לוט ועשיו

 

וגם ללוט ההולך את אברם, היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב. (בראשית י”ג ה'). ומבאר רש"י: מי גרם שהיתה לו זאת, הליכתו עם אברם”. לוט מתעשר בזכותו של אברם, אבל הוא אינו מבין זאת. לכן הוא מנסה להגדיל את עושרו. כשנפרד מאברם, בוחר לו את ככר הירדן, כי כלה משקה.

מה יוצא ללוט מההשתדלות הזאת.

 

ארבעת המלכים שובים את אנשי סדום ורכושם. גם לוט נשבה, ואבד את כל רכושו. מי מציל את לוט.  אברהם מציל את לוט ונותן לו את כל הרכוש. ומה עושה לוט?  פונה מאברהם וחוזר לסדום. מה סוף כל השתדלויות אלו? מה הרוויח מכך לוט?

 

ה' הופך את סדום, ולא נשאר לו מאומה מכל רכושו. אף לא להביט מבט אחרון על רכושו.

 

עשו ידע שיצחק צריך להעביר את הברכות לזרעו, והוא חושק בהן.  במשך כל השנים הוא מתגבר על רצונותיו, ומנסה למצוא חן בעיני אביו. הוא מתעניין בהלכה, ושואל: היאך מעשרים את התבן ואת המלח?  ומתאמץ הוא להתקרב אל אביו. מה יוצא לעשיו לאחר שישים ושלש שנות השתדלות, להשגת הברכות והעושר? יעקב מקדים את עשיו, ונוטל את הברכות.

 

יעקב והמקלות

 

לאחר ארבע עשרה שנות עבודה אצל לבן, החל יעקב לדאוג: (בראשית ל' ל'),  מתי אעשה גם אנכי לביתי, ומבקש שכרו. לבן מסכים לדרישת יעקב ומבטיח לו כשכר את כל הכבשים הנקודים והטלואים.

יעקב אינו מסתפק בזה, ועושה השתדלות נוספת להגדיל את רכושו. ויקח לו יעקב מקל לבנה לח, ולוז וערמון, ויפצל בהם פצלות... ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים, בשקתות המים. אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן, ויחמנה בבואן לשתות... ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים. מה הרויח יעקב מהשתדלויות אלו.

 

והחלף את משכרתי עשרת מנים... אם כה יאמר נקדים יהיה שכרך, וילדו כל הצאן נקדים. ואם כה יאמר... (שם ל”א ז'). אם כבר היה נראה לעיניים שהשתדלותו של יעקב הועילה במשהו, לבן מתכחש להסכם וטוען שהצאן הרב שייך לו.  לכן מעיד יעקב בסוף דבריו ללבן: לולי אלקי אבי, אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי, כי עתה ריקם שלחתני. (בראשית שם). מכל ההשתדלות, לא יצא מאומה.

 

לבן, לעומת זאת, מבין למרות רמאויותיו: ניחשתי, ויברכני ה' בגללך. - הפרנסה והנכסים אינם בגלל ההשתדלויות, אלא רק לפי גזרת ה', על פי זכויותינו.

 

פכים קטנים 

בלילה שלפני הפגישה עם עשו, עובר יעקב עם משפחתו את מעבר יבוק. (בראשית ל”ב כ”ד). ויותר יעקב לבדו. מביאה הגמרא במסכת חולין (צ”א.) שיעקב שכח  פכים קטנים, וחזר להביאם. מכאן למדו: צדיקים - ממונם חביב עליהם יותר מגופם. לכאורה השתדלות פעוטה לשמירת ממון.

 

אומר על כך ה”כלי יקר”: מאחר שיעקב סיכן עצמו בעבור דבר מועט. ונטה מאורח ישרים, לחבב כל כך הממון הגורם שכחת אלוק ממעל... אז אמר הנה עת לקרב, והנני מוסיף לו טומאה. ונשאר יעקב צולע על ירכו. מדוע דוקא בירך. שרמז לו שהאוהב כסף, בלי ספק יהיה עוור מעיני שכלו. ואם לא בא לידי כפירה מכל וכל... מכל מקום לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה (כלי יקר שם). נענש במקום נסתר, כנגד קלקול בחכמת הנסתר. המסר ברור,  רדיפת הממון ואמונה בתורה אינן יכולות לבוא ביחד.

כלשון בעל חובות הלבבות (חשבון הנפש ג' כ”ה) כשם שאי אפשר להם לאש ומים להתחבר בכלי אחד, כך אי אפשר לאהבת העוה”ז והעוה”ב להתחבר בלב המאמין.

 

מאמצי אנשי שכם ומאמצי ראובן

 

חמור ושכם משכנעים את בני עירם למול את עצמם. מדוע הסכימו אנשי העיר לכך. התורה מגלה לנו את מטרתם של אנשי שכם: (בראשית ל”ד כ”ג). מקנהם וקנינם וכל בהמתם, הלוא לנו הם. מה הרויחו בסופו של דבר. בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר.

 

לא רק רכושם אבד, אלא אף  חייהם.  גם ראובן הרוויח בהשתדלותו. לאחר פטירת רחל, (בראשית ל”ה כ”ב).  וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו מה עשה ראובן, ומה היתה מטרתו במעשה.

 

מסביר הרמב"ן: שבלבל ראובן יצועי בלהה, מפחדו שלא תלד ליעקב עוד, כי הוא הבכור... ויפסיד יותר מכל האחים. ולא פחד מאמו, כי זקנה היתה. ראובן חשש שיעקב ימשיך להוליד וחלקו בירושה יקטן. לכן מנע את הראויה לבנים מיעקב. ממשיך הרמב”ן: לכן ניטלה ממנו הבכורה, מדה כנגד מדה. לא רק שלא הרויח מאומה בהשתדלותו, אלא הפסיד גם את מה שהיה אמור לקבל לפני מעשהו.

 

השתדלויות דור המדבר

 

יום, יום לוקטים בני ישראל מן במדבר, ואגב כך לומדים הם אמונה בה'.  ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר (שמות ט”ז י”ח). והמתאמצים לרבות מזונותם מה הרויחו. מכשהגיעו לביתם היה לכל אחד בדיוק עומר, גם למרבה וגם לממעיט, ללמדנו כי הפרנסה אינה לפי ההשתדלות.

 

המלבי”ם (שמות ט”ז י”ג) מוצא כמה הבדלים בין תאור ירידת המן בפרשת בשלח שירד יחד עם השליו, לבין התיאור שבפרשת בהעלותך בלא השליו.

 

א) בפרשת בשלח כשהיה עם השליו, ירד המן רק סביב למחנה, ואילו ב-בהעלותך ירד על המחנה.

ב) בפרשת בשלח היה המן מכוסה בטל, ובבעלותך היה מגולה.

 

ג) בפרשת בשלח לא יכלו ללקוט מהמן עד שעלתה שכבת הטל, ובבעלותך יכלו ללקוט כבר מעלות השחר.

 

ד) בפרשת בשלח נמס חלק מהמן עם שכבת הטל, ואילו בבעלותך יכלו לאכול את כולו.

 

הבדלים אלו, מחדש המלבי”ם, באו ללמד לדורות שאם אדם מסתפק בלחם לבד ולא רודף אחר מותרות יקבל פרנסתו בלא טורח ובהשגחה גלויה כמו שהמן ירד בלי השליו ליד ביתו, בגלוי, ובלא כל חסרון. אבל הרודף אחר מותרות יקבל כמתואר בפרשת בשלח בזמן שהיה עם שליו הראשון, רק בטורח מחוץ למחנה, בכיסוי - בהשגחה נסתרת, מאוחר, ואפילו מעט פחות בגלל מעוט בטחונו. למדנו שהמבקש להרבות מזונותיו לא יצליח, ועוד יקבל פחות וביותר טרחה.

 

כך גם דרשו חז"ל את הפסוק בתהילים (ע”ה ז') כי לא ממוצא וממערב, ולא ממדבר הרים, כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים' - לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה, והולך ממזרח למערב נעשה עשיר. אפילו פורש בספינות והולך ממזרח למערב, וחוזר על המדברות ועל ההרים, אינו נעשה עשיר. מה הקב”ה עושה - נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר: 'כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים'.  לכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה. למה נקרא שמם זוזים, שזזים מזה ונתנים לזה(במדבר רבה כ”ב ז').  נדרש המאמין להרגיש, שהפרנסה אינה בגלל ריבוי ההשתדלות, אלא בזכות מצוותיו.

 

כאשר בני ישראל עמדו להכנס לארץ ישראל. בליבם קיננה דאגה: הקב"ה הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, אך נודע להם שהאמורים החביאו את כל רכושם. ויתכן שתהיה פגיעה בכבוד שמים, אם לא ימצאו מטמונות בארץ. החליטו איפוא: (דברים א' כ”ב).  נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ.

 

אבל חז”ל מסבירים, שמטרת בני ישראל הייתה השתדלות להרבות את רכושם, והדאגה לכבוד שמים, הייתה רק מסווה לכך. מה יצא מהשתדלות זו. מהם לא זכו להיכנס לארץ ישראל, וממילא לא קבלו שום רכוש, אפילו לא את שהיה נמצא ממילא.

 

בני גד ובני ראובן

 

בשעה שעמדו בני ישראל להיכנס לארץ, נגשו בני גד ובני ראובן  למשה, וביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן. ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפינו. הם דאגו לממונם, והקדימו מקניהם לבניהם. אומר המדרש (במדבר רבה כ”ב ח') אמר להם הקב"ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם שאין בו ברכה עליהם נאמר: (משלי כ' כ”א) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך וכן: (שם כ”ג) אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל רואים אנו הבטחה של הקב"ה, שהרודף אחר הממון לא  תשרה בו ברכה, וממילא לא ירויח מאומה.

 

מוסיף שם המדרש: חבבו את ממונם, וישבו להם חוץ לארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים. שנאמר (דברי הימים א' ה') ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה (שם כ”ב ו'). בני ראובן וגד רצו לגור בעבר הירדן, כדי להגדיל פרנסתם. אך בהשתדלותם גרמו לכך שיגלו ראשונים מן הארץ. 

 

 

 

רווח המשתדל

 

הגמרא במסכת (ברכות ו) אומרת: הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו... ואם לדבר הרשות הלך, אין נוגה לו. מאי טעמא. שהיה לו לבטוח ב-ה'. אדם שנעדר יום אחד מבית הכנסת בגלל השתדלות לפרנסתו - אין נגה לו - יכשל בעסקו.

 

הגמרא (תענית כ”א.) מספרת שאילפא ורבי יוחנן עסקו בתורה ולא הייתה להם פרנסה. לכן החליטו שהם צריכים לצאת ולעשות השתדלות לפרנסתם. כשיצאו לדרך ישבו לאכול ליד קיר, ואז שמע רבי יוחנן  מלאך אומר לחברו: נהפוך עליהם את הקיר ונהרגם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. רואים אנו שאף על פי שפרנסתם הייתה דחוקה, והם חשבו שחייבים לעשות השתדלות כזו, אבל לדרגתם הייתה זו השתדלות מיותרת, והשתדלותם סיכנה את נפשם, וכמעט אבדו את עולמם.

 

במסכת (שבת קי”ט) מספרת הגמרא על  גוי  עשיר שהיה שכנו של יוסף מוקיר שבת. אמרו  החוזים בכוכבים לאותו הגוי שנכסיו הרבים עתידים כולם להגיע לידי יוסף מוקיר שבת. ניסה הגוי להינצל מהגזרה ומכר את כל נכסיו, וקנה תמורתם מרגלית ענק.  כך היה בטוח שאף אחד לא יוכל לקחת ממנו את  רכושו.  כדי לשמור את המרגלית במקום בטוח, תפר אותה בתוך כובעו. יום אחד כשטייל הגוי על שפת הנהר באה רוח, והעיפה את הכובע לתוך המים. בא דג ובלע את הכובע עם המרגלית. הגוי אבד בבת אחת את כל נכסיו, אף שהיה בטוח שהוא שמר עליהם בצורה הבטוחה ביותר. באותו יום שישי אחרי הצהרים, הביאו דג גדול לשוק. הסתפקו הסוחרים מי יקנהו? אמרו להם: יוסף, שרגיל להוקיר שבת, ודאי יסכים לקנותו. כך קונה יוסף את הדג הגדול ומוצא בו מרגלית ענק, שהיא כל נכסיו של שכנו הגוי. הגוי, בהשתדלותו המרובה לשמירת נכסיו, הצליח מאוד. הוא גם גרם לאבוד מהיר יותר של נכסיו, וגם הקל על יוסף לקבלם בצורה נוחה וקלה. יוסף לעומתו, לא התאמץ הפעם בקנית הדג, ולא עוד אלא שעשה טובה לסוחרים בקנותו דג לא סחיר - וזכה לעושר רב.               

 

משפט רבי לוי יצחק מברדיצ'ב 

לפני רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בא דין תורה. אחד מאנשי הקהילה נפטר, והשאיר אחריו יתומים, ומחסן מלא חביות יין.

 

חברו הטוב של הנפטר  טען שכל חביות היין שייכות לו. ראיה ברורה לא הייתה לו, אך ידוע היה שהוא רגיל להשתמש במחסן של חברו. מחמת קשריהם הטובים, לא דאג לשטר בעלות על החביות. רבי לוי יצחק עמד בפינה, והתפלל לה' שיורהו עצה. התלבטותו הייתה כיוון שמצד אחד - אסור להוציא ממון מחזקת יתומים ללא ראיה ברורה. ומצד שני - נראה היה שהחבר צודק, והחביות אכן שלו.

 

לפתע קרא התובע: נזכרתי! נזכרתי!  במה נזכרת? שאל אותו לר' לוי יצחק. סיפר התובע: לפני חמישים שנה, כשהייתי ילד קטן, נפטר אבי. הוא הותיר במחסננו מספר זהה של חביות יין. סבם של היתומים, שהיה חברו של אבי, טען שהחביות הן שלו. אבל לא הייתה לו ראיה ברורה על כך. גם אז הגיע הדין לרב המקום, והוא פסק: אסור להוציא ממון מיתומים ללא ראיה, כך נשארו אצלי כל החביות. לאחר חמישים שנה מצא הקב"ה, אביהם של יתומים, דרך להחזיר ליתומים את רכוש סבם.

 

כשמאמינים באמונה שלמה שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, אין מקום להתפלא או לתמוה: אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא הנימה, ואם בכל זאת נראה שהצליח, ידאג הקב"ה להחזיר את הרכוש לבעליו. לכן לכל אחד יהיה בדיוק מה שנקצב לו לפי מעשיו, ולא תועיל כל השתדלות או התחכמות.

 

אפשר לסכם פרק זה בלשון החכם מכל אדם: (קהלת ט' י”א). שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה. וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עשר, וגם לא לידעים חן.

כי עת ופגע יקרה את כלם. עם כל ההשתדלויות וההתחכמויות, איש לא יקבל יותר מזונות ממה שקצבו לו בראש השנה, לפי מעשיו. כל ההשתדלויות המיותרות לא יועילו לו, ואף יתבע עליהם ויפסיד. כי כתיב בגמרא (סוטה מ”ח:) מי שיש לו פת בסלו, ואומר: מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני אמנה.

 

השתדלות ראויה בפרנסה

 

משכורת הגר"א

הגאון מוילנא היה בין הבודדים בזמנו, שקהילת וילנא החליטה לתת לו תקציב קבוע מקופת הקהילה, כדי שיוכל לשקוד על תורתו באין מפריע. במשך השנים אמנם חשבו ראשי הקהילה שהם מחזיקים את הגר"א ומשפחתו, אך לפני שנפטר שמש הקהילה, שבין תפקידיו היה להעביר את הכסף לגר"א, התוודה השמש שכל אותן שנים לא העביר פרוטה לגר"א, כיוון שהוא שלשל את כל הכסף לכיסו. באותן השנים נהג הגר"א לשלוח את ילדיו, לבתי השכנים בזמן הארוחות, כדי שיקבלו מעט אוכל כיוון שבבית לא היה להם כלום. זו הייתה דרגת העוני בבית הגר"א, והוא לא אמר דבר. מדוע היה מותר לגר"א לשתוק על כך. הרי בעזרת הכסף ששלחו לו היה יכול יותר לעמול בתורה, לחנך טוב יותר את ילדיו, לדאוג לשלום בית, ועוד מצוות חשובות. הרי אסור לאדם לוותר בדברים כאלה.

 

חייבים אנו לומר, שברור היה לגר"א שגם אם ישיג כסף לא ישתפר מצבו. הרי אין לאדם כל אפשרות להשיג יותר ממה שהוקצב לו לפי מעשיו, וגם איש אינו יכול להפחית את תקציבו.

 

זאת הייתה דרגת אמונתו של הגר"א, לכן יכול היה להגיע למה שהגיע. האם גם אנו חייבים לנהוג באותה צורה, או שזו מדרגה רק של צדיקים גדולים? ננסה לענות על השאלה בעזרת לימוד הנהגת אבותינו.

               

התיחסות אברהם לממון

אברהם אבינו נלחם בארבעת המלכים, ומנצחם. הוא לוקח את כל אנשי סדום ורכושם. לפי הדין הכול שייך לאברהם מכוח קניין הכיבוש, אבל מלך סדום מבקש מאברהם: (בראשית י”ד כ”א) תן לי הנפש והרכש קח לך  - שיוותר על הנפשות.

 

מוסיף הרמב"ן: לא ביקש מלך סדום ממנו דבר, אבל כאשר ראה נדיבות לבו וצדקתו שנתן המעשר, אז ביקש גם הוא הנפש בדרך צדקה.  מה עונה לו אברהם.  לא רק שאינו מסרב לוותר על הנפשות, אלא גם את הממון אינו מוכן לקחת כדכתיב:  אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך. מדוע אין אברהם רוצה לקחת את הממון, שמגיע לו על פי דין.

 

אומר הרמב"ן: אברם בטח באלוקיו שיתן לו עושר ונכסים וכבוד, ולא רצה לקחת ממנו דבר שלא יאמרו הם העשירו את אברהם.

 

ברור לאברהם אבינו, שאת מזונותיו ופרנסתו יקבל בדיוק כפי שהוקצב עבורו בשמים. רכוש אנשי סדום לא יוסיף לו מאומה. אמנם יש חיוב השתדלות, אבל כשיש חשש שמלך סדום יאמר: אני העשרתי את אברם, יגרום הדבר למעוט כבוד שמים, לכן אין בזה כבר חיוב השתדלות.

 

כך גם נוהג אברהם אבינו כאשר בא אל בני חת, ומבקש לקנות מהם מקום קבורה עבור שרה. האמת היא שהארץ כולה הובטחה לאברהם, ולכן אינו צריך רשות ואינו צריך לשלם. מלבד זאת, כבוד הוא לבני חת לתת לאברהם את המקום בחינם, והם מוכנים לעשות זאת בשמחה. אבל אברהם בכל זאת מתעקש שנאמר: (בראשית כ”ג ט'). בכסף מלא יתננה לי. עונה לו עפרון: לא אדני שמעני, השדה נתתי לך, והמערה אשר בו לך נתתיה, לעיני בני עמי נתתיה לך.

 

עפרון מוכן לתת לאברהם בחינם, גם את השדה וגם את המערה. האם הפעם מתרצה אברהם.

אברהם ממשיך להתעקש: אך אם אתה לו שמעני, נתתי כסף השדה קח ממני. הוא מוכן לקבל את השדה רק תמורת תשלום מלא. ממשיך עפרון ואומר: ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבר.

 

מסביר המדרש רבה: בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה? לכלום. אלא הנח את המכר ואת מתך קבור. שלש פעמים ניתנת לאברהם אפשרות לקבל קרקע בחינם. מדוע הוא מתעקש לשלם מחיר מלא? אדם אחר היה מנצל הזדמנות כזו בפעם הראשונה.

 

אלא אברהם אבינו מאמין ובוטח שמתנה כל שהיא לא תוסיף מאומה על כמות הרכוש שנקצבה עבורו בשמים. לכן הוא מעדיף לשלם טבין ותקילין, ובלבד שלא להיות מחויב לאדם שנאמר (משלי ט"ו כ"ז) שונא מתנות יחיה.

 

כך נוכל להבין את הנהגתו של אברהם, כאשר דואג לפני פטירתו שבני פילגשיו לא יתבעו את יצחק לאחר מותו. לכן כתיב (בראשית כ”ה ו'). ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם אלו מתנות נותן להם אברהם. ראיתי להוסיף רמז שנתן להם אברהם את הנפט, רמוז בראשי תיבותלבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם" גמטר' נפט. עוד מביא רש"י את דברי חז"ל: מה שניתן לו על אודות שרה, ושאר מתנות שנתנו לו - הכול נתן להם, שלא רצה ליהנות מהם. אלו היו מתנות שאברהם כבר הסכים לקבל, אך בכל זאת  לא רצה ליהנות מהם. מדוע.

 

המאמין הראשון, שהגיע להכרת בוראו בכוחות עצמו, יודע שפרנסת האדם היא אך ורק לפי מעשיו. לכן לא ירוויח דבר ממתנות, ולא יפסיד מאומה בלעדיהן. אמנם כיוון שניתנו לו בצדק, שמרם, אך העדיף לא ליהנות ממתנות אלו, ולא להורישם לבנו.

 

 

השתדלות יצחק בפרנסה

 

בשנות הבצורת רוב האנשים אינם זורעים, כדי לא להפסיד את הזרעים. אף אלו שכן זורעים, עושים זאת רק בקרקע משובחת במיוחד.  מה עושה יצחק. כתיב(בראשית כ”ו י”ב). ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא... שואל רש"י: מדוע פעמיים כתיב תיבת ההיא. לומר שהארץ קשה והשנה קשה. ומה התוצאה של השתדלות זו. שמצא יצחק מאה בברכה כדכתיב בהמשך הפסוק: וימצא בשנה ההיא מאה שערים - שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה. מי שיודע שפרנסתו מה' לפי מעשיו, אינו צריך הרבה חשבונות. הוא עושה את ההשתדלות המיני מלית המחויבת לפי דרגתו, והשאר יגיע לפי מעשיו.

 

התנהגות יעקב בעניני ממון 

יעקב אבינו שולח מנחה לעשו כדי לשחדו לפני פגישתם. במנחה חמש מאות ושמונים בהמות, ממבחר עדריו של יעקב. לאחר שהמפגש עבר בשלום אומר עשו ליעקב: יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך (בראשית ל”ג ט') - הוא מוותר על המתנה. אדם רגיל היה מיד מסכים לקבל בחזרה רכוש כה רב. במיוחד שהצורך בנתינת הדורון, כבר אינו קיים. אבל יעקב אומר לעשו: אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני. קח נא את ברכתי אשר הבאת לך... ויפצר בו ויקח. מדוע גם עתה ממשיך יעקב להפציר ולהתחנן בפני עשו שיקבל את מתנתו. האם לא חבל על רכוש כה גדול, שהרבה לטרוח בעבורו.

 

אלא ידע יעקב אבינו, שכמות הרכוש שתישאר בידיו, היא בדיוק הכמות שנקצבה עבורו בשמים, לפי מעשיו. יש לכל אדם חיוב השתדלות לשמור על ממונו, אבל אם נראה לו סיכוי שהדורון עדיין יכול להועיל, אין חיוב להשתדל לקחתו בחזרה. אם מגיע לו חלק בבהמות האלה, הרי דרכים רבות למקום למלא חסרונו.

 

 

ואמנם, מיד לאחר מאורע זה כתיב: (בראשית ל”ג י”ח) ויבא יעקב שלם עיר שכם – מבאר רש"י: שלם בגופו, שנרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מאותו דורון.

 

ובכדי למנוע חיכוך עם עשו, בעניין ירושת מערת המכפלה, קונה יעקב מעשיו את חלקו במערה בכסף מלא. באיזה כסף משתמש לשם כך.

 

כשירד יעקב למצרים, נאמר: (בראשית מ”ו ו') ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען. שואל רש"י: היכן היה כל הרכוש מפדן ארם. ומתרץ: מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשיו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר: נכסי חו”ל אינם כדאים לי....

 

הדברים תמוהים: רכוש זה צבר יעקב במשך עשרים ושתים שנות עבודתו יומם ולילה אצל לבן. זה גם ודאי ממון כשר, אשר הוא סיכן את עצמו עבור פכים קטנים מרכוש זה. אולם לפתע משנה את טעמו, ואומר: אין נכסי חו"ל כדאים לי. מה השתנה.

 

אלא הייתה ליעקב אמונה ברורה בכך, שמזונותיו קצובים לפי מעשיו, ולא יפסיד מאומה. לכן העדיף להשאיר ברשותו רק נכסים עם ברכה של ארץ ישראל. (למעשה יודעים אנו, שגם קנייה זו לא הועילה, ועשו עיכב את קבורתו של יעקב עד שהרַגו חושים)

 

כך גם נוהג יעקב ברכוש שלקחו בניו משכם, הוא בעצם ממון כשר השייך להם מדין כיבוש, ובודאי כשאין למי להחזירו, שהרי הרגו את כולם. מה עשה יעקב עם כל הרכוש שנוסף לו. הטמין אותו יעקב שנאמר (בראשית ל”ה ד'). ויטמן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם. מדוע לא לקחת את הרכוש. ומדוע להורידו לטמיון.

 

כיוון שיעקב לא חפץ להחזיק בממון שאין בו ברכה. הוא מאמין ובטוח, שבסופו של דבר, יהיה ברשותו בדיוק מה שהוקצב לו בשמים.

 

 

 

בגדי בני ישראל במדבר

 

בני ישראל נמצאים ארבעים שנה במדבר. כדי לקבל מים, רבו בני ישראל במי מריבה. הם קבלו את מבוקשם, אך הפסידו על ידי כך את משה. מזון בקשו, וקבלו מן - אך צריכים היו לטרוח כדי ללקוט, ולאכול. ומה בעניין הלבוש. בגדים לא ביקשו בני ישראל, לכן כתיב: שמלתך לא בלתה מעליך, זה ארבעים שנה. אותם בגדים גדלו עם לובשיהם, ונשארו מגוהצים כחדשים כל ארבעים שנה, כיוון שבטחו בה', ולא בקשו בגדים. הבוטח ואינו מבקש, מקבל את תקציבו, אף ללא כל מאמץ. (שיחות ר' משה פיינשטיין פרשת עקב)

 

צנצנת המן  

משה רבינו נצטווה לקחת מלא העומר מן ולהניחו בצנצנת למשמרת.  מתי השתמשו במן הזה.

 

כתב במדרש מכילתא אומר רבי אליעזר: לימות ירמיה הנביא, שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקים בתורה. אמרו לו: במה נתפרנס. הוציא להם צלוחית של מן, ואמר: אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו. אף אתם, אם תעסקו בתורה, הקב"ה יפרנסכם. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. צריכים אנו ללמוד לדורות מהמן, שמזונותיו של אדם מה', לפי מעשיו. ובכל זמן המרבה לא יעדיף, והממעיט לא יחסיר, ממה שהוקצב לו כפי שהיה במן.

 

טעם מצוות ריבית  

בתורה נאמרו כמה איסורים על ריבית. מסביר ספר החינוך (מצוה שמ”ג) כי התורה תכפול האזהרות, שחפץ הקל להרחיקנו ממנו הרבה. באיסור חמור זה עוברים גם הערבים, העדים והסופר הכותב את השטר. מדוע כה חמור איסור ריבית, עד ששנינו, שהעובר עליו  נכסיו מתמוטטים (ב”מ ע”א.)

 

מסביר ה”כלי יקר” לפי שהוא מסיר מידת הביטחון מן האדם. כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא. אבל הנותן בריבית, ריווח שלו ידוע, וסומך על ערבונו ומן ה' יסיר לבו.

 

במצווה זו דורשת התורה מכל יהודי, בכל דרגה, לחיות באמונה ובביטחון שמזונותיו של כל אדם, קצובים לו לפי מעשיו, ולא לפי השתדלותו.  חייבים אנו להרגיש, שהמלווה כסף לחברו, אף על פי שנראה שמפסיד מכך, בעצם מרוויח מצוות חסד ושכרה. הלוקח ריבית, למרות שנראה כאילו מרוויח מכך, לאמיתו של דבר לא יתווסף על תקציבו מאומה בעולם הזה, וגם יפסיד את כל נכסיו - מידה כנגד מידה.

 

טעם מצוות שמיטה   

שומרי השמיטה נקראים גיבורי כוח עושי דברו. מדוע דווקא בקיום מצווה זו זוכים לשבח כה גדול, יותר מכל המצוות שבתורה.

 

מסביר הילקוט שמעוני: (תהילים ק”ג) בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד. שמא לכל ימות השנה. וזה רואה שדהו בור, כרמו בור, ושותק. יש לך גיבור חיל יותר מזה. המפקיר שדהו בשנת השמיטה משליך נפשו מנגד, מכיוון שאין לו מקור פרנסה. הוא בוטח בה' בלבד, שיספק את כל צרכיו, בלא שום השתדלות. מצווה זו דורשת אמונה רבה. היא לא ניתנה ליחידי סגולה,  אלא כל יהודי מדי שבע שנים מחויב לעמוד בניסיון קשה זה, במשך שנה שלמה,  כדי שיחדיר לנפשו ולרגשותיו אמונה מוחשית, שמזונותיו אינם לפי השתדלותו אלא לפי זכויותיו.

 

לכן גם החמירה התורה בעונשם של המבטלים שמיטה: גלות באה לעולם על... השמטת הארץ (אבות ה' ט'). כמו שנאמר: אז תרצה הארץ את שבתתיה... את אשר לא שבתה בשבתתיכם, בשבתכם עליה. (ויקרא כ”ו ל”ד).

 

עוד נאמר בפרשת שמיטה: (ויקרא כ”ה כ' כ”א). וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו... וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים.

 

שואל ה”כלי יקר”: אם כבר ראו בשנה השישית ריבוי מספיק לכל השנים, מה מקום לדאגה ולשאלה מה נאכל. אלא חייבים אנו לומר: שבשנה השישית כמות היבול הייתה בדיוק כמו בכל השנים. הברכה של שומרי השמיטה לא הייתה בכמות האוכל, אלא באיכותו. כמות זהה של יבול התברכה והספיקה לשלש שנים.

למדים אנו שכל יהודי, מחויב מדי שבע שנים, לחיות במשך שנה באמונה שכל מזונותיו בהשגחה מאת ה', ובכוח האמונה שספג בשנה זו, מתמיד בהרגשה זו עד השמיטה הבאה וחוזר חלילה.

 

דוד וארנה  

דוד המלך מצווה על ידי גד הנביא להקים מזבח בגורן ארנה היבוסי, במקום בו עצר המלאך המשחית מהשחית בעם בגלל מנייתם. ארנה היבוסי רואה את המלך ואנשיו באים לגורנו, וכשמבקש דוד המלך לקנות את הגורן ממנו, אומר ארנה: (שמואל ב' כ”ד כ”ב). יקח ויעל אדני המלך הטוב בעינו, ראה הבקר לעולה, והמרגים וכלי הבקר לעצים. הוא מוכן לתת לדוד בחינם גם את המקום, וגם את כל צרכי המזבח. מהי תשובתו של דוד. לא כי קנו אקנה מאותך במחיר. מדוע לא מוכן דוד לקבל בחינם, אם מוכנים בשמחה לתת לו.כי ברור לו שלא יחסר לו מאומה מתקציבו, ולא יתוסף לו. כי אין מרוויחים ממתנות מאומה. מה שהוקצב יגיע ממילא, ומה שלא הוקצב לא יגיע בשום אופן.

 

רבי עקיבא ורחל

לאחר שכלבא שבוע הדיר את רחל בתו מכל נכסיו, חיו היא ובעלה, רבי עקיבא, במתבן, בדוחק גדול. שלח אליהם הקב"ה עני, שביקש מעט קש להשכיב עליו את התינוק שנולד לו לא מכבר. אמר ר' עקיבא לרחל: ראי יש מי שאפילו קש אין לו (נדרים נ.).

 

שואלים האחרונים: אם הקב"ה שלח את אליהו כעני ללמדו, מדוע שלא יביא כבר איזו מרגלית, אשר תחלצם מן הדחק.

 

אלא כך למדים אנו איך צריך להרגיש מאמין. מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ולכן אפילו מרגלית לא תועיל. לעומת זאת המאמין שמזונותיו קצובים לו לפי מעשיו, ויודע שיש אנשים שיש להם פחות מאשר לו, יכול להיות תמיד שמח בחלקו.

 

מלימוד זה, ובדרגה זו למרות העוני והדוחק יכול רבי עקיבא לעזוב את ביתו וללכת להתמסר ללימוד תורה ללא עול פרנסה על צווארו.

 

מחיר מתנות מן השמים

במדרש (שמות רבה נ”ב) מסופר על תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי שירד לחוץ לארץ והתעשר, והיו מקנאים בו התלמידים. הוציא רשב"י את תלמידיו אל בקעה שלפני מירון, ואמר: בקעה בקעה התמלאי דינרים. מיד התמלאה כל הבקעה דינרי זהב. אומר רבי שמעון לתלמידיו: כל הרוצה ליטול - יטול, אבל ידע שחייו הוא נוטל.

 

כלומר: המאמין צריך לדעת שאין אפשרות לקבל יותר ממה שהוקצב לו. ואם יצליח להרבות רכושו, זה יהיה על חשבון העולם הבא שלו, כי העושים לו נס מנכים לו מזכויותיו.

 

ועוד במדרש רבה שם מובא מעשה נוסף, שיש בו כדי ללמדנו שלא כדאי  להיעזר בניסים, גם אם יצליח לקבל יותר ממה שנקצב לו לפי מעשיו. ערב שבת אחד לא היה לרבי שמעון בן חלפתא ממה לקנות צרכי שבת.

 

יצא חוץ לעיר והתפלל, וירדה לו מרגלית מן השמים, וקנה בה צרכי שבת. אמרה לו אשתו: מהיכן אלו, אמר לה ממה שפרנס הקב"ה. אמרה לו: איני טועמת עד שתאמר לי מהיכן לקחת מזונות אלו. סיפר לה את המעשה, אמרה: איני טועמת כלום עד שתבטיח לי שתחזירה במוצאי שבת. [כיוון שלא הסכימה שזה יהיה במקום זכויותיה בעולם הבא.] הלך רבי שמעון בן חלפתא לרבי יהודה הנשיא לשאול מה לעשות.  אמר לו רבי: לך אמור לה: אם את דואגת לשלחנך לעולם הבא, אני אמלאנו משלי. הלכה עם בעלה לרבי וטענה: הרי כל אחד נכווה מחופתו של חברו, בעולם הבא לא תוכל לתת לי שכר של תורה מתוך הדחק, כי שכר כזה אין לך (ע”פ שיחות הגר”ח שמואלביץ' בסטנסל פנימי). הודה רבי לדבריה, וקשה היה הנס האחרון מן הראשון, שירד מלאך מן השמים ונטלה הימנו.

 

למדנו שאפילו אם אפשר בדרך נס לקבל יותר ממה שהוקצב לאדם, צריך המקבל לדעת שהמחיר שישלם יהיה יקר, כתיב בגמרא (תענית כ':). כיוון ש-אם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו.                

 

עוד בגמרא (תענית כ”ה.). כך נהגה גם אשת רבי חנינא בן דוסא, במטיל הזהב שהיה עשוי כמין רגל שלחן שהביאו לה מן השמים. הם בקשו רחמים שייקחו אותה בחזרה, כדי שלא יפסידו רגל משלחנם לעתיד לבא

 

דרשת האלשיך

האלשיך הקדוש דרש בענייני בטחון, ואמר שהבוטח בלב שלם שמזונותיו קצובים לו אינו צריך לעשות שום השתדלות לפרנסתו. שמע עגלון אחד את הדברים, וקבל על עצמו להתנהג כבוטח שלם. מכר את הסוס והעגלה שלו, ובא לשבת בבית המדרש, למרות מחאותיהם של בני משפחתו. לאחר כמה ימים באה אשתו והודיעה לו שהסוס שהיה שלהם חזר הביתה, עם עגלה מלאה מטבעות זהב!

 

התברר שהגוי  שקנה את הסוס והעגלה, מצא בדרך מטמון בבור. הוא העמיסו על העגלה, אבל כשחיפש עוד - נפל לבור ומת. הסוס שחיכה וחיכה, נואש. וחזר לבסוף בכוחות עצמו לבית אדוניו הראשון.

 

שאלו תלמידי האלשיך: מדוע אנו לא נושענו.

אמר האלשיך: מי שבוטח בכל לבו, ומוכן להשליך נפשו רק על ה', יכול לזכות ולקבל ללא שום השתדלות. אבל אלו שביטחונם חסר, חייבים לעשות השתדלות.

כך גם אצל רבי חנינא בן דוסא, באמונתו בה', לא היה אצלו הבדל בין טבע בעירת השמן לבין האפשרות שיבער החומץ. שהרי ברור למאמין ששניהם דולקים או אינם דולקים רק בגזרת עליון. לכן אצל ר' חנינא יכול היה לדלוק גם החומץ בלא השתדלות נוספת, במשך כל השבת, וזה לא נחשב אצלו הסתמכות על נס (תענית כ”ה.). אבל אצל מי שבפניו יש הפרש בין הדברים, וחומץ דולק נחשב בעיניו כנס, צריך דווקא להשתדל להשיג שמן.

 

המוכסן והבעל שם טוב

מסופר על הבעש"ט ותלמידיו שהתארחו בבית מוכסן באחד הכפרים. ולפתע נכנס שוטר, דפק במקלו על השלחן והסתלק. הבעש"ט ותלמידיו המשיכו בלימודם. והנה שוב נכנס השוטר, דפק במקלו על השלחן ויצא. מששאלו את בעל הבית לפשר הדבר, הסביר להם: כך נוהג המושל להודיע שהגיע זמן תשלום דמי החכירה של הכפר. לאחר התזכורת השלישית חייבים להביא מיד את דמי החכירה, אחרת יהיה כך וכך... כשראו האורחים את מנוחת נפשו של בעל הבית, הבינו שכנראה הכסף הדרוש כבר בידו, לכן אינו מוטרד מהעניין, והמשיכו בלימודם בצוותא.                           

 

לאחר חצי שעה הופיע השוטר בפעם השלישית ודפק על השלחן. ביקש המוכסן את סליחת אורחיו, ואמר שחייב ללכת להביא את הכסף למושל. כשיצא מן הבית, ראו התלמידים שלא נטל כל כסף. לתמיהתם על כך השיב: שאין לו עדיין מושג מאין יקח את הכסף הדרוש.

 

עקבו האורחים אחר הליכתו הבוטחת של המוכסן לכיוון בית המושל. כאשר התקרב לבית המושל, נעצר לידו אדם. האיש דיבר איתו כמה מילים והמשיך הלאה. אולם, לאחר מספר צעדים חזר אליו והחל מונה לידו מעות. הלכו האורחים לאותו אדם, ושאלוהו על מה דיבר עם המוכסן. סיפר להם אותו האיש, שהוא ביקש מן המוכסן למכור לו את חכירת היין. אבל כיוון שלא השתוו על המחיר, לכן עזבו. אולם משראה שהמוכסן מתעקש, חזר ונתן לו את כל הסכום שדרש.

 

כשחזר המוכסן לביתו שאלוהו: כיצד היה לו האומץ לוותר על העסקה, שתמורתה יכול היה לקבל את מרבית הסכום שהיה דרוש לו. במיוחד שהוא נמצא בסכנת נפשות, ואולי לא יגיע כסף אחר כלל. ענה להם המוכסן, שהוא היה בטוח שהקב"ה ישלח לו את מלוא הסכום הדרוש, לכן מדוע שיסכים להתפשר על פחות.

 

המשנה האחרונה במסכת קידושין אומרת: שלא עניות מן האומנות, ולא עשירות מן האומנות, אלא הכול לפי זכותו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות. והם מתפרנסים שלא בצער. והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי.

 

יודע הבוטח שאין טעם בריבוי ההשתדלות, כי ממילא לא יוסיף פרוטה על מה שהוקצב לו בראש השנה לפי מעשיו. הוא גם יכול לוותר על ממון שכביכול מגיע לו, כאשר נראה שהוא לא מושלם או יכול לגרום תקלות או הפסד בעולם הבא, מכיוון שהויתור לא ימעיט כלום ממזונותיו, והנטילה לא תרבה אותם. הנוהג כך הוא עשיר השמח בחלקו.

 

ההשתדלות הראויה בפרנסה  ומניעת נזקים

 

רבינו יונה בפירושו על משלי (ג' כ”ו) אומר: ומעניין הביטחון אשר זכרנו שלא יבטח באדם, וידע באמת כי אין ביד בשר ודם להטיב לו ולהצילו, זולתי אם יגזור ה' יתברך. כעניין שנאמר: (ירמיה י”ז ה')  ארור הגבר אשר יבטח באדם וכן ידע באמת כי לא ביד בשר ודם להרע לו... ונאמר: (תהילים כ”ז א') 'ה' אורי וישעי ממי אירא. אמנם בבא הצרה, מדעתו כי הכל ביד השי"ת, וכי ההצלה ביד המכה, פני לבבו מועדות אל השי"ת... ולא ישים לבו לפחד המכה, ויוסיף יראה לה'... כי ההכאה וההצלחה ביד המכה.

 

נמצאנו למדים שהבוטח בה', השתדלותו להיחלץ מצרותיו היא בפְנִיָה למכה. בפרק ג' הבאנו דרכי השתדלות היכולות להועיל לשמירה והצלחה. דרכים אלו נכונות לגבי כל התחומים וודאי גם בפרנסה. אולם מצאנו בחז"ל דרכי השתדלות המיוחדות לריבוי פרנסה, ושמירה מנזקי ממון, לכן יחדנו  פרק מיוחד לנושא.

 

(ראוי לציין שאין מדובר בהשתדלות לקבל יותר ממה שמגיע לאדם לפי זכויותיו, אלא אפשרות לשיפור מאזן זכויות האדם, וממילא לקבל תקציב גדול יותר. כמו כן ודאי שאין ריבוי הנכסים מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לריבוי בעבודת ה'.)

 

מה יעשה אדם ויתעשר 

הגמרא במסכת (נדה ע) מספרת על אנשי אלכסנדריא ששאלו את רבי יהושע בן חנניא:  מה יעשה האדם ויתעשר.

אמר להם: ישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו. אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו.

 

רבי יהושע מלמד אותנו את גדר ההשתדלות הנחוצה לאדם. על מנת להתעשר צריך כל אדם להשתדל לפי דרגתו במשא ומתן, וכמובן שיהיה ביושר. אבל לא זה הדבר המועיל, כי הרבה עשו כן ולא עלתה בידם עשירות כלל. אלא צריך לצרף להשתדלות תפילה המחזקת את האמונה, ומבהירה לאדם שיקבל עושר לפי זכויותיו ולא לפי השתדלותו. לכן לפי מידת התחזקותו של אדם באמונה, הוא יעלה בדרגה ויזכה לעושר.

 

כך תובן גם הגמרא במסכת (תענית ח) אמר רב אמי אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר: (תהילים פ”ה) אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף. בזכות האמונה בין אדם למקום,

ובין אדם לחברו, יורדים הגשמים. לא בגלל הטבע ולא בגלל מזג האוויר. בגלל האמונה בלבד זוכים לגשמים ולפרנסה.

 

לכן מביא המשנה ברורה (א' י”ג) בשם הירושלמי: כל האומר פרשת המן, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו. האומר פרשת המן כל יום, מטביע בנפשו ש-המרבה לא מעדיף והממעיט לא מחסיר, ואין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה (מ”ב שם). ממילא מתחזקת אמונתו, ומתרבות זכויותיו, ולכן זוכה להרבות פרנסתו.

 

וכן מובא ב”באר היטב” בהלכות ברכת המזון (אורח חיים קפ”ה א') למה אין 'ף' בכל ברכת המזון. לפי שכל מי שמברך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא אף ולא קצף... ומזונותיו מצוים לו בריווח ובכבוד כל ימיו. (מקורו בתשב”ץ שט”ו)  כיוון שהמברך בכוונה, מחדיר בנפשו את האמונה שהקב"ה נותן לו את מזונותיו, ולו יש להודות.  השתדלות זו מעלה בדרגה, ומונעת נזקים, וגם מרבה את מזונותיו.  נמצאנו למדים שריבוי הפרנסה קשור ישירות לריבוי האמונה. לכן החפץ להתעשר, יוכל להרבות בהשתדלות לחזק את אמונתו ואז יצליח.

 

סיבת הרעב והעושר

במסכת (אבות ה' ח'), מסבירה המשנה שהבצורת והרעב הבאים לעולם תלויים בכמות המעשרות והמתנות לעניים שאנשים נותנים.  מה הקשר בין הדברים. אלא המאמין יודע שאם ינסה ליטול את שאינו שלו, לא זו בלבד שלא יעלה הדבר בידו, אלא אף יפסיד את שלו. כמאמר הגמרא (בסוטה ט') כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.

 

לכן אם מנסים לצמצם את המתנות שחייבים לתת לכהנים, לויים ועניים, הדבר גורם לצמצום המזונות בכל העולם על ידי  בצורת ורעב. לעומת זאת המשתדלים להפריש מממונם, זוכים לעושר. כמאמר חז"ל: (תענית ט(  עשר בשביל שתתעשר.

 

זוהי גם הבטחת הקב"ה (במלאכי ג' י') הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי. ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארבות השמים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ודרשו במסכת (שבת ל”ב) עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

 

מושלי משלים בירושלים היו מנסחים זאת בקצרה: (כתובות ס”ו) מלח ממון - חֶסֶר. כפי שמלח שומר שלא יתקלקל הבשר, ומשביח אותו. כך המלח של הממון - שמירת הממון היא על ידי שבעליו מחסר ממנו לצדקה. זוהי השתדלות העוזרת לריבוי ממון.

 

כך גם למדנו במדרש: (ויקרא רבה ל”ד ח'). יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב. לכאורה נראה שבעל הבית מקיים את העני, שלא ירעב. אבל האמת היא, שאם העני לא יקבל ממנו, יבואו מזונותיו ממקום אחר, לפי זכויותיו, שהרבה שלוחים לו למקום. המרוויח האמיתי מהנתינה, הוא בעל הבית שפרנס את העני. שבזכות הנתינה מועיל לחיי עצמו, ופרנסתו. זו השתדלות קלה שודאי מועילה.

 

הזמנת שר המזונות

דרך נוספת לריבוי מזונות, ומניעת עוני ונזקים, מצאנו במסכת פסחים (קי”א:) איסרא דמזוני נקיד שמיה, איסרא דעניותא נבל שמיה.  מסביר רש"י: ששמו של שר המזונות הוא נקיד, מלשון נקיות. לכן אינו רוצה שיהיו פירורים מושלכים בביזיון. לעומת זאת שמו של שר העוני הוא נבל, מלשון ניוול ולכלוך. והוא נכנס לבית שאין נוהגים בו נקיות בפת.

 

אמנם דברים אלו עמוקים ואין לנו עסק בנסתרות, אבל מפשוטם של דברים ניתן ללמוד כי הרוצה להזמין לביתו את שר המזונות, ולהביא ברכה אל ביתו, צריך להיזהר בכבוד הפת, ולא לדרוך על פירורי פת. לעומתו מי שאינו נזהר בכבוד הפת, משכן בביתו את שר העניות.

 

לכן גם אומרת הגמרא: תלא סלא, תלה מזוני - שהתולה פתו באוויר בסל, שזהו בזיון לפת, מזונותיו תלויים. וכן: נִשורא בביתא, קשי לעניותא. בלילי שבתות ובלילי רביעית שרו מזיקין עילויה. אם יש בבית פירורים הנדרסים ומבוזים, יש בכך ביזוי לשר המזונות. לכן הוא לא יבוא לבית זה, ובמקומו תשרה שם עניות, ומזיקים, הנמשכים אל הפת המבוזה.

 

המשך לדבר נמצא במסכת (חולין ק”ה) מספרת הגמרא שם על אדם ששר העניות היה מחזר אחריו, כדי להביאו לידי עניות. מסתבר שלפי מעשיו של אדם זה, נגזרה עליו בשמים עניות. אחרת לא היה שר העניות נטפל אליו. אבל שר העניות לא יכול היה לבצע את הגזרה, משום: דקא זהיר אנשוורא טובא. האיש נזהר מאד בפירורי הפת, ולאדם כזה אין שר העניות יכול להתקרב.

 

יום אחד הלך האיש בדרך, וישב לאכול על עשבים. אמר שר העניות לעצמו: עכשיו ודאי אצליח לבצע את שליחותי, מכיוון שאת הפירורים שיפלו בין העשבים לא יצליח האיש לאסוף, וכשירמסו, אצליח לתופשו לעניות. האיש גמר לאכול, והנה רואה שר העניות שהוא תולש את העשבים ומשליכם עם הפירורים לנהר, כך שלא נשאר שום פירור על האדמה. אז שמע האיש את שר העניות אומר: ווי דאפקיה ההוא גברא מביתיה - הוציאני זה ממקום מנוחתי. הבין שר העניות שלא יוכל להתקרב לאדם זה ולתופשו.

 

ראינו כאן שהמשתדל בכבוד פת ופירוריה, מזמין לביתו את שר המזונות. וגם מונע משר העניות להתקרב אליו. זוהי, אם כן, ודאי השתדלות מאוד מועילה בפרנסה, בצרוף לתפילה וצדקה שהזכרנו לעיל.

 

כבוד האשה

דרך נוספת להרבות את מזונותיו של האדם נאמר בגמרא: (בבא מציעא נ”ט.) אמר ר' חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו.

ולכן היה רבא אומר לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו. (תכבדו את נשותיכם כיוון שכך תתעטרו) כיוון שאם אדם דואג לפרנס בכבוד את הנשענים עליו, ממילא פרנסתו הנשענת על ה' תהיה שלמה - מידה כנגד מידה.

 

ר' יוחנן בן זכאי ואחייניו

הגמרא במסכת (בבא בתרא י) מספרת שבמוצאי יום כיפור ראה רבי יוחנן בן זכאי בחלומו, שאחייניו יפסידו באותה שנה שבע מאות דינרים. רבי יוחנן בן זכאי אינו מנסה לנקוט באמצעי בטחון, או תחבולות למיניהן, למניעת הנזק. הוא יודע שהם לא יועילו, כי הגזרה אמת והחריצות שקר. (רמב”ן בראשית ל”ז ט”ו).  מה עושה רבי יוחנן בן זכאי לעזרת אחייניו. הוא מאלץ אותם להרבות בצדקה במשך כל השנה. כך שבסוף השנה נחסר מממונם כמעט שבע מאות דינרים. בערב יום כיפור תפשה המלכות את האחיינים. שלח להם רבי יוחנן בן זכאי: אל תפחדו! יקחו מכם בסך הכל שבעה עשר דינרים. נדהמו האחיינים איך ידע דודם את הסכום. ואז מספר להם רבי יוחנן בן זכאי את החלום ופתרונו. 

 

מסבירה הגמרא: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה. אבל לאן ילכו הכספים שיפסיד, זה תלוי באדם עצמו. זכה,  "הלא פרוס לרעב לחמך", לא זכה, "וענים מרודים תביא בית". אין אפשרות בכל ההשתדלויות הגשמיות למנוע נזק שנגזר על אדם. ישנה אפשרות להשתדל לאן ילך הכסף, ולזכות בכך במצוות צדקה ובשכרה. לכן הרוצה להשתדל להפחית נזקיו, הדרך היא ברבוי צדקה.

 

במדרש (שיר השירים רבה ו' י"ז), מנוסח הדבר בקצרה ובחריפות יתר:  "דלת שאינה פתוחה לצדקה, פתוחה לאסותא " פרוש: דלת שאינה פתוחה לצדקה פתוחה לרופא.

החסרונות המגיעים לאדם הינם קצובים. אם לא יפריש  מממונו מרצונו לצדקה, יצטרך לתת את אותו הסכום לרופא, או לבעל מקצוע אחר, עם כל עגמת הנפש הכרוכה בכך. אולם ישנה גם אפשרות השתדלות לבטל את הנזק לגמרי על ידי נתינת הצדקה.

 

יינו של רב הונא

הגמרא במסכת (ברכות ה) מספרת שלרב הונא החמיצו ארבע מאות חביות יין. עוררוהו חכמים לפשפש במעשיו, שהרי אין הקב"ה חשוד לעשות דבר בלא סיבה. לאחר ברור מצאו את סיבת הנזק: הוא סבר שאינו חייב תוספת לאריסו, מפני שהאריס היה לוקח זמורות בלא רשות. אולם כיוון שעל פי הדין הוא כן היה חייב, וכיוון שלא  פרע את החוב, דאגו משמים שיפסיד. 

 

מספרת הגמרא: כאשר קיבל עליו רב הונא להחזיר את הכסף, (אפילו שעדיין לא החזיר בפועל), מיד הפך החומץ בחזרה ליין.

 

ויש אומרים שעלה מחיר החומץ, והשתווה למחיר יין, כך שרב הונא לא הפסיד מאומה. אצל המאמין אין הדבר מוזר. אם אדם מתקן את סיבת הגזרה בשמים, ודאי שהגזרה תתבטל מיד, כי אין לה מקום להתקיים.

 

כך גם מסופר בגמרא (יומא ל”ח.).על ניקנור שהביא את הדלתות לבית המקדש מאלכסנדריה, הייתה סערה בים. למרות שזרקו דלת אחת לים, הסערה המשיכה, והאוניה חשבה להישבר. לכן חשבו להשליך גם את הדלת הכבדה השנייה לים. ואז קשר עצמו ניקנור אל הדלת, ואמר: אם אתם רוצים להטילה, רק יחד אתי. מיד נח הים מזעפו. כשראה זאת ניקנור, החל להתחרט מדוע לא נהג כך גם לגבי הדלת הראשונה. לאחר שהצטער ניקנור על המעשה וחזר ב-תשובה גמורה, כשהגיעו לשערי יפו חזרה הדלת ובצבצה מתחת הספינה כיוון ש-תשובה גמורה מתקנת למפרע, וממילא כשבטלה הסיבה, בטל הנזק.

 

למדנו שישנה השתדלות, היכולה למנוע את הנזק מכל וכל, ואפילו לאחר שנעשה הנזק, יכול הגלגל להתהפך. תשובה מבטלת את סיבת גזרת הנזק בשמים, וכשאין יותר צורך בנזק, ה' לא ייתן לו לקרות.

 

גרזן ר' חיים מוולוז'ין

ב”אורחות חיים” לר' חיים מוולוז'ין (כתר ראש סימן קכ”ד) מסופר שפעם הסתפק ר' חיים בעניין מעשר, והקל לעצמו. תיכף אחרי זה, נפל דלי בבאר. הורידו גרזן עם ווים להוציאו, ונפל גם הגרזן לבאר.  מה עשה ר' חיים כדי להציל את רכושו. הוא עשה חשבון שמחיר הדלי והגרזן, זהה בדיוק לסכום כסף המעשר שלא נתן. ומיד הלך והפריש את המעשר. ומה הייתה התוצאה של ההשתדלות בתיקון זה. עלה הגרזן והדלי.כך שאם מצליחים לתקן את סיבת הגזרה, היא מתבטלת מאליה.

 

כך גם נהג ר' איסר זלמן מלצר. יום אחד  למד עם תלמידיו בביתו.  לפתע, צעקה אשתו מהמטבח: החלב גלש! לכאורה זהו מאורע שכיח. אבל ר' איסר זלמן הפסיק מלימודו, דיבר מספר מילים עם הרבנית, ועזב את הבית. התלמידים, שלא ראו את רבם מפסיק מלימודו אפילו לדברים חשובים, התפלאו מדוע עושה הוא זאת בגלל דבר כה פעוט כמו חלב שגלש. כשחזר, הסביר ר' איסר זלמן לתלמידיו הנדהמים: אם החלב גולש זה אינו מקרה. זוהי גזרה משמים שחייבים לבדוק את סיבתה, ולתקנה. 

 

התברר שהיום לא שילמה הרבנית לחלבן את כל המגיע לו עבור השרות של הבאת החלב. לכן הייתי מחויב לגשת מיד ולשלם את החוב, שהרי נצטווינו: ביומו תתן שכרו.

 

למאמין ברור שאם קורה נזק, אפילו פעוט, זה אינו מקרה. זהו איתות משמים, אם נתקן את החיסרון, שהיא סיבת הנזק, גם יטהר את נפשו וגם ימנע את הנזק.

 

למדנו ממעשים אלו שההשתדלות האמיתית שיכולה להועיל במניעת הפסדים, היא תשובה המתקנת את סיבת הגזרות, או נתינת צדקה שהיא תמורת ההפסד. וההשתדלות האמיתית היכולה להועיל בריבוי הפרנסה, היא תפילה, אמונה, צדקה וכיבוד האשה והמזונות, שהם גורמים לתוספת זכויות המביאות לריבוי הפרנסה.

 

 

 

  ליקט וערך ממה שחנני השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו

הצעיר יהושע אוזן הי"ו

 

 

 

 
 
לוח שנה
© כל הזכויות שמורות ליהושע אוזן, אין לגולש רשות כלשהי להעתיק ו/או לעשות כל
שימוש בתכנים, בתמונות ובשאר החומרים המופיעים באתר, אלא אם צוין אחרת.