דף הבית
    אודות
    אותיות לפי הקבלה
    גורלות
    גורל השם
    גורל המסעות
    התאמת מזלות
    מזלות ויסודות
    מזלות הקבלה
    כח המזל
    זוגיות
    סגולות החודשים
    סגולות וקמיעים
    סגולות הפרנסה
    שם האדם
    פרשת השבוע
    שיעורים
    תלמוד הספירות
    תפילות כלליות
    מכתבים
    מאמרים
    חגים ומועדים
    גלריה תמונות
    מוזיקה
    צור קשר
    קבלה
    תמונות הרבי
    ספר איש ישר
    בדיקת הזוגיות
    שם האדם
    הבהרה משפטית
    סוד ההצלחה
    ארומותרפיה
    הצלחה בזוגיות
    היכרות עם עולמות
    כוח המזל
    אין שם טוב או רע
    אבנים
    התיקון הכללי
    הצלחה בזוגיות
    כעס
    אין יאוש
    הפרשת חלה
    ימים בחודש
    אותיות מיצגות
    אותיות וספירות
    פתרון החלומות
    קאוצ'ינג
    כוכב וחודש
    צדיק ורע לו
    תדר הבית
    חתן וכלה
 
 
 

 
 

 

פרשת שמות

 

ראיתי להקדים כי ספר בראשית מסתיים בפסוק: וימות יוסף וגו', ויישם בארון במצרים. ומיד מתחילה פרשת שמות בפסוק: ואלה שמות בני ישראל, מכאן למדנו רמז גדול שעושים מצבות וכותבים את שם הנפטר על המצבה. ועוד אפשר לפרש ששמות היהודים היו נשארים איתם עד יום מותם, כדכתיב במדרש (תנחומא בלק טז) "מלמד שלא שינו את שמותם". ויעקב אבינו שזכה שכל יוצאי חלציו באו בשלמות, ונפטרו בשלמות, והלכו בדרכו הם ובני משפחתם, על כן נשלם שמו על כל האבות, שנאמר: ואלה שמות בני ישראל. "ישראל" ראשי תיבות יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה, ואם היה אומר בני יעקב, היה משמע שבניו הם פשוטים. איתא בזוהר: כל מקום שגלו ישראל גלתה עימהם השכינה, ואף כאן בגלות מצרים, שנאמר, ואלה שמות בני ישראל. וראיתי להוסיף עוד מדוע נכתב הבאים מצרימה, והלא כבר באו שהיו גרים במצרים ותיבת הבאים, משמע באים עכשיו, אלא כך למדנו שבאו לשביה, כפי שרמוז בפסוק: מות בני ישראל הבאים" ראשי תיבות "שביה", ישראל הבאים סופי תיבות וראשי תיבות "מילה", לרמוז לנו שבשביה לא פגמו בברית, ונקראו ישראל.

 

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו:  

אמרו חז"ל: יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה בהם לחנכם שלא יהיה בהם פסולת. כדכתיב (משלי יג ) חושך שבטו שונא בנו וגו', ללמדנו כל המייסר את בנו בלימוד התורה אוהב את בנו, ובנו אוהבו, כדכתיב: ואוהבו שחרו מוסר.

 

וראיתי להוסיף ואלה שמות שאת השמות לאבות הקדושים נתן הקב"ה, כפי שמצינו אצל אברהם, ששינה שמו לאברהם.

וביצחק כתיב, ויאמר לו וגו', וקראת את שמו יצחק וגו', וביצחק יקרא לך וגו'.

 

   וראיתי לרמוז בתיבת "ביצחק" גמט' מאתיים ועשר, שרמז הקב"ה לאברהם שבני ישראל ישתעבדו במצרים מאתיים ועשר שנים כמניין רדו. הבאים מצרימה אות מ' סגורה בהתחלה ואות ה' פתוחה בסוף, ובכל מקום בתורה נכתבה תיבת מצרים אות מ' פתוחה, ואות ם' בסוף סגורה, שהייתה מצרים פתוחה בהתחלה, וסגורה בסוף, ומי שנכנס למצרים לא היה יוצא, עד שהגיע יעקב למצרים ופתח אותה שנאמר הבאים מצרימה אות ה בסוף התיבה שפתח יעקב את מצרים ליציאה ממנה. ויש לשאול, למה נכתב הבאים, והלא היו כבר נמצאים במצרים, ללמדנו שעד שיוסף לא מת, לא נתנו עליהם משוי (שעבוד קשה) על כן כתיב, הבאים, כאילו באותו יום נכנסו למצרים להתחלת השעבוד.

 

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו באו:

אמרו חז"ל שהיו שקולים ישראל כצבא השמים, שנאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות כדכתיב (תהלים קמז, ד) מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל וגו'. הבאים מצרימה, ויש לשאול וכי היום באים, והלוא ימים רבים היו להם שבאו למצרים, אלא כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי (שעבוד) של מצריים וכאשר מת יוסף נתנו עליהם משוי (שעבוד)  לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצרים. את יעקב כל אלה מכוחו של יעקב שסיגל מצוות ומעשים טובים וזכה להעמיד שנים עשר שבטים איש וביתו באו, שהיו שלמים גם בבני ביתם.

 

ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש:

ראינו שהפרשה מתחילה בשם ישראל, וממשיכה בשם יעקב לרמוז לנו כי בשם הזה יעקב יש ארבעה אותיות שהם, י' כנגד עשר דברות, ע' כנגד שבעים זקנים, ק' כנגד היכל הקודש שבנו לקב"ה שגובהו היה מאה אמה, ב' כנגד שתי לוחות הברית, ובזכות יעקב נגאלו ממצרים כדכתיב (תהילים קה) ויעמידה ליעקב לחוק וגו'. ועוד כתיב "וירא ישראל את היד הגדולה" ולמדנו שיעקב נטמן בבית שם ועבר י"ד שנים ללמוד תורה ובזכות י"ד שנים אלו שלמד יעקב אבינו תורה נגאלו ישראל. וצריך לשאול מה ראתה התורה למנות את בני יעקב בתחילה לפי שמות השבטים, ולאחר מכן הוסיפה התורה למנותם לפי הנפש שהם שבעים, שנאמר כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים וגו', ומה הטעם שבעים, ולא יותר, אמר ר' שמעון, שהם כנגד שבעים אומות העולם, אחד לכל אומה, שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, להראות להם לאומות העולם שהם קיימים בזכות ישראל, שאי אפשר להם ללא עם ישראל.

 

וימות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא:

תמוה, מדוע מודגשת מיתת יוסף משאר אחיו, די היה לומר וימותו כל בני יעקב, ועוד מה כוונת התורה וכל הדור ההוא, היה יכול  לומר כל משפחת יעקב, ומה המשמעות במיתת בני הדור. ואפשר לפרש כך ב"ה: שיעקב היה גלגול אדם הראשון (כפי שכתב האר"י ז"ל) ובא יעקב לתקן חטא גילוי העריות, ויוסף היה מאותה בחינה של יעקב, והוצרך להמשיך את עבודת יעקב, ועמד בניסיון קשה של אשת פוטיפר בגילוי העריות, נמצא שיוסף היה עיקר התיקון של אדם הראשון, וכל הדור וכל נשמות אחיו היו תלויים בו, לכן הודגשה מיתת יוסף, שכאשר מת יוסף תוקנו אחיו וכל הדור, והיו צריכים לבוא מחדש בבחינת שישים ריבוא ניצוצות. וכמו שיעקב היה צדיק ונתעכב בזכותו הדין, ולא שלט בעולם, שהרי התבטל הרעב בעולם בזכות יעקב, וכך היה בימי יוסף שלא הייתה הגלות, לפי שהגן על הדור, וכאשר מת, מיד שרתה עליהם הגלות, כדכתיב: וימות יוסף וגו', ומיד כתוב, הבה נתחכמה לו וגו' ועוד נאמר, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו', נמצא שכאשר יש צדיק בעולם זכותו מגנת על כל הדור.

 

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד:

ידוע מה שאמרו חז"ל שכל אישה הייתה יולדה שישה בכרס אחד, ויש אומרים שישים, ואפשר לבאר מדוע היו צריכים ישראל ניסים כאלו גדולים ודווקא במצרים אלא, שהנשמות שהיו במצרים הם היו גלגול נשמות שנפלו לקליפות מחמת חטא אדם הראשון, ונפלו דווקא במצרים, שהיא הייתה ערבת הארץ, והיו שטופים בזימה כדכתיב "וזרמת סוסים זרמתם" ובני ישראל היו צריכים להוציא את אותם ניצוצות הקדושה מהקליפה, לכן הולידו הרבה עד שהגיעו לששים ריבוא ויש רמז בתיבת מאוד שהם אותיות אדם, ואל תתמה על שישים בכרס אחד, שהרי עקרב שהיא מן השרצים יולדת שבעים.

 

ותימלא הארץ אותם וגו':

דרשו חז"ל שהיו נבלעים בתוך הארץ ממש, כי היו המצרים רודפים אחריהם להורגם, ורומז כאן גם על בליעת הניצוצות של הקדושה בקליפה, כדכתיב וירא כי רבה רעת האדם בארץ וגו', רומז לאדם הראשון שממנו יצאו הטיפות, לכן נאמר ותמלא הארץ אותם, מידה כנגד מידה, ועוד אפשר לפרש כדברי האר"י ז"ל (שער הפסוקים פרשת מקץ) אותם הנשמות של ישראל שהיו במצרים הם גלגול נשמות של דור המבול, ודע כי אדם הראשון לאחר החטא נגזרה עליו מיתה, ופרש מאשתו מאה שלושים שנה ויצאו מימנו טיפות,עיין שם, ואותם הטיפות היו נשמות גדולות מאוד, ובכדי שלא ילכו לאיבוד הביאם הקב"ה בגלגול אנשי דור המבול, כדכתיב "ותמלא הארץ חמס" ומחמת עוונותיהם הוצרכו לשוב בגלגול במצרים כדכתיב ותמלא הארץ אותם שהיא מידה כנגד מידה.

 

ויקום מלך חדש וגו':

פירש רש"י: רב ושמואל, אחד אמר מלך חדש ממש, ואחד אמר שנתחדשו גזרותיו, אמר ר' שמעון ביום ההוא נתנה רשות לשרו של מצרים לשלוט על כל שאר העמים, ויקום שהיה שפל בימי יוסף, וקם עכשיו, איתא בגמרא (גיטין נז) מה שאמר ויקום מלך חדש.

על ידי מה הצליח פרעה למלוך, על ידי שהציע להצר לישראל, והוא באומרו "ויאמר אל עמו הבה נתחכמה לו", וראיתי לשאול מפני מה קראו הכתוב מלך חדש, הלא פרעה בעצמו היה, אלא שאמרו המצרים לפרעה, בוא נתחבר לאומה הזאת, הכוונה לישראל, בכדי להרע להם, אמר להם פרעה אתם שוטים עד עכשיו בזכותם אנחנו קיימים ואיך נזיק להם שאילולי יוסף לא היינו חיים, כיוון שלא שמע להם פרעה הורידו אותו מהכסא שלושה חודשים עד שהסכים להיות עימהם והשיבו אותו למלוך לפיכך כתיב "ויקם מלך חדש" שהתחיל את מלכותו מחדש. 

 

הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו:

וראיתי לרמוז בתיבות "ישראל רב ועצום ממנו" ראשי תיבות "ירום", רומז לניצוצות הקדושה שנפלו בקליפות כפי שפירשנו לעיל שיעלו וירומו, וכן, ישראל רב ועצום ממנו, סופי תיבות "מבול", גם כאן רומז על אותם הניצוצות של הנשמות שהיו בדור המבול, ולכן הוצרכו לעבוד עבודה קשה, ונראה עוד לפרש "רב ועצום" עולה גמט' "קדושה", רמז לניצוצי הקדושה הבלועים בקליפה ועתה הם יוצאים ממנה.

 

וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם:

וראיתי לפרש מדוע נכתב "עליו", בלשון יחיד, שהיה לו לכתוב "עליהם" בלשון רבים, אלא בא לומר לנו שהיו עוד אומות אחרות במצרים, ועלה על דעת פרעה ועבדיו למצוא עלילות שקר ורשע על ישראל בלבד, ולכן הדגיש הכתוב עליו, ולא עליהם, עוד אמרו חז"ל (סוטה יא) כי העצה הרעה להעביד את בני ישראל בעבודה קשה יעץ בלעם הרשע, ושמו מורה עליו בלע-עם, כוונתו שרצה לבלוע עם שלם, וחשבתי לרמוז שמו של בלעם בראשי תיבות, יסים למען ענותו בסבלותם" אותיות בלעם.

 

ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת הוא וחיה:

ויש לשאול מדוע ציווה פרעה להרוג אותם על ידי המיילדות. כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו אלא יפרע ממיילדות. וראיתן על האבנים מקום שהוולד נפנה בו. דבר אחר האבנים אמר ר' יהודה בר סימון: הקב"ה עושה אבריה של אשה קשה כאבנים בשעה שיושבת על המשבר לילד שאילולי כן היתה מתה. ור' פינחס החבר אומר בשם ר' יונה, שהקב"ה מסיע לה. ר' יהודה בר סימון אומר אין אבנים אלא סדן שהוא דבר קשה דכתיב (ירמיה יח, ג) וארד בית היוצר והנה הוא עושה מלאכה על האבנים, אמר ר' חנין: סימן גדול מסר להם מה יוצר, זה ירך מכאן וירך מכאן, וסדן באמצע, אף אישה ירך מכאן, וירך מכאן, וולד באמצע ויש אומרים בשעה שכורעת לילד ירכותיה מצטננות (מתקשות) כאבנים. אם בן הוא והמתן אותו אמר להם אם זכר הרגו אותו ואם נקבה אל תהרגו אותה אלא אם חיתה חיתה ואם מתה מתה אמרו לו מהיכן נדע אם זכר אם נקבה אמר ר' חנינא: סימן גדול מסר להם אם פניו למטה דעו שהוא זכר שמביט באמו בארץ שממנה נברא, וכשהוא פניו למעלה היא נקבה שמבטת בבריתה בצלע שנאמר (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו, אמר לו הקב"ה רשע מי שנתן העצה הזאת טפש הוא היה לך להרוג את הנקבות אם אין נקבות אין זכרים מהיכן ישאו נשים, אשה אחת אינה יכולה ליטול שני אנשים אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או מאה הוי (ישעיה יט, יא) אך אוילים שרי צוען וגו' שנתנו לו זו העצה.

 

ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים:

עליהן נאמר (משלי לא, ל) אשה יראת ה' היא תתהלל. ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, להן לא נאמר, אלא אליהן, אמר ר' יוסי בר חנינא: מלמד שתבע אותן להזדווג להם ולא קבלו ממנו. ותחיין את הילדים, וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן אין אנו יודעין שקימו את הילדים למה הוצרך הכתוב לומר ותחיין את הילדים, יש קילוס בתוך קילוס, לא די שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עימהם טובות, היו מהם שהיו עניות והולכות המיילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות, והן מחיות את ילדיהם, הוא שכתוב ותחיין את הילדים.

  

   דבר אחר ותחיין את הילדים יש מהם שראויים לצאת חיגרים, או סומים, או בעלי מומים, ומה היו עושות עומדות בתפילה ואומרות לפני הקדוש ברוך הוא אתה יודע שלא קימנו דבריו של פרעה דבריך אנו מבקשות לקים רבון העולם יצא הולד לשלום שלא ימצאו ישראל ידיהם להשיח עלינו לומר הרי יצאו בעלי מומים שבקשו להרוג אותם מיד היה הקדוש ברוך הוא שומע קולן ויוצאין שלמים אמר רבי לוי הרי אמרת את הקלה אמור את החמורה יש מן שראויין למות בשעת יציאתן או אמן לסכן בם ולמות אחר יציאתן והיו עומדות בתפילה ואומרות הקב"ה ריבונו של עולם תלה להם עכשיו ותן להם נפשותיהם שלא יאמרו ישראל הן הרגו אותן והקב"ה עושה תפילתן לפיכך ותחיין את הילדים, ותחיין אלו האמהות, הילדים הילדים ממש.

  

   דבר אחר ותיראן המילדות קשטו עצמן, למעשה זקנן זה אברהם כמו שהקב"ה מעיד עליו (בראשית כב, יב) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים וגו' אמרו אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים ואנו לא דינו שאין לנו להאכילן אלא להרוג אותן אנו נחיה אותן כיון שראה פרעה שלא עשו גזרתו שלח וקרא אותן הדא הוא דכתיב ויקרא מלך מצרים למילדות.

 

פינת הלשון: "לא תונו איש את עמיתו" פסוק זה בא לאסור עלינו לבזות את הזולת ולא להעליב, שמזכיר לחברו את חטאי העבר, והמדבר לשון הרע על הזולת בנוכחותו מלבד האיסור לשון הרע עובר על לאו זה.

 

מסופר על ר' משה צבי זצ"ל שפעם הביאו לפניו ילד בן שבע שנים שהיה חירש ואילם וביקשו מהרב לברך את הילד, לקח הרב את הילד והעמידו על ספסל ואמר לו אם היית יכול לדבר ככל אדם מה היית מדבר כשהיית גודל, תמהו האנשים השומעים את השאלה שהרי ידוע שהילד הזה חירש ואילם ואיך שואל הרב אותו לקבל תשובה, פתח הילד את פיו ואמר אהיה מוסר לשון הרע ואלשין על ישראל, אמר אותו הרב לשומעים אתם רואים כי טובה לו השתיקה יותר מהדיבור ונשאר הילד אילם כמקודם.    

 
 

 

פרשת וארא

 

וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה': העונש הוא גם מידת הרחמים, לפי שכבר הודיע הקב"ה שלא יניח אותם פרעה לילך, ומשה לא שמר את הדבר ולא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה, הוא התחיל מיד ואמר למה הרעתה לעם הזה וגו', וכי מה היה לו להרהר על מידותיו של הקב"ה, לכן ביקשה מידת הדין שהיא אלוקים לפגוע במשה, הה"ד וידבר אלוקים וגו', אך שהסתכל הקב"ה שאמר משה כך בשביל צער ישראל, חזר ונהג בו במידת הרחמים, שנאמר ויאמר אליו אני ה'.

באופן טבעי השגת בני האדם היא קצרה מלהבין את הנהגת הבורא אפילו אם הדבר נראה כדין, כפי שמצינו אצל משה במעשה העגל שאמר לקב"ה הראני נא את כבודך, פירשו חז"ל שביקש משה מהקב"ה להראות לו את המידה שבה הוא מנהיג את העולם מכאן נבין הבנה פשוטה היא, שאין האדם מסוגל להבין שהאיסורים אף הם רחמים, שאין הקב"ה עושה חלילה דין בלא צדק.

 

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם:

וראיתי, ואפשר לפרש כך בע"ה: כיוון שמשה גדל בבית פרעה לא ידע את יחוסו אל האבות, וכאשר התחיל הקב"ה לדבר עימו הוצרך לגלות לו שאביו קשור בשושלת האבות, ואילו כאן בפסוק הנזכר לעיל שלא הזכיר אלוקי אבותיך כיוון שידע משה שהוא שייך בשושלת לאבות הקדושים. ומה שנאמר "באל שדי" ולא דיבר עם האבות במידה אחרת, לרמוז לנו שהשם שדי הוא שם של פרייה ורבייה, במילוי כזה, "שין דלת יוד" המילוי יהיה נוטר' חמש מאות כנגד רמח אברי האיש, וכנגד רנב אברי האישה, שהם ביחד חמש מאות.

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל:

נאקה, איננה לשון תפילה בעיקרה, אלא לשון גניחה וצעקה הנובעת מרוב ייסורים, וטבעו של האדם כאשר הוא במועקה קשה, הוא משמיע קול אנחה, ואפילו שהוא יחיד צועק מפני שטבעו הוא כך, ובכך גילו לנו חז"ל יסוד גדול בעבודת התפילה ובשאר עבודות ה', שנאקה היא דבר טבעי וצריך שתהיה מכוונת אל הקב"ה. ובתיבת נאקת בחילוף אותיות א"ת ב"ש גימ' האבות לרמוז לנו שעלתה צעקת האבות ותפילתם לפני הקב"ה על הגאולה. וגם גמט' מט רמז שהגיעו למט שערי טומאה.

 

לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו':

אמר ר' יהודה, הפסוק הזה הוא הפוך, שנאמר תחילה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ואחר כך והצלתי אתכם מעבודתם, ואחר כך וגאלתי אתכם, היה לו לומר תחילה, גאלתי, ואחר כך הוצאתי, שקודם נעשתה הגאולה, ואחר כך היציאה, כפי שמצינו שקודם הביא הקב"ה מכות על מצרים, והפסיקו ישראל את עבודתם, וזאת הייתה תחילת הגאולה, ולאחר המכות התחילה היציאה ממצרים, אלא רצה הקב"ה לבשר להם תחילה את הבשורה המשמחת והמחזקת שהם עתידים לצאת ממצרים, והבשורה הטובה שבישר להם שנאמר ולקחתי אתכם לי לעם וגו', שתחילה חשבו בני ישראל שלא יצאו מהעבדות לעולם, לפי שראו שהמצרים קושרים אותם בכשפים, על כן מה שחביב להם ביותר התבשר להם בתחילה והוצאתי אתכם וגו', ושלא יחשבו שירדפו אותם, נאמר והצלתי אתכם וגו', ובכדי שיהיו לעם, נאמר ולקחתי אתכם וגו', ואם תאמר לא יביאם לארץ ישראל, הרי כתיב והבאתי אתכם.

 

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה וגו':

הטעם שלא שמעו למשה כיוון שלא היה להם סבלנות מחמת קושי העבודה, שלא תאמר כיוון שמשה היה ערל שפתיים כדכתיב (ו' יב) וידבר משה וגו', לא שמעו אלי וגו', אני ערל שפתיים.

הדגישה התורה מקוצר רוח. ונשאלת השאלה מדוע לא ריפא הקב"ה את משה כדכתיב מי שם פה לאדם, אלא פירשו חז"ל, הטעם שאילו משה רבנו היה מדבר יפה ונעים היו טועים בני ישראל ותולים את סיבת יציאת מצרים במשה ולא בהקב"ה. ואם כן מדוע כתיב ולא שמעו, אלא היה להם קשה לפרוש מעבודה זרה, כדכתיב משכו וקחו לכם, משכו הכוונה ידכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן. ומהו קוצר רוח, שלא היו נחים ולא יכלו לשאוף אויר.

 

אמרו חז"ל שמטרת השעבוד היא החשת הגאולה שארבע מאות שנות גלות התחילו מאברהם אבינו בברית בין הבתרים בלידת יצחק, והחמיר המצב ברדת יעקב למצרים והכביד כאשר השליכו את הילדים ליאור, ועל זה זעקו בני ישראל מדוע עשה ה' כך, ומדוע מצבנו הולך ורע. ועוד כתיב ומושב בני ישראל שלושים וארבעה מאות שנה, ומהיכן נוספו שלושים שנה. אלא שהמצרים העבידו את ישראל גם בשבת ואם נעשה חשבון יש ב-ת' שנים שלושים שנה שהם כחשבון השבתות.

 

אלה ראשי בית אבתם וגו'.

כתיב ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב, ממשמע שנאמר בת עמינדב וכי איני יודע שהיא אחות נחשון, אלא ללמדך שכל הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, ותנינן כן רוב בנים דומים לאחי האם. ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל וגו' בת פוטיאל לא נאמר אלא מבנות פוטיאל, שהייתה אשתו משתי משפחות משבט יוסף שפטפט ביצרו, ובא מצד אחר מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים.

 

ואני אקשה את לב פרעה וגו':

פירש רש"י מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגו', טוב לי שהתקשה ליבו למען הרבות בו אותותיי ותכירו אתם את גבורתי. וראיתי להוסיף שאותיות פרעה הן עורף, ועולה עוד אותיות פה רע שרמוז בשמו שהקשה עורפו שהוא כנגד הלב, ודיבר רע על הקב"ה כדכתיב מי ה' אשר אשמע בקולו.

 

ויעש משה ואהרון כאשר צוה ה' אותם כן עשו:

צריך להבין מה החידוש, ומה בא להשמיע לנו שמשה ואהרון עשו כדבר ה', ידוע הדבר שיעשו כציווי ה', אלא כך כוונת התורה הייתה לומר לנו, שאף על פי שאהרון היה מבוגר ממשה, בכל זאת לא חש אהרון על כבודו האישי, אלא מיד עשה כדבר ה' וקיבל הוראות ממשה שהוא קטן ממנו, ועל זה באה התורה לשבח את משה ואת אהרון "ומה נעים שבט אחים גם יחד" ובתיבת אחים רמוז אהרון משה יחדיו. ולכן הדגישה התורה את גיל משה ואת גיל אהרון כשהגיעו אל פרעה.

 

ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה וגו'.

כבד לב פרעה, מלמד שהכעס בה מהכבד, מה הכבד כועס, אף לבו של זה נעשה כבד ואינו מבין כי כסיל הוא שנאמר (קהלת ז, ט) כי כעס בחיק כסילים ינוח, במה מייסרים את הכסיל במטה שנאמר (משלי כו, ג) ושבט לגו כסילים, אף משה ייסר פרעה במטה שנאמר והמטה אשר נהפך לנחש וגו', דבר אחר כבד לב פרעה אמר לו הקב"ה רשע בלשון שהכבדת בו, בלשון אני מתכבד עליך שנאמר (שמות יד, יח) בהכבדי בפרעה. לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה לא היה יוצא אלא המימה (בבוקר) לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו לפיכך היה יוצא בבקר בשעה שהוא נצרך תפוש אותו. והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך כדי שיתיירא ממנו.

 

כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם:

מכאן תחילת המכות. וראיתי לשאול, מדוע התחיל ה' את המכות במידת הרחמים שהוא שם הויה, ולא בשם אלוקים שהוא מידת הדין, כפי שמצינו בתחילת הפרשה שנאמר וידבר אלוקים אל משה ששם פירש רש"י דיבר איתו משפט ולשון קשה, ונפרש כך בע"ה: סיבה ראשונה כיוון שאלוקים הוא שם של עבודה זרה כדכתיב (תהילים) אלוקים מלך על הגוים. ויחשוב פרעה שבשם עבודה זרה עשה משה את המופתים.

 

   וטעם נוסף: כיוון שלא רצה הקב"ה לפגוע במימי שאר העולם, שהם חסד בעולם, אלא לפגוע רק במימי במצרים, ולא בשאר העולם, ולכן החסד עדיין נשאר על שאר המים בעולם. וסיבה נוספת בכדי שפרעה יכיר את שם ה' שהוא הויה, כדכתיב בזאת תדע, והודה פרעה שאמר במקום אחר מי כמוך באלים ה'.

 

דם הביא הקב"ה מידה כנגד מידה כפי שאמר לאברהם (בראשית טו) גם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. לפי שלא היו טובלים לאחר הטומאה בכדי שלא יהיו פרין ורבין על כן לקו במים ובדם.

 

צפרדע שהיו משעבדים את ישראל ואומרים להם הביאו לנו שקצים ורמשים.

 

כנים שהיו מכבידים על ישראל בחומר ובלבנים ובעפר לפי כך נהפך להם העפר לכנים שנאמר כל הארץ היה כנים.

 

ערב שאמרו לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות כדי להיות מצרים עליהם.

 

דבר ששמו את רועי ישראל בהרים ובמדברות שלא יפרו וירבו, ולכן לקו בצאן ובבקר.

 

שחין מפני ששמו ישראל לחמם להם מים, ולצנן להם מים לגופם, על כן לקו שחין בגופם.

 

ברד לפי ששמו ישראל לנטוע להם כרמים וגינות ופרדסים ויהי הברד לשבר הכל.  

 

ארבה מפני ששמו ישראל זורעי חיטים ושעורים, לכן אכלו את כל מה שזרעו.

 

חושך מפני שהיו רשעי ישראל מתחברים עם המצרים שיהיה להם עושר וכבוד ולא רצו לצאת ממצרים לפיכך הביא חושך בכדי שיהיו ישראל קוברים מתיהם בשלושה ימים.

מכת בכורות לפי שאמר הקב"ה אל פרעה בני בכורי ישראל ואמר אליך שלח את בני. ואם אתה ממאן לשולחו, הנה אנכי הורג את בכורך שיודע אתה כמה חביבה עליי הבכורה ואתה שלחת ידך בבכורי, דין הוא שתלקה בבכורות. 

 

ויאמר ה' אל משה...נטה ידך...על הנהרת על היארים ועל אגמים וגו':

ויש לשאול איך אהרון יכול ללכת לכל אותם המקומות שהם נהרות, אגמים ויאורים, אלא מימי מצרים הוא הנילוס, וממנו יתמלאו כל האגמים, היאורים והמעיינות, על כן נטה אהרון ידו להכות את הנילוס לבד, ומשם עברה המכה דרך הנילוס לכל היאורות, האגמים והמעיינות של מצרים.

 

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את ידך וגו'.
אמר רבי תנחומא אמר לו הקב"ה למשה המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור לא ילקו על ידיך על זה כתיב ויט אהרן את ידו, ולמה הביא עליהם צפרדעים מפני שהיו משעבדים בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים ובשעה שהיו מוזגים את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים שנאמר: ותעל הצפרדע ותכס את וגו', תני ר' עקיבא אומר צפרדע אחת הייתה והיא השריצה ומלאה את ארץ מצרים אמר לו ר' אלעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואוהלות צפרדע אחת הייתה ושרקה להן ובאו. ויעשו כן החרטומים בלטיהם שהיו סבורים שהן מעשה שדים.

 

ויקרא פרעה למשה ולאהרון וגו':

כיון שהתחילה הפורענות בגופו מיד הרגיש והתחיל צועק העתירו לה' ויסר הצפרדעים וגו', ויאמר משה רק ביאור תשארנה, וכולן ימותו ולא יישארו מהן אלא אותן הנשארות ביאור. ויאמר למחר מכאן אתה למד שאותו היום היה לו להשלים שבעה ימים לכך אמר לו משה למתי אעתיר לך למחר אעתיר לך ולא לאותו יום וסרו הצפרדעים.

 

ויצא משה...ויצעק משה אל ה' וגו':

על דבר הצפרדעים רבותינו זכרונם לברכה אמרו לא די להם למצריים השחתת הצפרדעים אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן שנאמר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה על דבור הצפרדעים. ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים לפי שלא היה להם שום הנאה בנבלתם ובעורן לכך מתו. ויצברו אותם חמרים חמרים מלמד שכל אחד מהן היה עושה ארבע אשפות והייתה הארץ מובאשת לפי שהיו ישראל נבאשים ממכות המצריים מדה כנגד מדה. וירא פרעה כי הייתה הרווחה כך דרך הרשעים כשהן בצרה הם צועקים ובעת הרווחה חוזרים לקלקולן.

 

ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנם וגו':

אמר רבי תנחום אמר לו הקב"ה למשה עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי אינו דין שילקה על ידך לפיכך לקו שלש מכות אלו על ידי אהרן. ויט אהרן את ידו במטהו, למה הביא עליהם כנים לפי ששמו ישראל מכבדי חוצות ושוקים לפיכך נהפך עפרם לכנים וחופרים אמה על אמה ולא היה שם עפר שנאמר כל עפר הארץ היה כנים. ויעשו כן החרטומים... להוציא את הכנים ולא יכלו, אמר ר' אלעזר מכאן אתה למד שאין השד יכול להבראות פחות משעורה ורבנן אמרי אפילו כגמלא לא מצי בראו אלא האי מכניף ליה והאי לא מכניף ליה. ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא, כיון שראו החרטומים שלא יוכלו להוציא הכנים מיד הכירו שהיו המעשים מעשה אלהים ולא מעשה שדים ועוד לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא המכות.

 

פינת הלשון: "ולא תשא עליו חטא" לאו זה אוסר להכלים ולבייש אדם, אמרו חז"ל (בבא מציעא נט) המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. כל שכן המספר לשון הרע.

 

מסופר על ר' חיים עוזר זצ"ל אשר נודע בגאונותו, פעם אחת בזמן שעור גמרא במסכת יבמות, אמר הרב לתלמידים שיש תוספות במסכת יבמות דף נ' הנוגע בסוגיה שלהם, קם אחד מהתלמידים ואמר לרב סליחה התוספות הזה נמצא בדף נא, התעקש הבחור לפתוח את הגמרא ולהוכיח את צדקותו לעיני התלמידים, וכשרצה לקום לקחת את הגמרא, אמר לו הרב וכי קל בעינך לבייש יהודי ישב התלמיד במקומו וחיוך של ניצחון היה על שפתיו וכאשר חזר לישיבה פתח את הגמרא לעיני חבריו כדי להוכיח את ניצחונו אך לתדהמתו גילה התלמיד שאכן הרב צדק, ואז הבין התלמיד שהרב התכוון בעצם למנוע את הבושה ממנו שהוא תלמידו.

 
 
 

 
 
פרשת בא
 
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו:
אמרו חז"ל בא בגמט' ג' מכות, רמז לו הקב"ה שעתיד להביא עוד ג' המכות על מצרים, שהם, ארבה, חושך, בכורות כפי שכתוב בפרשת וארא (ט' א') ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו', וראינו שנתן לו עוד ג' מכות, ויש לשאול, כיוון שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, מדוע נענש פרעה. ואפשר לפרש כך בע"ה: לפי שבתחילה חיזק פרעה את לבו בעצמו, ולא רצה לשמוע לקב"ה, כדכתיב כבד לב פרעה, שלבו כבד מרצונו, ועוד ויחזק לב פרעה, ולא נאמר מי חיזק לבו, אלא חיזק אותו מעצמו, ועוד נאמר וירא פרעה וגו', הרווחה והכבד את לבו, ולא שמע אליהם, כיון שראה כך הקב"ה כי פרעה מכביד את לבו מעצמו, אמר למשה ואני הכבדתי את ליבו, הוסיף לו חוזק בכדי לאבדו מן העולם. וראיתי רמז נוסף בתיבת אני ראשי תיבות ל נקמות יהו"ה", העניש הקב"ה את פרעה באותו שם שפגם פרעה.
 
   דבר אחר כי אני הכבדתי את לבו אמר ר' יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא הייתה לפרעה ממנו בכדי שיעשה תשובה, שנאמר כי אני הכבדתי את לבו, אמר לו ר' שמעון בן לקיש ייסתם פיהם של מינים אלא שנאמר (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שנייה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו של האדם מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה לפרעה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו, מהו הכבדתי שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה הוי כי אני הכבדתי את לבו וגו'.
למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי וגו':
כיון שפגם פרעה באותיות מי שנאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, פגם באותיות מי משם אלהים ונשארו אותיות אלה, והם האותיות שפגעו בפרעה, כדכתיב למען שתי אתתי אלה, אל תקראי אתתי, אלא אותיותיי, ולכן העניש אותו הקב"ה בעשר מכות, שכן תיבת "אשר" גמט' דצ"ך עד"ש באח"ב והם ראשי תיבות של עשר המכות, שעולה מספרם אשר (חמש מאות ואחד) והתורה מספרת לנו כי הכבדת לבו של פרעה, היא לצורך לספר לבנך ובן בנך, בכדי לחזק את אמונת ישראל, כיון שעל-ידי העבודה הקשה שהכביד עליהם פרעה החליש להם את האמונה.
 
למען תספר באזני בנך וגו':
גלה הקב"ה למשה את המכה שיביא עליהן וכתב משה ברמז ולמען תספר באזני בנך, זו מכת ארבה כמה דתימא (יואל א, ג) עליה לבניכם ספרו. וכתיב ויבא משה ואהרן כי אם מאן אתה לשלח את עמי וגו' מהו הנני מביא מחר ארבה בגבולך, ולא בגבול בני חם, ועל זה נאמר (ישעיה כו, ט) כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו', שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים. וכסה את עין הארץ ומלאו בתוך ויפן ויצא מעם פרעה מהו כן שראה אותם שהיו פונים זה בזה והיו מאמינים לדבריו ויצא משם כדי שייטלו עצה לעשות תשובה.
 
הנני מביא מחר ארבה בגבולך:
דקדק הכתוב לומר בגבולך, להשמיעו שמכת הארבה תהיה אך ורק בגבול מצרים, ולא בגבול אחר, מכיוון שהמצרים פלשו לגבולות מדינת כוש וטענו שהאדמה שייכת להם, ועל ידי מכת הארבה סימן הקב"ה את גבולות מצרים, וכך הוחזרו השטחים שנלקחו ממדינת כוש אליהם בחזרה. והמכה הזאת הייתה קשה כמוות לפרעה שלא היה יכול לעמוד בכך שבני כוש צודקים, לפי כך אמר פרעה על המכה הזאת ויסר מעליי רק את המוות הזה.
וטעם נוסף שפרעה מבקש להסיר ממנו את המוות הזה, כיוון שפרעה היה נמוך מאוד והארבה כיסה אותו בגובהו, ולכן פרעה שרוי בחושך ולא ראה כלום והחושך הזה הוא כמוות בשבילו. וראיתי לשאול שהלא במכת הערוב היו מעורבבים כל החיות ביחד.ומדוע הוצרך הקב"ה להביא את מכת הארבה בנפרד. ודבר נוסף מניין ידע משה כי תבוא מכת הארבה הלא לא אמר לו הקב"ה על מכת הארבה.
 
אלא כך אמר הקב"ה אם מאן אתה לשלוח את עמי, בשביל שחושב שנשאר לך חיטה בכדי להאכילם, הריני מביא את הארבה שיאכל גם את הפליטה הנשארת. משה ידע שתבוא מכת הארבה מהפסוק למען תספר באוזני בנך, חשב משה איזו היא מכה ששייך בה סיפור לדורות, כי אם מכת הארבה, שכתוב עליה סיפור בספר יואל: שנאמר עליה לבנכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר.
 
ויסר מעלי רק את המות הזה:
תיבת מעלי רק טעונה הסבר די היה לומר ויסר מעלי את המות הזה. ואפשר לומר שפרעה התנהג כדרך הרשעים הדואגים רק לעצמם בלבד, לכן אמר מעלי רק לפחות שהמות הזה לא יגיע אלי, ועל בקשה זו לא הסכים משה שאם היה עושה כחפצו של פרעה היה מתרברב פרעה ואומר בגלל שהוא אלוה המכה הזו לא הגיעה אליו, לכן התפלל משה שיעלם לגמרי.
 
   ועוד יתבאר שחשב פרעה כיוון שגורשו ממנו משה ואהרון בביזיון, בוודאי ירצו לנקום בו יותר משאר עמו, לכן מיהר לקרוא למשה ואהרון מה שלא עשה בשאר המכות, והקדים ואמר חטאתי לה' ולכם, וכל זה פחד פרעה שמא ימות במכה הזו. ובזה מיושב מדוע לא אמר פרעה בשאר המכות מעלי כי במכות האחרות היה הולך חופשי ולא נגעו בו, אבל כאן במכת הארבה כיסה הארבה גם אותו כי גובהו היה חצי אמה,  והיה ללעג בעיני כולם.  
 
ויאמר ה' אל משה וגו' נטה ידך על השמים ויהי חושך וגו':
יש לשאול מפני מה לא אמר משה לפרעה אם מאן אתה לשלוח הנני מביא מחר חושך,  כפי שאמר בשאר המכות. ואפשר לפרש כך בע"ה לפי שאמר משה בלבו אם יאמר להם שמביא חושך עליהם יסתירו כליהם ולא ירצו שבני ישראל ייקחו אותם, ולישראל היה אור במושבתם ויכלו לקחת את הכלים בעל כורחם. וכתיב לא ראו איש את אחיו ג' ימים ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים סך הכול ו' ימים, ויום השביעי היכן היה, שהרי המכה הייתה משמשת ז' ימים אלא גנז להם הקב"ה את היום הזה עד שיהיו ישראל על הים כדכתיב ויהי הענן והחושך שהיה חושך למצרים יום אחד גם על הים.
 
ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה וגו':
לא אמר והרגתי כל בכור כי ה' פועל טוב בידו, אבל פעולת הרע יצווה למשרתיו והם יעשו, לכן לא אמר והרגתי, אלא ומת, פירוש: על ידי שליח. וראיתי לפרש מדוע הוצרך הכתוב להדגיש את מכת הבכורות על כל אחד ואחד, שהלא כתוב ומת כל בכור בארץ מצרים. ודבר נוסף במכת בכורות כתיב ד' פעמים את התיבה בכור, אלא ידעו המצרים שהמכות היו קשות ופוגעות בהם, וכל זמן שנפגעו ברכוש או בממון, לא דאגו, ולא ברחו ממצרים, אך כאשר הדבר נגע בגופם רצו לברוח ממצרים והחזיקם בשבי, על כן הודיע הכתוב כל בכור בכל מקום שהוא, ומכת בכורות הייתה קשה שניתנו במכה זו ד' מכות והן.
 
א). על ידי בכורות מצרים כדכתיב למכה מצרים בבכוריהם.
 
ב). שבכל בית מתו יותר מילד אחד שאין הבכור אלא לאביו ומכאן ידע הבעל שזנתה אשתו והרג אותה.
 
ג). כיוון שמת בכור פרעה הרג פרעה את עבדיו.
 
ד). היא מכת הבכורות על ידי הקב"ה. והטעם שיצאו על ידי מכת הבכורות, שקרא הקב"ה לישראל בני בכורי, ופרעה פגע בבכורו של הקב"ה, לכן פגע ה' בבכורו, והיא מידה כנגד מידה.
וביום הראשון מקרא קודש וגו' ושמרתם את המצות וגו':
מובא בספרים הקדושים שבערבי חג יש ללכת למקווה להיטהר ולקבל הארה לכבוד החג. וראיתי רמז בפסוק וביום הראשון מקרא קודש ראשי תיבות מקוה. וחשבתי לרמוז עוד רמז נחמד כי תיבת המצות עולה בגמט' ישראל רוצה לומר על ידי שמירת חג המצות תהיה שמירה לישראל. וכתב בזוהר הקדוש שהמצה נקראת מיכלא דאסוותא פירוש מאכל של רפואה.
 
ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל ביתכם לנגוף:
ידועה המסורת בקרב עם ישראל כי אליהו הנביא מבקר בבתי ישראל בליל הפסח, ומברך את החוגגים. וראיתי רמז בפסוק ולא יתן המשחית לבוא אל ראשי תיבות אליהו, שלא ייתן למשחית לבוא, ובכל מקום שנמצא אליהו נמצאת הברכה ומסתלקת מידת הדין.
 
כל מחמצת לא תאכלו וגו':
אמר ר' אלעזר "מחמצת" בראשה ובסופה של התיבה נמצאות אותיות מת לפיכך מי שאוכל חמץ בפסח מזומנת לו מיתה. שנאמר ונכרתה הנפש ההיא. ומפני מה נקראת מצה לפי שהיא מכניעה ומבריחה את כל הצדדים הרעים, כעין השם שדי שנמצא במזוזה שמבריח את המזיקים מפתח הבית.
 
הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם:
נאמר במדרש כי ישראל ביקשו לאכל מקורבן הפסח ולא הורשו לאכול עד שיעשו ברית מילה, וכשלא רצו לעשות מילה הוציא הקב"ה ריח מגן עדן על הבשר עד שהשתוקקו מאוד מאוד לאכל והסכימו למול עצמם, ורמוז בפסוק "הלילה הזה ליהו"ה שימורים לכל בני" סופי תיבות מילה.
ומיד נאמר: זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו, לומר לנו שלא אכלו ישראל את הפסח, אלא לאחר שמלו עצמם ולא נחשבו כבני נוכרים.
 
פינת הלשון: "כל אלמנה ויתום לא תענון" המספר לשון הרע על אלמנות או יתומים עובר על לאו שבו הזהירה התורה לא לגרום להם צער ואין הבדל בדבר מעמדם החברתי או הכלכלי בן אם הוא טוב או לא.
 
מסופר על מלך שפגש בנער רועה צאן והתפעל מפקחותו, לקחו המלך לארמון ולימד אותו בכל המדע והחוכמה ומינהו לשר האוצר והשרים קינאו בו והביאו דיבה רעה עליו לפני המלך שהוא מועל בכספי המלך ומפאר את ביתו באוצרות יקרים, קרא לו המלך ואמר לו דע לך שאתה נאמן, אבל בכדי להסיר את הלשון הרע אבקשך לסייר בביתך, חשב המלך שכך יוכל לראות בביתו אם אכן יש אוצרות יקרים וכלי כסף, וכך יידע אם מעל בכספי המלך, וכאשר הלכו לביתו ראה המלך שהבית צנוע מאוד התחרט המלך בליבו על פקפוק הנאמנות על אותו השר אך בסוף הסיור הגיעו לדלת שהייתה סגורה ולא פתח אותה בפני המלך, שאל המלך מה יש בחדר הזה, נבוך השר ואמר כלום, התעורר חשדו של המלך אולי כאן מחביא את אוצרו וביקש המלך מהשר לפתוח את הדלת, התחנן השר למלך ואמר לו אנא מלכי חוס על כבודי ואל תצווני לעשות כן, התעצם חשדו של המלך וקרא בקול פתח את הדלת, וכאשר פתח השר את הדלת נכנס המלך וראה כי החדר ריק ואין בו אלא תרמיל ומקל רועים וחליל ישנים, השתומם המלך והיה נבוך מאוד ושאל מה זה, אמר לו אותו השר כאשר הביא אותי המלך אל ארמונו והעלה אותי למעמד של שר לא שכחתי את תקופת היותי רועה צאן ובכל פעם כאשר ליבי מתגאה עליי אני נכנס לאותו החדר ומסתכל על התרמיל והמקל ונזכר באותם ימים וכך יודע אני מהיכן באתי וכמה טובה אני חייב למלך, התפעל המלך ואמר עתה ידעתי כי שקר בפי המלעיזים, וכי אתה זך ונקי.
 
כך אנו עושים בפסח יורדים מהגדולה ומסתכלים על המצה והמרור שהם לחם עוני ולא תזוז דעתנו מהקב"ה.
 

 

פרשת בשלח

 

לכאורה הדברים תמוהים בפרשה זו: הייתכן שבני ישראל ירצו לשוב למצרים לעול ולשעבוד, ועוד קשה שהרי אותם שלא רצו לצאת מתו במכת החושך (כדברי רש"י) ועוד יקשה, הרי כל תכלית יציאת מצרים הייתה כדי לקבל את התורה כדכתיב: בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה. ועוד יקשה, מדוע התחילה התורה את הפרשה בלשון ויהי בשלח שאמרו חז"ל (מגילה י) כל מקום שכתוב ויהי לשון צער הוא. ואפשר לפרש את העניין בע"ה לפי דברי חז"ל: שכאשר התחילו המכות במצרים והמים נהפכו לדם קנו המצרים את המים בכסף מישראל, ובזמן מכת החושך ראו בני ישראל את אוצרות מצרים וביקשו אותם מהמצרים, ובביזת הים התעשרו בני ישראל, וכאשר ראה כך הקב"ה את ההנאה וההערצה שיש להם לממון, ואמר שאם ילכו דרך פלשתים הם עלולים להימשך אחר הממון והתענוגים, וניתן היה לשכוח סבל של מאתיים ועשר שנים, סבל של עוני, של שעבוד ושל טומאה, כי יצר הממון הוא חזק מאוד עד שיכול להשכיח סבל של שנים, ומכאן החשש שמא יתנו לב לשוב למצרים, ומכיוון שעדיין לא קיבלו את התורה, כי מקום שיש בו טומאה ועבודה זרה ואין תורה, שם נמצא היצר, ולכן צריך לברוח מהמקום מהר, וכך הוא דרכו של היצר להשכיח מן האדם את צרותיו מהעבר, וירצו ישראל לשוב למצרים. ומה שאמר ויהי שהוא לשון צער, שהיה צער לקב"ה שעתידין הם לחטוא במעשה העגל למרות שראו את כל הניסים. ואין מענישים את האדם אלא באשר הוא שם.

 

ויהי בשלח פרעה את העם וגו':

צריך להבין מדוע נאמר בשלח שהוא לשון כבוד, הרי אמר הקב"ה למשה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה, שהוא דרך גירוש, ולא שליחה. אלא ידענו שיצאו איתם ערב רב כדכתיב בזוהר: כל מקום שנאמר עם, הם ערב רב, ולכן שלח פרעה את הערב רב בשמחה, כדכתיב את העם, בכדי לשכנע את ישראל לחזור. ומכאן יובן גם מה שאמר למשה שיגרש אותם, הוא על ישראל, ואת הערב רב ישלח בשמחה. דבר נוסף ויהי בשלח פרעה, וכי פרעה שלחם, הלא אמר בלעם אל מוציאם ממצרים ( במדבר כג' ), וכאן כתיב ויהי בשלח פרעה, מלמד שהיה פרעה מלווה אותן, ובקש מהם להתפלל עליו, ואין שילוח אלא לוויה, כפי מצינו אצל אברהם, ואברהם הולך עמם לשלחם, שליווה אותם אברהם. דבר נוסף אמר לו הקב"ה לפרעה, אני כתבתי בתורה שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך, ואתה שילחת את האבות ואת הבנים השלכת ליאור, אף אני משלח אותך לים, ומאבד אותך, ואת בתך בתיה אקח ואוריש לה גן עדן.

 

ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וגו' ויסב אלוקים את העם דרך המדבר ים סוף וגו': 

שלא נהג עימהם הקב"ה כדרך כל הארץ, כי דרך כל הארץ שהקונה עבדים קונה אותם על מנת שיהיו מרחצים אותו, ומלבישים אותו, ומאירים לו, אבל הקב"ה לא נחם כדרך כל הארץ, אלא שהיה הוא מרחיצן, ומלבישן, ומאיר לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם וגו', ומה שהוצרך להעבירם דרך הים בכדי לטהרם מטומאת מצרים.

 

ויקח משה את עצמות יוסף עימו כי השבע השביע וגו':

איתא בגמר' (סוטה יג ) "בוא וראה כמה חביבות הם המצוות על משה רע"ה, שכל ישראל התעסקו בביזה, והוא עסק בארונו של יוסף", וצריך להבין שהרי הביזה היא מצווה שנצטוו בה ישראל, ובוודאי חלה היא גם על משה, אלא משה עסק בשני מצוות באותו זמן, הרי לא נאמר כמה לבזוז, ואפילו מעט נחשבת המצווה, ומצווה שנייה שעסק בארונו של יוסף. ומדוע העלה משה את עצמות יוסף, לפי שהיה הראשון לגלות, ולא עוד שהיה בידו סימן הגאולה, והשביע את ישראל על זה כדכתיב השבע השביע את בני ישראל. וראיתי להוסיף עוד טעם שאמר יוסף מזה אתכם רמז להם שיעלו אותו יחד עם כל עצמות אחיו, שהרי מזה גמט' י"ב כנגד י"ב השבטים. 

ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וגו':

מה נתכוון הכתוב באומרו מלך מצרים שנראה כמיותר די לומר ויחזק ה' את לב פרעה אלא אחרי כל המכות הקשות שקיבלו מצרים, פרעה התלבט האם לרדוף אחרי בני ישראל ולהחזירם אליו, כי חשש שמא ימרדו בו עבדיו, כפי שאמרו לו עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ולכן חיזק הקב"ה את ליבו, שיאמר לעצמו, הרי הוא מלך מצרים וכולם צריכים לשמוע לו, ומיד רדף אחרי בני ישראל ולזה נאמר מלך מצרים.

 

וירדפו מצרים וגו' וישיגו אותם וגו' על פי החירת לפני בעל צפון:

מובא במדרש כי פי החירות ובעל צפון היו מקומות של עבודה זרה, והקב"ה בכוונה הביא את ישראל לשם, בכדי לבטל את הכוחות של הסטרא אחרא שמהם היה יונק פרעה את כוחו נגד ישראל. ורמוז כוחה של אשתו של השטן הנקראת לילית, בפסוק "על פי החירת לפני בעל" סופי תיבות לילית.

 

אז ישיר משה ובני ישראל וגו':

אז שר לא נאמר, אלא אז ישיר, רמז לתחיית המתים מן התורה, ושעתיד לשיר שיר לעולם הבא. אמר ר' מאיר, אמר ר' אלעזר, כל האומר שירה בעולם הזה, מובטח לו שהוא יאמר שירה לעולם הבא. ומה שאמר אז גמט' ח' כלומר בזכות המילה שנוהגת בשמונה ימים קרע לנו את הים. נערמו מים, שעמדו כמו חיטים. צללו כעופרת, דרשו חז"ל שהיו אדירים צוללים כעופרת, ויש מהם שהיו פורחים באוויר בכוח הכישוף, ובאו מיכאל וגבריאל והכו על ראשם והפילום ונדונו ב-ג' מיתות.

 

א). בעופרת צדיקים שמתו מיד.

 

ב). באבן בינוניים.

 

ג). בקש, רשעים שלא מתו מיד אלא טלטלם על המים.   

בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק:

פרשת עמלק רומזת לנו גם למלחמת המן, שהוא מזרע עמלק, ונרמזו דברים אלו בתיבות וצא הלחם בעמלק גמט' המן הרשע, והמן מגודל רשעותו ביקש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים, כי ראה את מספר שמו מצליח ומתאים, כפי שנפרש בהמשך, אבל גם כאן בתיבות להשמיד להרוג, ולאבד, עולה גמט' המן הרשע, שהיה מרבה לספר לשון הרע על ישראל בכדי להגדיל כוחו, ואמר אחד מפזר ומפרד ( עם אחד מפוזר ומופרד) גמט' המן הרשע.

 

וידי משה כבדים ויקחו אבן וגו':

נשאלת השאלה הרי ידיים לשון נקבה, כדכתיב היד החזקה, היד הגדולה, אם כן מדוע נאמר כבדים בלשון זכר, היה לו לומר וידי משה כבדות. נאמר במדרש: יקרו ידיו של משה באותה שעה כאדם שתלויים בידיו שני כדים מלאים מים. אם כן מה שהכביד את ידי משה הוא הכובד שהיה לו כמו שני כדי מים, ויש רמז בתיבת כבדים אותיות ב' כדים. והוא לשון המדרש שאמרו יקרו ידיו של משה כאדם שתלויים בידיו שני כדי מים.

 

כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע:

נמצא רמז בתיבות זכרון בספר ושים באזני ראשי תיבות זבוב ויובן היטב מה שהקדים רבנו החיד"א שכתב בספרו שיש קליפה הנקראת זבוב ובאה להיפרע ממי שפוגם ביסוד ובאריות ועל ידי לימוד התורה מחליש את כוח הקליפה ולפי הקדמה זו מצאנו בסוד הכתוב ואברהם זקן בא בימים ראשי תיבות זבוב רצה לומר שעל ידי לימודו ותורתו של אברהם אבינו החליש את הקליפה הזאת.

 

כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק:

רמוז בפסוק זה את השמות של מרדכי והמן ועניין מגילת אסתר, כי תיבות כס יה גמט' המן, וכשראה המן כי שמו שווה לתיבות של כס יה, שמח מאוד וחשב בדעתו שהוא חשוב וקרוב לכס יה יותר מישראל, אולם נעלמו ממנו כי תיבות כס יה גמט' כסא דוד. בוא וראה דבר נפלא במגילת אסתר, מבואר שהמן הרשע עשה גורל, כדכתיב הפיל פור הוא הגורל, וכשראה שיצא תאריך י"ג באדר שמח שמחה גדולה, כי מספר י"ג אדר עולה גמט' כס יה מלחמה והבין בדעתו שהייתה לו עזרה משמיים, אך לא שם לב על הכתוב יד על כס יה כלומר בתאריך י"ד תהיה ישועה לישראל, ושמו של מרדכי רמוז בפסוק כס יה מלחמה ליהוה גמט' מרדכי.

 

ועוד רמוז שמו של המן בפסוק בתיבות ויאמר כי יד על כס יה מלחמה גמט' המן בן המדתא האגגי, נמצא שמו של מרדכי הצדיק ושל המן הרשע ותאריך המגילה רמוזים בפסוק.

 

פינת הלשון: "לא תחניפו את הארץ" אסור להחניף לאדם החוטא, לדעת רבותינו זהו לאו גמור הנלמד מפסוק זה, ואם יודע האדם כי חברו שונא אדם מסוים מצווה להוכיחו, ולא לשמוע ממנו לשון הרע על האיש השנוא.

 

מסופר על ר' זלמן זצ"ל שהיה מאריך בתפילת העמידה כשעה, פעם ניגש אליו אדם מהציבור ושאל אותו, הרי חכמים תיקנו לשנינו את אותו נוסח התפילה, ואני גומר את התפילה בשלוש דקות ולמה כבודו מאריך כל כך הרבה, ענה לו הרב דע לך שאני עדיין מקצר בתפילתי, ומשל למה הדבר דומה לאדם  שמוזמן למלך בנפרד וכשהגיע סוף סוף הזכות לדבר עם המלך הלא זו שמחה גדולה מאוד שיש לאדם, ועוד הזדמנות שאין כמוה, ובוודאי שלא ידבר מהר אלא לאט לאט, להיות יותר עם המלך לכן גם לנו יש זכות גדולה להתפלל ולדבר עם מלך מלכי המלכים הקב"ה לכן אנו צריכים לשמוח במחיצתו שמחה גדולה ביותר.

 
 

פרשת יתרו

 

ידוע שפרשה זו היא פרשת מתן תורה, אם כן שואלים המפרשים מדוע זכה יתרו שתיקרא פרשה זו על שמו ועוד זכה שמשה רבנו יהיה חותנו. מסבירים המפרשים: כיוון שליתרו הייתה כמיהה עצומה אחר חיפוש האמת, שכל ימיו היה תר ומחפש אחרי עבודה זרה בכדי לראות היכן נמצאת האמת, וכאשר מצא שהקב"ה אמת והתורה אמת דבק בו. וראיתי עוד להוסיף על מה שאמרו חז"ל, יתרו שמע על מלחמת עמלק ובא לראות את ההנהגה של הקב"ה, כיון שבתחילה חשב יתרו כמו שחשבו כולם, די להם בשמיעה על הנסים והנפלאות, ומאוחר יותר הבין יתרו ששמיעה מרחוק אינה מספיקה, ויש לראות ולשמוע את הדברים ממקור ראשון. ומה בעצם מונח בשני הניסים האלו של קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שגרמו ליתרו לשנות את דעתו. ואפשר לבאר זאת על פי ספר "אוהל תורה" ששני אירועים אלו לימדו את יתרו כלל יסודי בתורת נפש האדם, כי נס קריעת ים סוף התייחד בכך שכל העולם לא רק שמע על הנס, אלא גם ראו אותו בעיניהם, כדכתיב: ויבקעו המים, פירש רש"י: כל מימות העולם, ואת הנס הזה ראו כל העמים, כדכתיב, בשירת הים: שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, כולם פחדו, וניתן היה לצפות שיתחולל בתוך העמים שינוי ואולי יקבלו עול מלכות שמים, ובמקום זה אנו רואים שעמלק למרות שראה את הנסים ושמע על כוחו של הקב"ה, בכל זאת בא להילחם עם ישראל, ואין זאת אלא משום שהאדם שבוי ביד יצרו גם אם מראים לו בשידור חי. אך אצל יתרו שמע ובא, ללא שהיות הבין יתרו שכל דרך חייו הייתה טעות וחי בשקר גמור ועכשיו הודה על האמת.

 

וישמע יתרו כהן מדין וגו':

כתב רש"י מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, אמר ר' אלעזר יודוך עמים אלקים יודוך עמים כולם, בשעה שבאים העמים ונכנעים לקב"ה נשלם שמו למעלה ולמטה.

ולא כמו פרעה שאמר: לא ידעתי את ה', שעל זה הכה אותו ואת עמו, והודה פרעה בסוף שנאמר: ה' צדיק. ויתרו כיוון שראה כך, בא ועבד את הקב"ה, ומשראו כולם שיתרו כהן גדול עוזב עבודה זרה, ובא לעבוד את הקב"ה, הלכו אחריו כולם, ולזה זכה שתכתב הפרשה על שמו. דבר אחר וישמע יתרו, ויש לשאול וכי רק יתרו שמע, הלא כל העולם שמעו, כדכתיב: שמעו עמים ירגזון, אלא כל העולם שמעו ולא נכנעו, והוא שמע ונכנע. וייתכן לרמוז בתיבת וישמע, שמע, מלחמה, עמלק, וקריעת ים, ראשי תיבות וישמע.

 

וישמע יתרו כהן מדין וגו':

בא וראה כמה טובות וברכות באו ליתרו משעה שנתחתן עם משה, מה כתיב: ויבא אהרן וכל זקני ישראל, וכן אתה מוצא בשעה שבא בלעם לקלל את ישראל לא דיין שלא קללן אלא ברכן, ולא עוד אלא כיון שראה עמלק התחיל לקללו, שנאמר (במדבר כד) ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד אבל ליתרו מהו אומר (שם) איתן מושבך ושים בסלע קנך, אמר לו קיני עמנו היית בעצה מי הושיבך אצל איתני עולם משל לצפור שברח מן הצייד ונפלה לתוך ידו של נסיך כיון שראה אותו הצייד נבהל ואמר לו כמה נאה בריחה שברחת כך היה בלעם משבח את יתרו ואמר לו איתן מושבך.

 

וישמע יתרו כהן מדין וגו':

דבר אחר "וישמע יתרו" אפשר לפרש לפי מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, זה יתרו בשעה שבא אצל משה מה כבוד נחל, ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך.

 

ר' יהושע אומר: שלח לו ביד שליח.

ר' אליעזר אומר: שלח לו אגרת, ואמר עשה בגיני ואם אין אתה עושה       בגיני עשה בגין אשתך ואם אין אתה עושה בגינה עשה בגין בניך.

 

אמר לו הקב"ה אל משה צא לפגוש את יתרו, ואמר הקב"ה אני הוא שאמרתי והיה העולם.

שנאמר (תהלים נ) אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, אני הוא שאני מקרב אני הוא שאני מרחק שנאמר (ירמיה כג) האלהי מקרוב אני נאם ה', אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים ולא בא אלא להתגייר אף אתה קרבהו אל תרחיקהו מיד ויצא משה לקראת חותנו. אמרו חז"ל שיצא משה יצאו נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויש אומרים אף אהרון יצא עמהם לכך נאמר כבוד חכמים ינחלו.

 

ואת שני בניה אשר שם האחד גרשון וגו' ושם האחד אליעזר וגו':

תמוה, וכי הם בניה של ציפורה בלבד ולא בניו של משה, אלא מאחר ויתרו עשה תנאי עם משה כי בנו הראשון יהיה לעבודה זרה, כמובא (בבעל הטורים) לכן אינו ראוי ליחס את שניהם אל משה, שהוא קדוש עליון, אלא ייחס אותם אל ציפורה. ועוד צריך להבין מדוע כפל הלשון ושם האחד, היה לו לומר ושם השני אליעזר, אלא ניתן לפרש כך, שהאחד הוא לעבודה זרה, ומשום כך כתיב האחד, לומר כל אחד היה בפני עצמו, ואינם דומים במהות.

 

ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וגו':

צמד מילים אלו "ברוך השם" מורגלים אנו בהם לומר על כל דבר מילדותנו, ומניין למדנו לומר את צמד המילים ברוך השם, מיתרו חותן משה, שידע להודות כראוי על כל הניסים והנפלאות, ומצאנו בגמרא (סנהדרין צד) "תנא משום ר' פפייס: גנאי הוא למשה ושישים ריבוא, שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך השם".

 

ויש לשאול ומה עם שירת הים, שהיא גם הודאה ושבח להקב"ה, האם לא נחשיב זאת כאמירת ברוך השם, אם כן איך נחשב להם כגנאי כפי שאמרו רבותינו בגמרא.

אלא פירש הר' מסלאנט בספרו "באר יוסף" (עיין שם) שלא היו צריכים ישראל לחכות עד שיגיע יתרו בכדי לומר שתי מילים פשוטות תודה לבורא עולם.

 

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו':

כאשר אמר יתרו העם כוונתו הייתה לערב רב ואמר למשה אם אתה רוצה להשפיע עליהם ושיקבלו ממך את הדין אל תמנה אדם כשופט מחוץ לקהל שלהם כיוון שהעם הזה לא יקבל את הדין מאדם אחר וזאת הייתה כוונת יתרו שאמר ואתה תחזה מכל העם כלומר תמנה דיינים מתוך העם.

 

וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום וגו':

אפשר עוד לפרש כיוון שהמשיך יתרו ואמר וכל העם הזה התכוון לאנשים הזקנים והמנהיגים שכרגע הם מובטלים ויש להם תרעומת בלב שאינם יכולים להשתתף בהנהגה ואם יתמנו וישתתפו איתך בהנהגה דהיינו יהיו דיינים לא תכנס המחלוקת בעם כפי שהייתה בקרח וכולם יהיו רגועים.

 

ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל וגו':

למדנו שיתרו הציע למשה לבחור דיינים מקרב הערב רב שהם העם ואילו משה לא עשה כך אלא בחר אנשים מישראל כדכתיב מכל ישראל והטעם בזה משום שמדרגת האדם אינה נמדדת בגודל ההשגה שהשיג במידה מסוימת אלא רק במידה שהאדם עמל להכשיר את עצמו לקניין מעלותיו ובמידה זו זוכה לסיעתא דשמיא ומכיוון שלא מצא בערב רב אנשים הראויים לקח מישראל ודווקא אותם נתן כראשים על העם שהם הערב רב.

 

בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו':

רמז לנו שהכול משולש, תורה נביאים וכתובים, תלמוד הלכות ואגדות, מרים אהרון ומשה, תפילת שחרית מנחה וערבית,

אברהם יצחק ויעקב, כהן לוי וישראל, וכאשר חנו ישראל במדבר נתקדשו לשלושת ימים, שנאמר: היו נכונים לשלושת ימים.

 

אמר ר' יהושע לעולם השלישי חביב, שעל משה נאמר לולא משה בחירו (תהילים קו). לוי חביב, שנאמר: בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי (דברים י). שלמה חביב, שנאמר: וישב שלמה על כיסא ה'. חודש שלישי חביב, שנאמר: בחודש השלישי.

 

ויש לשאול מאי שנא, שחודש השלישי יותר משאר החודשים.

 

וראיתי לפרש לפי שאמרו חז"ל: כיוון שגיורת ושבויה שנתגיירו, צריכות להמתין ג' חודשים לפני בואם בקהל ישראל. נלמד מכאן, שכנסת ישראל שהיו בבחינת גיורת ושבויה במצרים, מין הדין שהיו צריכים להמתין ג' חודשים שלמים, אלא מתוך חיבתו של הקב"ה נתן להם את התורה ב- ו' לחודש השלישי, בצאתם מארץ ממצרים.

 

זכור את יום השבת לקדשו וגו':

הזהירה התורה שכבוד השבת, הוא כבודו של הקב"ה, שמעידה השבת שברא הקב"ה את העולם בשישה ימים, ונח ביום השבת. אמרו חז"ל (שבת קיח) אילו ישראל שומרים שני שבתות, נגאלים מיד, וכתיב הנני שולח אליכם את אליה, וראיתי לרמז שמור "את יום השבת לקדשו" ראשי תיבות אליה. כבד את אביך ואת אמך וגו': תיבת כבד עולה מספר כ"ו כמניין הויה ב"ה, לומר לנו כל המכבד את אביו ואת אמו, כאילו מכבד את הקב"ה, ואף על פי שהזהיר הקב"ה על כבודו, הזהיר גם על אביו ואמו שצריך לכבדם שהם הביאוך לעולם. לא תרצח, כי ההורג נפש כביכול ממעט את הדמות של הקב"ה. לא תנאף, אין ניאוף אלא באשת איש וכו', ומי שעובד עבודה זרה דומה לאישה המנאפת. לא תגנוב, כל מי שגונב סופו שבא לידי שבועת שקר. לא תענה, כל מי שמחלל שבת, מעיד עדות שקר באדון העולם. לא תחמוד, שכל החומד אשת חברו, לסוף מוליד ממזר, ונמצא שאינו מכיר את אביו ואינו מכבדו.

 

וכל העם רואים את הקולות:

קשה, איך אפשר לראות קול, אלא כך שנינו ששונה קולו של הקב"ה שהוא אש, כדכתיב קול ה' חוצב להבות אש, ומתוך כך היו רואים את הקולות שיוצאים מפיו ונחקקות בלוחות. ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל: הטעם שישראל הוצרכו לעמוד מרחוק, כוון שלא היו במדרגת אמונה חזקה כמשה רבנו, ודבר זה נרמז בתיבות "מרחוק ומשה נגש אל הערפל" ראשי תיבות אמונה, בגלל שהיו חלשים באמונה התרחקו. ועוד כתב בעל הטורים כי משה לא יכול לגשת, ובאו מיכאל וגבריאל והגישוהו שלא ברצונו אל הערפל, כי שם הייתה השכינה ויש רמז בתיבת נגש גמט' מיכאל וגבריאל, תיבת הערפל גמט' שכינה.

 

פינת הלשון: "לא תקלל חרש" פסוק זה בא להזהירנו שאסור לקלל אדם בשמו של ה', כוונת הפסוק שאפילו אדם שאינו שומע את הקללה, אסור לקללו, וכל שכן אסור לקלל את זה ששומע, והדבר יכול להיות מצוי אצל המדבר לשון הרע על הזולת מתוך כעס, ובשעת רתחה הוא גם מקלל.

 

מסופר על ר' סעדיה גאון זצ"ל, שראה אותו אחד התלמידים שהוא יושב ובוכה על מעשיו שמר התלמיד את הדבר בליבו. ופעם אחת כאשר ישבו בסעודת פורים והיה הרב שמח מאוד בליבו, ניצל התלמיד את ההזדמנות שהרב שמח מאוד ושאל אותו מדוע שכב הרב ובכה, השיב הרב לתלמיד, פעם נסעתי לעיירה אחת שאף אחד לא הכיר אותי שאני רב סעדיה גאון, והתארחתי אצל אדם אחד שכיבד אותי בצורה יפה כיד המלך, והנה לקראת היום השני נודע ברבים שרבי סעדיה מתארח אצל אותו אדם וכולם באו לקבל את ברכת הרב. והמשיך לספר הרב ולאחר שהלכו כולם הייתי צריך ללכת לדרכי ובאתי להודות לבעל הבית על האירוח, ופתאום נפל בעל הבית בבכיות נוראיות וכאשר שאלתיו מדוע הוא בוכה, ענה לי נכון שזכיתי להכניס את הרב לביתי, אבל לא ידעתי שכבוד הרב הוא ר' סעדיה גאון, ואולי לא כיבדתי את הרב כראוי, לכן אני מבקש מחילה מכבוד הרב שאוי לי מעלבונה של תורה. ולמד הרב מוסר שכול יום צריך לעשות תשובה.

 

 


 
 

פרשת משפטים

 

וראיתי להקדים על מה שאמרו חז"ל, לפני שהקב"ה פוסק דין לאדם ומסובב לפני האדם מקרה מסוים הדומה למקרה שלו, וכך פוסק האדם בדיבורו, האם לחייב, או לפטור בדין, ולפי מה שפוסק למטה נפסק עליו מלמעלה, כפי שמצינו אצל דוד המלך שבא אליו נתן הנביא לפסוק דין במעשה של כבשה יחידה שהייתה לעני, ובא שכנו העשיר ולקח את הכבשה  ממנו בכדי להאכיל את האורח שלו, מייד וייחר אף דוד  ויאמר: חי ה' כי בן מוות האיש העושה זאת. ויאמר נתן אל דוד אתה האיש לכן אמרו בפרקי אבות "סייג לחכמה שתיקה". לאמור, שאם אדם שותק מונע מעצמו דינים. ולפי זה יתבאר היטב  באומרו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כלומר תשים את המשפט לפניהם שהם ייפסקו את הדין, ומה שייפסק למטה יתקבל למעלה, לכן פירשו חז"ל, שצריך הדיין בזמן הדין לחשוב כאילו חרב מונחת בין ירכותיו וגיהינום  פתוח לו מתחתיו והוסיפו בגמרא (יבמות קט) הטעם לכך, כי ייתכן שמהשמים מזמינים לפניו את המשפט כדי שיפסוק לאחרים ולאחר מכן פסק הדין יחזור עליו לפי מה שהוא פסק למטה.

 

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:

פירש רש"י: אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשתנה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירשו לכך, אמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. דבר אחר, כתיב (תהילים צט) ועז מלך משפט אהב, אימתי ניתן העז להקב"ה, בעשה שהוא עושה את הדין בעובדי כוכבים, והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל, שהם אוהביו, כדכתיב "כוננת מישרים" אתה כוננת ישרות לאוהביך שעל ידי המשפטים שנתן להם באים זה עם זה לדין ונעשה השלום.

ראיתי להוסיף על מה שנאמר ואלה המשפטים, ידענו שכל מקום שנאמר ואלה, בא להוסיף על הראשונים, ומה מוסיף, בא וראה כמה חיבב הקב"ה את משה שבשעה שביזו אותו דתן ואבירם במצרים, כאשר אמרו לו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, אמר להם הקב"ה אתם שביזיתם את משה עבדי, אני נותן לו גדולה, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, דהיינו בכוחו של משה היה לשים את המשפטים, כדכתיב, ואתה תחזה מכל העם, ועוד נאמר, ויבחר משה אנשי חיל, שמשה מינה את האנשים לפי דעתו ולימדם את החוקים והמשפטים.

 

כי תקנה עבד עיברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם :

מהו חינם שתאמר שאינו נותן לאדונו כלום. אלא יש כאן סוד, וכך למדנו, כתיב "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", למדנו שם שאכלו את הדגה חינם, דהיינו בלא ברכה, שלא היה עליהם במצרים עול מלמעלה, כיוון שעבדים פטורים מעול המלכות, ועל כן פטורים מן המצוות, אלא כאן שהתחילו לקבל עליהם עול מלכות שמים, התחייבו גם לקבל עליהם את עול המצוות, כי כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו, כדכתיב כי טוב לו עמך אמרו בגמרא (קידושין כ) "עמך במאכל, ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן, והוא שותה יין חדש, אתה יישן על גבי מוכים, והוא ישן על גבי תבן" מכאן למדים אנו כמה צריך האדם וחייו לנהוג זהירות בחברו, ולא להקל בכבודו, וכל שכן לא לזלזל בו.

 

והגישו אדוניו אל האלוקים והגישו אל הדלת וגו':

דקדק הכתוב לומר והגישו, במקום לומר והקריבו, כנגד התנהגות העבד שנשכח ממנו מלהיות עבד ה', ובחר להיות עבד של בשר ודם, לכן התנהג עימו אדונו בקשיחות, ויגישו אל הדלת כמו שמגישים לאדם זר, וכך התעורר לחזור להיות עבדו של ה', ומה אמר פעמיים והגישו. שנאמר והגישו אדוניו אל האלוקים.

לומר לנו שייקח אותו אל הדיינים הנקראים אלוקים ומדוע נאמר לשון אלוקים, ולא לשון מפורש דיינים, כיוון שבאה התורה להוכיח את העבד שבחר להישאר עבד ולהיות פטור מן המצוות, וסמך על אדוניו שיפרנסו מאשר לסמוך על הקב"ה שיפרנסו.  

 

זבח לאלקים יחרם וגו', וגר לא תונה וגו', כי גרים הייתם בארץ מצרים:

סמיכות שני פסוקים אלה מלמדים שהבא להתגייר, מתחילה היה עובד עבודה זרה, וצריכים ישראל להיזהר שלא להונותם, ולא לומר להם אתמול הייתם עובדים עבודה זרה, ועכשיו באתם תחת כנפי השכינה, דמום שבך אל תאמר לחברך, שגם אתם הייתם במצרים עובדי עבודה זרה, וזהו זבח לאלוקים יחרם. ואף על פי כן וגר לא תונה, שלא תאמר אתמול היית זובח לאלוהים אחרים, שגם אתם הייתם גרים במצרים והייתם עובדים אלוהים אחרים, למדנו מכאן: מום שיש באדם אל יאמר לחברו, כפי שאמרו חז"ל הפוסל במומו פוסל.

 

חמישה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה:

שאלו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה התורה בגנב יותר מגזלן אמר להן, "זה שווה כבוד עבד לכבוד קונו", (דהינו הגזלן) וזה "לא שווה כבוד עבד לכבוד קונו" (דהינו הגנב) פירש רש"י שווה כבוד עבד שאיננו ירא מפני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה דהינו גזלן. אבל גנב שלא שווה עבד לקונו. פירוש: שהעבד כיבד את אדונו יותר מהקב"ה, דהיינו שהוא ירא מבני אדם, אך מהקב"ה לא ירא, אנו רואים כאן שהתורה מחמירה בדינו של גנב, יותר מגזלן, הגנב משלם חמישה בקר וארבעה צאן, ואילו הגזלן משיב גזלתו, וקשה: הרי למדנו שהגנב יש לו יראה מבני אדם ועושה גנבתו בלילה, ואילו הגזלן לא עושה חשבון וגוזל אף ביום, אם כן מדוע עונש הגזלן קטן יותר. אלא לפי חומרת העניין נלמד לימוד גדול, שדורשת התורה מכל אדם אפילו גנב להגיע למדרגה של תלמיד חכם.

כי כל אדם בכל מצב שהוא יכול להגיע למדרגות גדולות, כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות תשובה, כל אדם יכול להיות צדיק כמשה רע"ה, או רשע כירבעם בן נבט. ומכאן באה לנו התשובה, כיוון שהגנב ירא מבני אדם ולא ירא מהקב"ה, יכול לעשות תשובה ולהיות צדיק. ואילו הגזלן לא יראה מהקב"ה ולא מבני אדם, והוא איננו מאמין, וגוזל ביום בלי פחד לא מהאדם, ולא מהקב"ה. ואילו יראתו של הגנב גדולה יותר מבני האדם מאשר מהקב"ה, ויכול לעשות תשובה, על כן הקנס אצלו גבוה יותר. כמובא בגמרא (ברכות סג) בכל דרכיך דעהו. פירוש: שידיעת השם מובילה את האדם לשמור ולעשות תשובה ולקיים את התורה.

 

אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת וגו' אין לו דמים:

פירש רש"י: אם הגנב היה מוכן להרוג את בעל הבית, ולגנוב את רכושו, מותר לו להרוג את הגנב, אך אם לא נתכוון להרוג אסור לבעל הבית להורגו. וכן הדין בבן שבא לגנוב אצל אביו ובא להורגו, מותר לאב להתגונן על עצמו, אבל אבא שבא לגנוב אצל בנו בודאי לא יהרגנו, שאסור לבן להרוג את אביו, כדכתיב: "ומכה אביו ואימו מות יומת". וראיתי לרמוז בתיבות "אם במחתרת ימצא הגנב והוכה" ר"ת אביהו. ובתיבת "אין לו דמים" אפשר לפרש כך בע"ה, שאם נמצא אדם הרוג ואין יודעים מי הרגו קוברים אותו עם הבגדים שיש בהם דמים כדי שטיפות הדמים הנמצאים בבגדי הנרצח ינקמו מהרוצח כאשר נקבר הנרצח, ואם לא נקבר אין הדמים יכולים לנקום, והוא שאומר "אין לו דמים" אינו נוקם ברוצח.

 

מכשפה לא תחיה:

פסוק זה נסמך לפסוק הקודם וכי יפתה איש בתולה, לומר שאם יפתה אותה, ואינו רוצה להתחתן איתה, לא יעשה כישוף כדי למשוך אותה אליו בעל כורחה, לפיכך הוציאה התורה איסור בלשון נקבה שהיא הלילית, וכולל גם את האיש באיסור הכישוף שהוא הס"מ, כי בתיבת מכשפה יש גם אותיות מכשף, ובדרך זה יובן הפסוק הבא, כל שוכב עם בהמה מות יומת, שאם יפתה את האישה, או האישה את האיש, על ידי כישוף יחשב שכיבתו כשוכב עם בהמה,

שכל העריות הם על ידי כשפים, כפי מה שמצינו אצל בלעם, שהיה מכשף ושכב עם אתונו על ידי כישופים מצד לילית. ורמוז בתיבות "מכשפה לא תחיה" ראשי תיבות וסופי תיבות גמט' לילית.

 

ושם אלוהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך:

הזהירו רבותינו שאסור להזכיר את שמות הטומאה כגון הס"מ ואשתו לילית שהם בחינת אלוהים אחרים ורמז זאת בפסוק "לא תזכירו לא ישמע" ראשי תיבות לילית.

 

וכתיב בזוהר הקדוש: ושם אלוהים אחרים וגו': אל תוסיף על התורה ואל תגרע ממנה.

 

ועוד אמר ר' חיא זהו האדם העוסק בספרים אחרים שאינם מצד התורה שאסור אפילו להזכירם. וכתב בעל הטורים שסמיך ליה שלש רגלים תחג וגו': לומר לך כל המבזה את המועדות כאילו עבד עבודה זרה.

 

פינת הלשון: "בצדק תשפוט עמיתך" פסוק זה מלמד כי אם אנו רואים אדם שעושה מעשה שאפשר לפרש אותו לטובה, חייבים לדון אותו לכף זכות. (רמב"ם ספר המצוות) ומי שאינו נוהג כך ושופט את המעשה לרעה ומספר על כך לאחרים עובר על איסור לשון הרע. 

 

מסופר בגמרא (עירובין נד) על ר' פרידא שהיה מלמד לאחד מתלמידיו ארבע מאות פעם כל דבר ודבר, ורק אז היה מבין את לימודו, פעם אחת הזמינו את ר' פרידא לדבר מצווה, והפעם אף שהוא לימד את תלמידו ארבע מאות פעם כהרגלו לא קלט התלמיד את הלימוד, שאלו ר' פרידא מה קרה היום. השיב לו תלמידו מאחר שהזמינו אותך לדבר מצווה חשבתי שאתה עומד לקום לפני שתלמדני ולכך לא שמתי לב כראוי ללימוד. השיבו הרב תן דעתך להקשיב כי לא אלך עד אשר אלמדך וחזר שוב פעם ולימדו ארבע מאות פעמים. יצאה בת קול מהשמים ושאלה אותו במה הינך בוחר, האם רצונך שיוסיפו לך ארבע מאות שנה על חייך, או שאתה וכל דורך יזכו לחיי עולם הבא, השיב הרב רצוני שאזכה אני ודורי לחיי עולם הבא, אמר הקב"ה תנו לו זו וזו.

 

למדנו מכאן איך צדיקים דנים את כל האדם לכף זכות ואף את כל הדור. 

 

 

 

 


   

 

פרשת תרומה

 

ראיתי להקדים לפי מה שאמרו חז"ל, כי פרשה זו נאמרה תוך ארבעים יום שהיה משה בהר ממתין ללוחות וציווהו הקב"ה להיכן יניחם. שיעשו משכן, ובית קדשי הקודשים, ובתוכן הארון, ובתוך הארון, הלוחות ושם תשרה השכינה ביניהם, כדכתיב ושכנתי בתוכם, כמו בין המלאכים, ובתיבת שכנתי רמוזים ב' המקדשים שכן תי, דהינו ראשון שכן תי שנים, ועוד שני תכ, דהינו שני תכ שנים, ועל זה נאמר אני אמרתי אלוקים אתם וגו', דהינו ששכינה שורה בניכם כבני עליון, ומה שנאמר אשר ידבנו לבו מונה י"ג נדבות שנדבו ישראל לבניין המשכן וכנגדם מונה י"ג בגדים ביחזקאל הוד והדר וכו' שעתיד הקב"ה להלביש את ישראל ומה שכתב זהב וכסף ונחושת ללמדנו שהצדקה נמשלת לאלו השלושה דברים, כאשר נותן צדקה כשהוא בעושר, בבריאות, בחיים טובים ובכוחו אז תחשב לו הצדקה לזהב. וכאשר נופל למשכב וחולי ח"ו הורע כוח הצדקה ונחשב לכסף. וכאשר נותן הצדקה כשהוא עולה לגרדום דהינו שהחולה במצב קשה  נחשבת הצדקה כנחושת. לכן עדיף לתת תמיד בכל שעה ובכול עת למען יזכור שמו הטוב וזכויות אלו יעמדו לו תמיד.

 

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו':

אמר ר' שמעון ויקחו לי כל מי שרוצה לעסוק במצווה ולעסוק בעבודת ה' לא יעסוק בהם ריקם ובחינם, אלא צריך לעסוק בהם ולבזבז ממונו כראוי ולפי כוחו, כדכתיב איש כמתנת ידו, אלא עמל התורה כל מי שרוצה בה זוכה מבלי להוציא ממון, אבל עבודת ה' כגון צדקה וקניית המצוות אסור שיהיה בחינם, שלמדנו שכל מקום שהוא בחינם ובריק שורה בו רוח הטומאה. על כל דבר הניתן ללא תשלום. כפי שלימד אשמדאי את שלמה המלך, שכל מי שרוצה להעביר מעליו את רוח הטומאה יעמול על אותו דבר שרוצה לקנות במחיר מלא כאשר יבקשו ממנו, ואילו בקדושה ובתורה צריך שיהיה העמל רב וגדול על ידי טהרת גופו משכנו ולבו, ויזכה ששכינה תדור עימו ותסתלק רוח הטומאה. ויש לדקדק מה היא לשון דבר שהוא לשון קשה, ואחר כך אומר מאת כל איש אשר ידבנו לבו ואפשר לפרש כך בע"ה: כיוון שטבע האדם לאהוב את הממון, ואינו נותן צדקה בנקל, אלא אם דיברו איתו בשפה קשה ורכה לכוף את יצרו הרע, ולאחר מכן יפתח לבו וייתן ביד נדיבה, לכן אמר דבר אל בני ישראל שהוא לשון קשה להזכירם מהיכן באו ממקום שלא היה להם כלום, ולאחר שהתעשרו בביזת מצרים ובביזת הים, לא יהיה קשה בעיניהם לתת צדקה, ואז יגיעו למצב של כל איש אשר ידבנו לבו. וראיתי עוד לרמוז בתיבת לי ר"ת לכבוד יהוה. דהינו שכל הצדקה היא לכבוד ה'. שכל פעם שייתן צדקה יאמר לכבוד ה'. ועל ידי כך תתורץ קושיית המפרשים מהוא ויקחו, יותר מדויק לשון ויתנו, כדכתיב (איוב מא ג) מי הקדימני לשלם אלא לשון קיחה שייך לומר כלפי הקב"ה.

 

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו':

ויקחו לי תרומה כתיב (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו, פרוש אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, שיש אדם הלוקח מקח ובני אדם אינם יודעים את שוויו, ורק הסוחר יודע. כך היא התורה אין אדם יודע רווחיה רק לאחר שסחר בה והרוויח את השכר יודע את שוויה. כפי שמצינו אצל משה משכר שלקח משה קרן עור פניו, כדכתיב (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. ומה שדקדק לומר הכתוב איש בא למעט אשה שהרי הלכה היא: "שאין מקבלים ממון מאישה אלא ברשות בעלה" והטעם, שהיא רגשנית וקל לשכנעה לתרום מכספה, ולפעמים אין לבעלה מספיק ממון. ורמז נוסף שאמר איש, ללמדנו שכאשר האדם בריא וחזק, נקרא איש, ואז תרומתו נחשבת זהב.

 

וזאת התרומה וגו' זהב וכסף ונחשת וגו' אבני שהם ואבני מלאים לאפוד ולחשן:

כאשר התורה מפרטת את כל הדברים שבני ישראל נידבו למשכן, היו צריכים אבני השהם ואבני המלאים להיות בראש הרשימה לפי שהם העיקריים ביותר. פירש האור החיים הקדוש: שיישנן ג סיבות מדוע האבנים לא הוזכרו בראש הרשימה.

 

א). משום שעליהם נאמר והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן (שמות לה כז) נאמר במדרש שכך אמרו הנשיאים, הציבור יתנדבו מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו, והציבור השלימו את מה שהתורה ביקשה כדכתיב פרשת ויקהל (לז ז) והמלאכה הייתה דים וכו', והנשאם הביאו את אבני השהם וגו', ולפי שנתעצלו מתחילה הנשיאים נחסרה אות י' משמם, כדכתיב והנשאם.

 

ב). כתיב (בגמרא יומא סח) "אבנים אלו הינם בגדי כהונה ובגדי הכהונה ניתן ליהנות בהם" נמצא כי בכל השאר קיימת קדושה יותר מאלה, לכן פרטו אותם באחרונה.

 

ג). כיוון שלפי דעת חז"ל לא בני ישראל הביאו את האבנים, אלא העננים, אם כן נמצא כי בא הדבר על ידי נס ללא עמל, לפיכך אין להעמידם בשורה אחת עם אלה שהביאום בעמל ועל ידי כספם שלהם.

 

לכאורה ג' התירוצים באים להעמיד את סדר הקריטריונים לפי הפרוט האמור, שחשבנו כי הדבר מפורט רק מן היקר אל הזול, למדנו כאן כי הדבר תלוי גם ואולי קודם כל בדברים אחרים כגון עמל וזריזות.

 

ועשו ארון עצי שטים וגו':

מה כתיב למעלה, ויקחו לי תרומה, מיד, ועשו ארון עצי שיטים, להבין: כיוון שהתורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים, ומה שכתוב בכל הכלים ועשית ובארון כתיב ועשו, אמר ר' יהודה בן ר' שלום, אמר הקב"ה יבואו כולם ויעסקו בארון בכדי שיזכו כולם לתורה. כמו שהתורה קדמה, כך הארון קדם. אמר ר' שמעון בר יוחאי: שלושה כתרים הם כתר מלכות, כתר כהונה וכתר תורה, מלכות זה השולחן, כהונה זה המזבח ותורה זה הארון. מפני זה כתיב בכולן ועשית לו ובארון כתיב: ועשית עליו, ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן, ואם זכה לתורה כאילו זכה לכולן. וראוי עוד להתבונן מדוע נזכר רק פעם אחת תיבת ארון עם ו', שאין כן באחרים, וייתכן לומר על מה שנאמר ועשו ארון בלשון רבים, כלומר ישראל כולם יעשו אותו ע"י האחדות (כי ו' במילוי כזה וא"ו עולה גמט' אחד) וכך תהיה שלמות בעם ישראל על ידי הארון שהוא כנגד התורה שהיא כנגד הקב"ה. (ז"א) ואפשר לרמוז בתיבת שטים. עולה גמט' שטן. שעל ידי עשיית הארון שהוא לימוד התורה ממעיטים כוחו של השטן. וראיתי להוסיף טעם נפלא מדוע נכתב הארון ב-ו'. לפי שכתוב ועשו אותו עצי שטים, מהיכן היו העצים, אמרו במדרש כי יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. ויעקב אחוז בתפארת שהוא ו', והוא אמת, כדכתיב תיתן אמת ליעקב, והתורה היא אמת, ולמדנו שהארון רומז לתורה, אם כן הכול אחוז בתפארת אמת שהוא (ז"א) הקב"ה.

 

וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו וגו':

המצוות אינן מגבילות את האדם. ראוי היה הארון להיות כולו זהב, אלא לפי שהיה נישא על הכתף כדי שלא יהיה מכביד מידי היה מעץ ומצופה בתוך ובחוץ. ויש לשאול שאלה מדוע בעצם נצטוו ישראל לצפות את הארון שלמדנו שהארון מסמל את שיא הרוחניות שהיא התורה, ואילו הזהב הוא סמל של גשמיות. ואפשר לתרץ שהחיצונים סובבים את הקדושה כדי לינוק ממנה כדכתיב "סביב רשעים יתהלכו" ומסובבים מכל צד אולי ימצאו מקום יניקה, ואמרו חז"ל (גמרא חגיגה טו) "תלמיד חכם דומה לאגוז אף על פי שהוא מתלכלך מכל מקום תוכו נשאר נקי וטוב" וכך הוא הרמז לארון שהתלמיד חכם נושא עימו את התורה הקדושה, שאפילו אם יבואו מזיקים לינק ממנו הקדושה שמורה בתוכו שהלא הציפוי הוא גם מבחוץ.

 

   ועוד אפשר לתרץ לפי הבן איש חי שרוצה הקב"ה ללמדנו שאת הדבר הגשמי ביותר בעולם הזה אפשר להפוך לשיא הרוחניות אם משכילים להשתמש בו למטרה נעלה ובצורה נכונה שהזהב אף על פי שהוא דבר הגשמיות נהפך הוא להיות דבר קדוש. כמו ספר התורה הנכתב על קלף שלפני כתיבתו בסך הכול העור הוא של בהמה, ובזמן קצר נהפך הוא לדבר קדוש ביותר.

 

ופניהם איש אל אחיו וגו':

אפשר לרמוז מוסר השכל גדול מאוד בתיבות אלה, כאשר בני אדם עוזרים איש לרעהו ומסייעים משלהם לאחרים נעשה שלום בעולם. ורמוז בתיבות הללו: "ופניהם איש אל אחיו" סופי תיבות משלו. לומר לנו שכל איש נותן משלו לחברו נעשה שלום בעולם ללא מריבה ותחרות. וסופי תיבות של הפסוק הנ"ל "ופניהם איש אל אחיו" עולה גם שלום. לרמוז את האמור לעיל.

 

פינת הלשון: "וכי ימות אחיך ומטה ידו עימך והחזקת בו" מצווה מן התורה לתת עזרה לאדם מישראל על מנת להקימו מרגליו ולמנוע ממנו להתמוטט ואפשר לקיים מצווה זו גם ע"י מענק כספי או הלוואה או ע"י מציאת מקור פרנסה, והאדם העושה זאת ומדבר על אותו אדם שעזר לו מדבר לשון הרע וכתוצאה מכך יכול הוא לאבד פרנסתו.

 

מסופר על הרבי מקופישניץ שנסע יום אחד מביתו לפגוש את אחד ממתפללי בית הכנסת שלו וכשהגיע הרבי לביתו עמד אותו אדם בפה פעור ושאל מדוע הרבי הגיע לכאן הרי יכולתי אני להגיע אל הרבי מכל מקום שהיה קורא לי, חייך הרבי בעדינות וענה כעת אני הוא הזקוק לך לכן מן הראוי שאני אבוא אליך שאל בעל הבית בבקשה במה אני יכול לעזור, דיבר הרבי באיטיות ואמר, ידוע לי על משפחה הזקוקה לתרומה דחופה ביותר מכיוון שהבעל ללא עבודה והאישה חייבת לטפל בילדים ואינה יכולה לעבוד לצורך פרנסתם ומה עוד שחלק מהילדים חולים וצריך לשלם לרופא סכומים נכבדים לכן אני זקוק לסכום נכבד עבורם, שאל בעל הבית אם הרבי הגיע רק בשביל זה יכול היה להתקשר עימי ובוודאי הייתי נעתר לבקשתו, אמר לו הרבי מדובר בבקשה חשובה מאוד עבורי ולכן הרגשתי צורך לגשת אליך, בצורה אישית ביותר, ענה בעל הבית אתן כמה כסף שיבקש הרבי, והרבי הסביר שסכום הכסף שנותן אדם לצדקה הינו החלטה בלעדית שלו, מיד שאל בעל הבית על שם מי לרשום את ההמחאה, הביט הרבי לרגע על הארץ והשתהה קצת וענה רשום את ההמחאה על שם אחיך. למדנו מכאן מוסר גדול שגם כאשר באים לבקש צדקה עבור יהודי אין מזכירין בעבור מי הצדקה בכדי לא להיכשל בעוון לשון הרע.

 

 


 

פרשת תצוה

 

ידוע מה שאמרו חז"ל שלא הוזכר שמו של משה רבנו בפרשה זו מה שאין כן בכל הפרשיות, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה חוץ ממשנה תורה. והטעם שלא הוזכר משה בפרשה זו כיוון שאמר לקב"ה מחני נא מספרך ולמדנו מכאן שקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיים בזה. הגאון מוילנא מפרש כי ז' באדר שהוא יום פטירתו של משה רבנו יחול תמיד בשבוע שבו קוראים פרשת תצוה, ואם נשאל מדוע לא הוזכר שמו של משה רבנו דווקא בפרשה זו, מצוי הרמז בתיבת מספרך אותיות ספר כ, ופרשה זו היא מספר כ' לפי סדר הפרשיות. ולמרות זאת ציווה הקב"ה את משה ביחד איתו על פרשה זו ולמדנו זאת מ-ו' החיבור שנאמר "ואתה". ומכאן למדים כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שאפילו שמשה רבנו עשה זאת מתוך מסירות נפש על כלל ישראל אף על פי כן נענש ולא נזכר שמו בפרשה זו. על אחת כמה וכמה שאם אדם מקלל מתוך כעס. וזוהי כוונת הכתוב ואתה תצווה את בני ישראל דהיינו תספר להם את אשר הרע לך כתוצאה מזה שאמרת "מחני נא" ותזהיר לבל יוציאו מפיהם קללה על עצמם או על אחרים.

 

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד וגו':

אמר ר' חנינה סגן הכוהנים, "אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה ניסים היה במנורה משהיו מדליקין אותה מראש השנה לא הייתה מתכבה עד ראש השנה הבא" אמרו רבותינו בזמן שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שהייתה בירושלים הייתה משתמשת לאורה. וצריך להבין מדוע נאמר: ויקחו אליך שהלא משה מסר את השמן לאהרן בכדי להדליקו, ויכלו עם ישראל למסור את השמן ישירות לאהרן.

 

אלא כיוון שידענו ששמו של משה לא מוזכר בפרשה והדלקת הנר רומזת לנפש ורוח של האדם, הנר הוא נשמתו של האדם וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן ובכדי שמצווה זו של הדלקת הנר לזכרו של הנפטר תקרא על שמו של משה נאמר ויקחו אליך.

 

   ראיתי להוסיף רמז נוסף בתיבת כתית לרמוז כת אותיות ראשונות הם (ארבע מאות ועשרים) רמז לשנים שעמד בית המקדש השני. וסוף התיבה ית הם (ארבע מאות ועשר) רמז לשנים שעמד בית המקדש הראשון ומה שנאמר למאור להעלות נר תמיד שהוא רמז לבית המקדש השלישי שיעמוד תמיד.

 

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו':

חשוב להבין מדוע כתב אחיך הלא ידוע שאהרן הוא אחיו. (ביאר רבנו האור החיים הקדוש) שמשה הפסיד את הכהונה וניתנה לאהרן כיוון שסירב לקבל עליו את השליחות בתחילה וטעם נוסף למה נתמנה אהרן לכהן גדול ולא משה, משום שבכדי לקרב את החוטאים דרוש מנהיג קרוב יותר אל העם ומכיוון שמשה היה נעלה במדרגתו לא היה מתאים לכך, והסביר לו הקב"ה שהנה התורה שהיא שלי לא לימדתיה בעצמי לבני ישראל כי אם נתתיה לך על מנת שתלמדם.

 

וכך הוא הדבר גם ביחס לכהונה שמדרגתך גבוהה מאוד בכדי לכפר על ישראל ולקרבם ואילו אהרן שמעורב יותר בקרב העם מתאים לכך.

 

ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת וגו':

הטעם שנאמר בבגדי הכהונה ועשית, ולא נאמר ויעשו, בכדי שמשה יתקן על שלא רצה ללכת בשליחות בתחילה, לכן הוא בעצמו יעשה את הבגד לכהן. וטעם נוסף שהעם הפשוט רגיל לחלוק כבוד לאיש המהודר בלבושו. לכן נאמר על בגדי כהונה שהם לכבוד ולתפארת. ובעבור חכמי הלב שמסוגלים להבין את כוונת הסודות העמוקים של בגדי הכהן נאמר כי יעשו את הבגדים כדי לקדשו לכהנו לי, ולא רק בשביל הכבוד והתפארת.

דבר נוסף על מה שנאמר תחילה ועשית ואחר כך נאמר ועשו, שמן האמת צריך משה לעשות את בגדי הקודש כיוון שהוא מבין גם בסוד והוא יוכל להשפיע את הקדושה אל הכוהנים ולכן נאמר ועשית. ואילו ועשו גם בכוונת הסוד, וגם בהידור.

 

ועשית חשן משפט מעשה חושב וגו':

אפשר לרמוז כאן רעיון בהנהגה שהרי "חושן משפט" כולל דינים בן אדם לחברו, כגון מניעת היזק של ממונו וכדומה, באה התורה ללמדנו שבעניינים של "חושן המשפט" שהוא היזק הממון, צריך לפעול מתוך מחשבה וזה שכתב מעשה חושב, כלומר להיזהר בממון חברך. וראיתי להוסיף רמז כי אותיות חשן בהיפוכם יהיה נחש (מלשון "נחש ינחש בו") פירוש שימוש בכוחות זרים כדי לנחש דבר בלתי ידוע. לעומת זה חשן פירושו בירור של עניינים בלתי ידועים בכוח הקדושה על ידי האורים והתומים.

 

שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג כפי תחרה יהיה לו לא יקרע וגו':

אמרו חז"ל שהמעיל מכפר על לשון הרע כדכתיב והיה פי ראשו בתוכו ללמדנו שישמור האדם את פיו ולשונו מלדבר לשון הרע. ובאותו עניין שפה עולה גמט' שכינה, שהשומר את פיו זוכה ששכינה תשרה עליו, ואם לא הס"מ שורה עליו שהוא השטן ורמז לכך מצוי בפסוק: "לפיו סביב מעשה אורג" ר"ת סמא"ל.   וכן אשתו של השטן נרמזת בתיבות "תחרה יהיה לו לא יקרע" ר"ת לילית, דהיינו אם יהיה שפה הרומז לשכינה, לא יהיה השטן ואשתו. ורמז נוסף שפה יהיה לפיו גמט' ישראל פרוש כאשר לא ידבר לשון הרע נקרא ישראל.

 

ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני השם ובצאתו לא ימות וגו':

רמז לנו כי בתיבות "אל הקודש לפני יהו"ה  ובצאתו" יהיה ראשי תיבות אליהו.

והרמז מדוע עולה אליהו יובן על ידי מעשה בגמרא: ששמעון הצדיק זכה להיכנס לקודש הקודשים ארבעים שנה ובשנה האחרונה הודיע למקורביו שהוא ימות, שאלוהו מניין אתה יודע השיב להם כי בכל יום כיפורים נזדמן לו זקן אחד לבוש לבנים ונכנס עימו ויוצא עימו ושנה זו נכנס עימו ולא יצא. ובאמת שבעה ימים לאחר הרגל נפטר שמעון הצדיק.

 

וזה שבא הכתוב לומר שכאשר יכנס הכהן אל הקודש פנימה יבוא עימו אליהו בכניסתו ובצאתו, כאומרו ובצאתו לא ימות שאם יצא עימו אותו זקן שהוא אליהו, לא ימות הכהן באותה שנה.

 

ראיתי רמז בפסוק בתיבת ונשמע אותיות שמעון.

 

ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שטים תעשה אותו וגו' וצפית אותו זהב טהור וגו':

ציווה הקב"ה לעשות את המזבח עצי שטים מצופה זהב. נאמר במדרש תנחומא (והובא גם בתוספות חגיגה כ"ז) שהיה תמה משה איך אפשר שלא יישרף העץ של המזבח שידוע שהזהב היה בעובי דינר. אמר לו הקב"ה כך היא דרכה של אש של מעלה אש אוכלת אש ואינה אוכלת עץ, כדכתיב והסנה בוער ואיננו אוכל שלא אכלה האש את העץ. וראיתי לשאול שאלה שהרי יודע משה שאש של מעלה איננה אוכלת את העץ, וראה זאת בעצמו בסנה הבוער, אם כן איך היה תמה על כך שעץ המזבח יכול להישרף. אלא אפשר לפרש כך בע"ה: כיוון שבסנה ירדה האש מלמעלה ולא היה צריך להקריב שום קורבן בכדי לכפר כדין הקרבנות. ואילו במזבח שאף על פי שהייתה יורדת האש מהשמיים על המזבח בכל זאת היה צריך להביא אש של הדיוט, ועל זה תמה משה שהאש הזאת שמביאים מלמטה היא צריכה לאכול את העץ.

 

וכך יובן העניין שאמר לו הקב"ה שהאש שלמעלה אוכלת את האש שלמטה, שהיינו עוטפת אותה וממילא מה שבתוך נאכל ולא מה שמבחוץ כי אין האש העליונה יכולה לעשות דין בעולם דהיינו לכלות כמו האש של מטה. וצפית אותו זהב טהור וגו' כאשר אדם עושה עצמו מזבח דהיינו שמקריב מזמנו ללימוד התורה ומטהר עצמו מן הרע, על ידי כך מצפה את עצמו ב"זהב טהור" שהיא התורה, ורמוז בתיבת זהב אות ז' יום שבת, אות ה' יום חמישי, אות ב' יום שני, שהם ימי הקריאה בתורה.

 

וכיפר אהרן על קרנותיו וגו' נידם חטאת הכיפרים אחת בשנה:

פירש רש"י הוא יום הכיפורים שנאמר באחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכיפר עליו ואפשר לרמוז כי תיבת הכיפרים גמט' שנה. וזה באומרו אחת בשנה שהוא יום הכיפורים

 

פינת הלשון: "הוכח תוכיח את עמיתיך" כאשר חברך מתחיל לספר לשון הרע בגנותו של מישהו, ובמקום להוכיחו אתה מאזין לדבריו, אתה עובר על מצוות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתיך" ומיד שמרגישים שדברי המספר מכילים לשון הרע, אין לחכות שיגמור את סיפורו אלא צריך להוכיחו מיד.

 

בעיר אחת היו שני שכנים עניים, אחד מהם היה צדיק והיה חוטב עצים לפרנסתו, ואילו השני היה עם הארץ וגנב, ולשניהם היו בנות, כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לגיל הנישואים השיא אותם אביהם ברוב פאר והדר, ואילו לגנב לא היה ממון להשיא את בנותיו, הפציר הגנב בצדיק שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניה בשעה שגם הוא עני כמוהו, השיב לו חוטב העצים שמנהגו היה ביום שנולד לו ילד עושה לעצמו קופה סגורה במפתח ויום יום נותן בתוכה פרוטה עד שיגיע הילד לפרקו, ואז יהיה לו כסף עבור צורכי הנישואים, והציע גם לשכנו הגנב שיעשה כך, ששמע הגנב את דבריו צחק ואמר העצה הזאת טובה רק עבורך כי כאשר אתה נותן את המטבע לתוך הקופה יהיה המטבע מונח שם עד שילדך יגדל ואין חשש שתפתח אותה לפני הזמן אפילו אם תהיה דחוק, אבל אנוכי הלא אני גנב ואני פותח מסגרות נעולות אשר סגרו אחרים, וכל שכן מסגר אשר אני סגרתי בוודאי אני יפתח אותו כאשר אני אהיה דחוק לכסף.

 

הדברים כאן מאוד ברורים שמי ששומר על תורה ומצוות יכול לעשות מסגרת גם לפיו ולא לדבר "לשון הרע" ויכול גם לשמור את המסגרת, אך מי שעובר על מסגרות וגדרות שגדרו חז"ל יכול בקלות הוא לפרוץ את סוגר פיו ולדבר "לשון הרע".

   

 


 

פרשת כי תשא

 

אמר ר' אלעזר, שכבר העמדנו שאין ברכה עילאית שורה על דבר הנמנה, אלא על דבר הסמוי מהעין. ויש לשאול איך מנה את ישראל. אלא לקח מהן משה רבנו כופר לפקודיהם כדכתיב ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, אם כן נלמד מכאן שעל ידי הכופר שנטל מהם משה רבנו העמידו את חשבון העם. ומדוע דווקא ע"י כופר שהוא הצדקה, ולא על ידי דבר אחר, בכדי שיתברכו ישראל בתחילה כשנותנים את הצדקה, ונמצאים שמתברכים גם בסוף על ידי שלא יהיה בהם נגף או מגפה.

 

אמר ר' אבא (זהר פקודי רכ"ה) למדנו שכל מקום שצד הקדושה שורה עליו אף על פי שעומד במניין אין הברכה נמנעת משם וישראל שהם קודש ובאים מצד הקדושה כדכתיב והייתם קדושים כי קדוש אני אין הברכה נמנעת מהם אם כן נשאל מדוע כאשר דוד המלך מנה את ישראל היה בהם נגף שנאמר וייתן ה' דבר בישראל מהבוקר ועד עת מועד, פירש לפי שלא נטל מהם דוד המלך שקלים שהוא הכופר כדכתיב ונתנו איש כופר וגו' דהיינו שמנה אותם בלא כופר. ובשעה שנצטווה משה רבנו למנות את ישראל אמר משה להקב"ה איך אעמוד במניינם אמר לו הקב"ה טול ראשי שמות השבטים כגון ר מראובן, ש משמעון, וכן על זה הדרך מכולם ותמצא שיעלה החשבון חמש מאות תשעים ושבע, שכל אחד מהם כנגד אלף, ומה שחסר ג' אלפים הם שמתו במעשה העגל שנחסרו משישים ריבו שיצאו ממצרים, ושבט לוי לא נמנה בחשבון עימהם כיוון שלא חטאו בחטא העגל. ופירש הרמב"ן שהלויים נמנו במניין שני ולא במניין ראשון, פירש רש"י שהיו שני מניינים אחד סמוך ליום הכיפורים והשני לאחר ניסן.

 

כי תשא את ראש בני ישראל וגו':

דקדקה התורה לומר ראש להשמיענו שאין למנות שני אנשים על העם אלא ראש אחד יהיה ואז טוב להם. ובמדרש אמרו במה תרום קרנם

של ישראל. ב-כי תשא את ראש. ואפשר לפרש תשא את ראש בני ישראל גמט' תרי"ג לומר שעל ידי קיום תרי"ג המצוות תרום קרנם של ישראל ומה שכתב את ראש, ולא את ראשי, לרמוז למשה שכאשר יבוא למנות ראש ומנהיג לבני ישראל ימנה רק את זה שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש ולמסור את נפשו בעד כלל ישראל. ועוד כאשר עם ישראל הם באחדות השם ישראל יהיה אותיות ראש לי, דהיינו שיש כוח באחדות עם ישראל לחזק את הקב"ה.

 

זה יתנו על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה וגו':

כל העובר על הפקודים דהיינו אלה שעוברים על חוקי התורה נענשים, וחייבים לשלם כופר נפש מגיל עשרים שנה ומעלה. מכאן רמז למאמר חז"ל שאמרו אין בית דין של מעלה עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. אמר ר' מאיר "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כיסא הכבוד והראו למשה ואמר לו כזה ייתנו" ובשעת נתינת המעות צריך לזכור כי המטבע דומה לאש, ומה אש יכולה לשרוף ולהשמיד יחד עם זאת גם לחמם ולהביא תועלת, כך המטבע אם נותנים למטרה רצויה לצדקה הרי היא מביאה תועלת, ואם נוהגים במטבע שלא כראוי הרי היא עלולה לשרוף ולגרום נזק. ותמה משה רבנו כיצד יכולה מטבע פשוטה להיות כופר נפש, שהרי הראה לו הקב"ה מטבע של אש, אלה אם הנתינה תהיה בהתלהבות של אש יהיה זה כופר, ואם הנתינה תהיה פשוטה יהיה זה סתם חלק מהנפש.

 

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל וגו':

יש להבין מיהו הנקרא עשיר, ומיהו הנקרא דל מורגלים אנו לחשבו שאדם שצבר ממון נקרא עשיר, ואילו אדם שלא עלתה בידו נקרא דל, אלה אין התורה מסתכלת כך כדכתיב (משנה באבות ד א) בן זומא אומר: "איזהו העשיר השמח בחלקו" והמשנה צריכה ביאור לכאורה איך אפשר לקרוא לאדם עשיר רק משום שהוא שמח בחלקו. אומנם יש לו שמחה אבל אין לו עשירות. ואפשר ללמוד כאן יסוד גדול שאין העושר נקבע לפי מה שיש לאדם יותר, אלא העושר נקבע לפי מה שחסר לו פחות, אצל יעקב נאמר יש לי כל, ואילו עשו אמר יש לי רב.

אמר שלמה המלך יש לו מנה רוצה מאתיים, כלומר טבעו של האדם כשיש לו מאתיים חסר לו עוד ארבע מאות, כך שכל זמן שכספו של האדם רב יותר כך חסר לו יותר. אם כן המסקנה ברורה שמי שיש לו מאתיים ואינו מרגיש שחסר לו זאת היא כוונת המשנה איזהו העשיר זה ששמח בחלק שיש לו, כי עיקר הקלקול בעולם הוא על ידי התאווה שרוצה האדם להרבות נכסים ומקנא במי שיש לו יותר ממנו. ומכאן נבין את כוונת הפסוק כי העשיר זה שלא ירבה ומסתפק במה שהקציב לו הקב"ה, והדל הוא אשר לא ימעיט שתמיד חפצו לחפש דרכים למלאות תאוותו כי מרגיש הוא תמיד שחסר לו והוא דל, ואל יתרברב העשיר ויחשוב שכבר השיג הכול כי יזכור תמיד שהגיע רק עד החצי, והדל אל יתמעט בעיני עצמו ויבוא לייאוש כאילו אין לו תקנה, אלא יידע תמיד שיכול הוא מהדלות להגיע לעשירות על ידי השמחה בחלקו.

 

בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו':

תיבת בבואם תובן על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש) "שאין הכהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה אלא פעם אחת מקדש בבוקר וכו'" (עיין שם) וכל זה שלא יצא מן המקדש, לכן דקדקה התורה בבואם לומר שבכל פעם שהוא בא לאוהל מועד צריך לקדש ידיו ורגליו, ואם לא יצא אינו צריך לקדש ידיו ורגליו.

 

קראתי בשם בצלאל בן אורי וגו':

אין כתיב כאן אלא ראה קראתי אתה מוצא כשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה כל כלי המשכן ואמר לו כך וכך עשה, ועשית מנורה, ועשית שלחן, ועשית מזבח, כך כל מעשה המשכן, ובא משה לירד וסבור שהוא עושה אותו, קרא לו הקב"ה ואמר לו משה מלך עשיתיך ואין דרך המלך לעשות דבר, אלא גוזר ואחרים עושים, אף אתה אין לך רשות לעשות דבר אלא אמור להם והם עושים ולא אמר לו למי יאמר אמר משה למי אומר אמר לו אני מראה לך ומה עשה הקב"ה הביא לו ספרו של אדם הראשון והראה לו כל הדורות שהן עתידים לעמוד מבראשית עד תחיית המתים דור ודור ומלכיו, דור ודור ומנהיגיו,

דור ודור ונביאיו. אמר לו כל אחד ואחד התקנתיו מאותה שעה וכן בצלאל מאותה שעה התקנתיו, בא וראה קראתי בשם בצלאל.

 

מחלליה מות יומת כי כל העושה במלאכה ונכרתה הנפש ההיא וגו':

לכאורה קשה למה דנים את מחללי השבת למיתה והלא ידוע  שפיקוח נפש דוחה שבת, ומשמע שנפש מישראל היא למעלה מן השבת, אם כן מדוע לכרות נפש שהיא גבוה מן השבת. ואפשר לפרש כך שכאשר אדם מישראל מחלל שבת על ידי מלאכה נכרתת נפשו מן השורש ובמילא הנפש יורדת ממקומה והיא מתחת לקדושת השבת ואין לו כל ערך לחייו.

 

ועל זה אמרה התורה מחלליה מות יומת, ואילו בגדר של פיקוח נפש שיש הצלת הנפש במקום שורשה שהיא גבוה במדרגתה הרי הוא פיקוח נפש ואין כאן שפוגמת בשבת כי בלא נפש אין שבת ובלא שבת אין נפש.

 

   לכן אם אדם שומר שבת כהלכתה הרי הוא נותן כוח וחיות לנפשו בכדי שיוכל לעבוד את ה' בכל ימות השבוע, ואם שומר את השבת, השבת שומרת עליו, אם כן שמחלל השבת הוא שמביא את הדין עליו וחותך את השורש שמחיה אותו ושומר עליו כל השבוע, כדכתיב אות היא לעולם כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת וינפש, שהשבת מחיה את הנפש.

 

ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו... שני לחת וגו':

אמר ר' אבהו כל ארבעים יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ושוכח אמר ליה ריבון העולם יש לי ארבעים יום ואיני יודע דבר, מה עשה הקב"ה משהשלים ארבעים יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה שנאמר ויתן אל משה. ויש לשאול וכי כל התורה למד משה, הלא כתיב על התורה (איוב יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ואיך לארבעים יום למדה משה.

אמרו חז"ל אלא רק כללים למדהו הקב"ה למשה. שני לחת מהו שני לחת, כנגד שמים וארץ וכו'. אמר ר' חנינא מהו לחת העדת שזו לא גדולה מזו. לחת אבן, ולמה של אבן שרובן של עונשין שבתורה בסקילה לכך נאמר לחות אבן. ועל שם יעקב נקראו אבן שנאמר (בראשית מט) משם רועה אבן ישראל. דבר אחר לחת אבן כל מי שאינו משים לחייו כאבן הזו אינו זוכה לתורה.

 

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר וגו':

חטא העגל נבע מהליכה אחר ההיגיון במקום לשמוע דעת תורה. אל תקרי בשש, אלא ב-שש, כתיב בגמרא (שבת פ ט) "בשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל בסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא, ולסוף ארבעים יום בא השטן וערבב העולם ואמר להם משה רבכם היכן הוא, אמרו לו עלה למרום, אמר להם באו שש, ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, והראה להם דמות מיטתו" ומקשה בעל "הבית לוי" כיצד ייתכן שדור דעה נכשלו בחטא גדול כזה שלפי חשבונם משה לא הגיע וכבר פונים לעבודה זרה.

 

אלא עיקר החטא היה שהלכו אחרי ההיגיון במקום ללכת אחרי עת תורה ונסו להראות שכוונתם טובה. ומה שאמרו אלא אלוהיך ישראל שיתכוונו להטעות את העם בכך שאמרו הלא אתם יוצאים ממצרים בזכות יוסף ובזכות השם שכתב משה "עלה שור" והלא העגל הוא בנו של השור, אם כך ע"י זה יצאתם ממצרים ואין כאן שקר, וידוע ששם עבודה זרה נקרא אלוהים והוא מלך על הגויים כדכתיב אלוהים מלך על הגויים, וכך לאט, לאט על ידי תחבולת היצר אשר נותן עצות הגיוניות ומשכנעות שאין עליהן עוררין נפרצה חומת התורה.       

 

לך רד כי שיחת עמך וגו':

בכל העבירות דרוש זמן כדי לעבור על כל התורה כולה, ואילו בעבודה זרה נעשה הדבר ברגע אחד. לכן אמר הקב"ה למשה רד כי הירידה היא לך, ובאותה שעה ביקש משה לרדת ומצאו מלאכי חבלה ונתיירא מהם.

בא וראה כמה גדולים העוונות שאתמול היה מנגח את אלו המלאכים ואילו לאחר ששיחתו העם והורידהו ממדרגתו נתיירא מן המלאכים. אמר לו משה אמרת לי ועלית אתה ואהרן עימך וכאן אתה אומר לי רד, אמר לו לא בשביל כבודך אתה עולה, אלא בשביל כבוד בני, ומדוע את יורד כי שיחת עמך וחטאו ואתה והם בירידה, אמר לו משה עכשיו אתה קורא אותם עמי, אלא עמך, כדכתיב שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך.

 

אמר רשב"י לא זז משה מתפילה עד שקראן הקב"ה עמו שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. ועל ידי תפלתו התבטלה הגזירה מעל ישראל.

 

זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים וגו':

התורה מצווה אותנו שנזכיר תמיד בפינו את עונשה של מרים שלקתה על שדיברה לשון הרע במשה רבנו ומצווה זו באה ללמדנו במעשה זה שצריך להתרחק מלשון הרע. ופירש הרמב"ן במעשה מרים מתגלה עד כמה חמור עוון לשון הרע למרות שהצילה את משה מן הים אף על פי כן נענשה.

 

היה מעשה בשועל ששכב להנאתו ביער, ופתאום קלטו אוזניו קול יריות של ציידים שיצאו לצוד חיות, אולם השועל שהיה מאוד עייף והתעצל לקום ולברוח מהמקום וניחם את עצמו ואמר אני יכול לסמוך על הפיקחות שיש לי ואני אסדר אותם, שכב ועשה עצמו כמת מוטל על הארץ וכאשר התקרבו אליו הציידים ראו פגר של שועל זרוק על הארץ ושוכב כמת, אמר אחד הציידים איזה זנב יפה יש לשועל ומממלא הוא מת אני אקח לו את הזנב ואתלה אותו לקישוט בביתי, שמע זאת השועל וניחם עצמו ייקח את זנבי העיקר שאשאר בחיים, והנה אומר הצייד השני שיניו של השועל מוצאים חן בעיני אקח לי שן אחת ואעשה תכשיט לאשתי, וגם זאת שמע השועל וניחם עצמו ואמר גם על זה אוותר העיקר שאת נפשי יניחו, וכך אמר גם הצייד השלישי עורו של השועל מוצא חן בעיני אפשוט ממנו אותו ואעשה שטיח יפה לביתי, וכשמע זאת השועל נבהל מאוד ואמר עכשיו הם כבר רוצים להפשיט מעליי את עורי ומיד תפס את רגליו והתחיל לברוח אולם אז כבר היה מאוחר מדי.

 

לעיתים חושב האדם מקסימום אאבד כמה דברים קטנים על ידי שמיעת לשון הרע אבל עדיין אשאר בצדקותי והוא אינו יודע שעל ידי לשון הרע בסופו של דבר יפשיט ממנו היצר הרע את כל הרוחניות שלו וכשיתפוס עצמו וירצה לקום ולברוח מן המקום יהיה כבר מאוחר מדי .

 
 

 

פרשת ויקהל

 

כתיב לעיל בסוף פרשת "כי תשא" וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה וגו' וסמך לו פרשת ויקהל שנקראת פרשת שבת, לומר לנו שאינו דומה אור פניו של יום חול ליום שבת, ומה שאמר ויקהל רמז להם שיהיו נקהלים בשבתות וימים טובים לשמוע ולעסוק בדברי תורה. שעתה לאחר מעשה העגל אפשר היה לעשות את המשכן רק על ידי כוח הכלל דהיינו על ידי ליכוד כל ישראל, כיוון שלפני בניית המשכן כל אחד היה יכול להקריב קרבן בכל מקום שרוצה להקריב ועל כל במה, ובניית המשכן הייתה להסיר מישראל את כל הבמות ולהקהילם למקום אחד כפי שציוותה אותנו התורה שלוש פעמים בשנה שצריכים להגיע בשלושה רגלים כדי להרגילם בכוח האחדות, אמרו חז"ל אמר הקב"ה למשה אפילו אחד מישראל יכול לעשותו כדכתיב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, וכל זה היה לפני חטא העגל, שהיו מאוחדים כדכתיב, ויחן שם ישראל נגד ההר, פירשו במדרש "כאיש אחד בלב אחד" אך לאחר חטא העגל נתפרדו והיה צריך משה לקבצם ולהחזירם לאחדות. ולכן בפרשה זו הקדים להם משה את הציווי של השבת לומר שהוא העיקר ודוחה את מלאכת המשכן, ובפרשת כי תשא, הקדים את ציווי המשכן לשבת כיוון ששם ציווה הקב"ה לכבודם של ישראל להשרות את שכינתו עליהם, וכאן ראה משה להקדים את עניין השבת כי השבת מורה על כבודו של הקב"ה, ורק לאחר מכן ענייני המשכן שמורה על כבודם של ישראל, ועוד שהיו צריכים העם ברכה יתרה כדכתיב, לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה דהיינו כל השומר את השבת, השבת שומרת אותו ומתברך בששת ימי השבוע.

 

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם:

אמר ר' חיא בא וראה נאמר לעיל מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כלל שם את כולם, גם את הערב רב להביא את התרומה,

כיוון שרצה הקב"ה שהמשכן יעשה מכל הצדדים (ממוח שהם ישראל, ומקליפה שהם ערב רב) אך לאחר שעשו הערב רב את מעשה העגל ונטו אחריהם אותם ג' אלפים מישראל שמתו, אמר הקב"ה מכאן ולהבא יהיה מעשה המשכן מישראל לבד, מיד כתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ונאמר אחר כך קחו מאתכם תרומה לה', פרוש: מאתכם ממש, ולא כמקודם שנאמר מאת כל איש, שהיו מעורבים ביניהם גם הערב רב, ועל כן הקהיל משה את ישראל להפרידם מהערב רב.

 

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת:

איתא בזוהר הקדוש: אין הרשעים נענשים בגיהנם בשבת מלבד אותם מחללי השבת בעולם הזה שאינם מאמינים בשבת ולא שבתו בה. גם בגיהנם לא יזכו לשבות ומענישים אותם, והוא באומרו בכל מושבותיכם דהיינו במושבם גם בגיהנם, ומה שהזכיר הכתוב איסור של הבערה בשבת על ידי שנמנע האדם מלהבעיר אש בשבת זוכה לשבת שלום, כיוון שהאש היא מחלוקת שנכנסת בשבת ואם אין מכניסים את המחלוקת בשבת אין הדין שורה בשבת, ודבר זה רמוז בתיבות "תבערו אש בכל מושבותיכם" סופי תיבות שלום.

 

כדכתיב בזוהר (תרומה קנ) אמר ר' יוסי: בכל ערב שבת שמתקדש היום עוברים הכרוזים בכל מדורי גיהנם ואומרים סלקו דין הרשעים שבה המלך הקדוש והיום התקדש והוא מגן על כולם, ומיד מסתלקים הדינים ויש לרשעים מנוחה, אך אש הגיהנם אינה שוכנת לעולם מעל אלו שלא שמרו שבת. ותמהנו מה נשתנו רשעים אלו מרשעים אלו, אלא השיבו בעלי הדינים שרשעים שכפרו בקב"ה ועברו על התורה כולה כיוון שלא שמרו שבת וחיללוה לפיכך אין להם מנוחה לעולם.

 

ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה:

"והיו עיניך רואות את מוריך" היינו מלפני משה הלכו, אבל השכינה לא זזה מאיתם, כי חל מעליהן רוח נבואה ממשה, כיוון שהיו מלפני משה. כאומרם (עירובין נג) "אילו ישבתי מלפני רבי הוינא מחדיד נא טפי" (פרוש אילו הייתי לומד עם רבי הייתי לומד יותר).

ובכדי להיקרא בן תורה יש מחויבות הדורשת מהאדם הנהגה ברמה אחרת כפי ששואל "האור החיים הקדוש" מדוע הוצרכה התורה לכתוב מלפני משה, הלא ידוע שהם היו לפניו כדכתיב ויקהל משה, תירץ הסבא מקלם שלאחר שיצאו בני ישראל ממשה עדיין ניכר היה עליהם שהם למדו אצל משה לפי שבכל מקום שהלכו התנהגו בכבוד, כאילו עדיין עומדים לפני משה רע"ה.

 

יש כאן מסר גדול שהתורה מלמדת אותנו כדכתיב במשלי אם ללצים הוא יליץ ולענווים ייתן חן. פירש רש"י: שאם אדם נמשך אחר הלצים סופו שגם הוא יהיה לץ כמוהם, ואם נמשך אחר הענווים סופו שיהיו מעשיו בחן בעיני הבריות. לכן שהייתו של אדם בחברת תלמידי חכמים משפעת על התנהגותו ומקרבת אותו אל הקדושה, ואילו אם יושב במושב לצים, אפילו צדיק מתרחק מהקדושה וסופו להיות כמוהם.  לכן חובתו של האדם היא "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"     

 

קחו מאתכם תרומה לה' וגו' זהב וכסף ונחושת:

אמר ר' יהודה הלא פרוס לרעב לחמך וגו' אשרי חלקו של האדם שמזדמן לו עני שאותו עני הוא מתנה שהקב"ה שולח לו, ומי שמקבל מתנה זו בסבר פנים יפות אשרי חלקו, ומי שחס על העני ומשיב את נפשו מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ברא אותו, כדכתיב כל המציל נפש מישראל כאילו קיים עולם ומלאו, כפי שמצינו אצל אברהם אבינו שהיה חס על בני העולם והעלה עליו הקב"ה שהוא בראם שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, וכתיב הלא פרס כדכתיב פרס פריסת וגו' צריך לפרוס פרוסת לחם לעני שלא יתבייש לפרוס לעצמו, ולפרוס לו בעין טובה. ומה שנאמר לחמך ולא נאמר לחם שייתן משלו וממונו שאינו גזל או גנבה, שאם כן אינה זכות, ולכן כתיב קחו מאתכם תרומה דהיינו משלכם ולא מגזל. זהב וכסף ונחושת ,זהב זה אברהם אבינו שנבחן בכבשן האש כזהב, וכסף יצחק שנצרף ככסף על גבי המזבח, ונחושת יעקב שנאמר ניחשתי ויברכני ה' בגללך וראיתי להוסיף מדוע ביקש הקב"ה להביא תכשיטים שהם זהב כסף ונחושת, בכדי לכפר על חטא העגל ששם הביאו כלי זהב לעבירה.

כדברי חז"ל נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים, שתרומת המשכן באה לכפר על מעשה העגל.

 

וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים לכל מלאכת העבודה הביאו:

אפשר לרמוז בפסוק זה שמו של שלמה המלך שעסק אף הוא בבניית בית המקדש ורמוז שמו בתיבות שטים לכל מלאכת העבודה, ראשי תיבות שלמה.

 

וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העיזים:

פירש רש"י: שהיו טווין אותן מעל גבי העיזים. ויש לשאול לשם מה היה צורך בחכמה זו. אפשר לפרש כך בע"ה, לפי מה שאמרו חז"ל "הדין הוא שבעלי חיים וכל המחובר לבעלי חיים אינם מקבלים טומאה" ולכן מן החכמה היה זה לטוות מעל גבי העיזים כדי שלא יוכל הצמר לקבל טומאה.

 

איתא בזוהר (תזריע נ) אמר ר' אבא בשעה שהיו עושות מלאכה היו אומרות זה למקדש, זה למשכן, זה לפרוכת, וכך היו אומרים כל אותם האומנים בכדי שתשרה הקדושה על ידיהם ותקדש המלאכה, וכאשר הגיע המלאכה למקומה עלתה בקדושה. כפי שעושים להבדיל מלאכה לעבודה זרה ואומרים שזו מלאכה לעבודה זרה שורה עליה הטומאה.

 

לכן אמרו חז"ל מי שבונה בניין צריך להזכיר בפיו שלעבודת הקב"ה הוא בונה, כדכתיב הוי בונה ביתו בלא צדק ואז סיעתא דשמיא דהינו הקדושה שורה עליו ושוכן בביתו השלום. כדכתיב וידעת כי שלום באוהליך.

 

כך הוא גם בעניין השבת שכל דבר שקונה האדם לכבוד שבת יאמר בפיו "שלכבוד שבת הוא קונה" וכך אוסף במשך ששת ימי המעשה שעות של זמן הקנייה עד כמות שעות השבת ונראה כאילו באותו שבוע יש לו שתי שבתות.    

והנשאם הביאו את אבני השהם:

פירש רש"י: הטעם שחסר י' בתיבת והנשאם ללמדנו על התנהגות הנשיאים שהתעצלו להביא את המתנות ראשונים והמתינו עד שכולם הביאו. ואפשר לפרש שאותיות והנשאם הביאו עולה אותיות אבני השהם ונשארו אותיות ו' א ו' שמספרם י"ג לרמוז לדברי בעל "הכלי יקר" שהוצרכו בני ישראל להביא י"ג תרומות המוזכרים, כנגד מה שפגמו במעשה העגל שפרחו האותיות הקדושות הנדרשים בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, וראו הנשיאים שאין להם תרומת נדבה המתייחסת אל כתב הלוחות והוצרכו להביא את שתי אבני השהם שהם כפרה על שתי לוחות האבנים שנשברו. ואותם אבני השהם היו כנגד ה-י"ג תרומות. וראיתי להוסיף מדוע נצטוו הנשיאים להביא את אבני השהם, כיוון שאבני השהם היו על לב הכוהנים שנאמר ואבני שהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן, ולב הנשיאים היה גס בהם לכן הביאו את האבנים שיהיו מצויות על לב הכהן ויתכפר להם על גסות ליבם כדכתיב והיו על לב אהרן בבואו לפני ה', וכתיב והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לכפר עליהם .

 

וימלא אותו רוח אלוקים בחוכמה וגו':

איתא בגמרא (ברכות נה) אמר ר' יוחנן אין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה שנאמר (דניאל ב) יהיב חוכמתא לחכימן אמר ר' תחליפא אתון נהתם וגו' דהיינו למדנו שכל חכם נתתי בו חוכמה. הפסוק מכנה את היושבים ועוסקים בתורה חכמים להורות לנו שרק על ידי החוכמה יכול האדם להימנע מן המפריעים וללמוד תורה.

 

ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו':

כתב בעל הטורים בשבת ניתנה התורה עם כן יום הכיפורים של אותה שנה היה ביום ג' וביום ד' אמר להם את מלאכת המשכן והם הביאו לו בבוקר בבוקר דהיינו יום ה' ויום ו' ובשבת ויצו משה ויעבירו קול במחנה.

 

ויעש בצלאל את הארון עצי וגו':

וראיתי לשאול וכי בצלאל עשה לעצמו. אלא שבכל דבר ודבר הוא אומר ויעש בצלאל, כתב כך על שנתן נפשו עליו ביותר, ולא קיפח הקב"ה שכרו ופרסמו הכתוב על כל דבר ודבר כיוצא בדבר, כפי שנאמר (עזרא י) אך יונתן בן עשהאל ויחזיה בן תקוה עמדו על זאת ומשלם ושבתי הלוי עזרום, אלא יונתן נתן נפשו על הדבר הרבה ולפי שבאו וסייעוהו העלה עליהם הקב"ה כאלו עשו הם המעשה, אבל יונתן על ידי שנתן נפשו בדבר פרסמו הכתוב.

 

אמר להם הקב"ה עשיתם יריעות עזים אני מגן עליכם לעולם הבא בענן שנאמר (ישעיה ד) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם, עשיתם כפורת אני מכפר לכם עונותיכם, עשיתם שולחן אני מציל אתכם מן הערוכה ואערוך לפניכם שולחן לעתיד לבא, עשיתם לפני מנורה אני מאיר לכם שבעתים לעולם הבא שנאמר (שם ל) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים עשיתם לפני ארון שהתורה ניתנת בתוכו אתן לכם שכר טוב שאין בו הפסק שנאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

 

פינת הלשון: "ובו תדבק" מצווה זו מחייבת אותנו להידבק תמיד לחברתם של תלמידי חכמים כדי ללמוד ממעשיהם כתב (הרמב"ם בהלכות דעה) מי שעוזב חברת תלמיד חכם ומצטרף לקבוצת אנשים העוסקת בדברי גנאי ולשון הרע ורכילות עובר על מצווה זו ובו תדבק.    

 

היה מעשה בגביר שהייתה לו בת יחידה והיה עשיר מאוד, החליט הגביר לקחת חתן מופלג במעלת התורה והוא ייתן לו מזונותיו עד שיגיע ויישב על כס הרבנות, וכך יכול אותו הגביר להתפאר בחותנו, מה עשה נסע לעיר גדולה ובא לפני ראש הישבה ואמר הנה נא חנן אותי הקב"ה בעושר גדול ובבת יחידה ואני לא זכיתי לתורה לכן רצוני להיות ממחזיק התורה שרצוני לקחת חתן מופלג בתורה לבתי ולזון ולפרנס אותו בכדי שיכול ללמוד בהרחבת הדעת ועד שיגיע להיות גדול בישראל, ראש הישיבה המליץ בפניו על אחד מהבחורים שהוא כישרוני במיוחד וחריף ובעל מידות וייחוס אבות וכאשר ראה אותו הגביר נתרצה לקחת אותו לחתן, ונקבעה החתונה ליום פלוני והחתונה הייתה ברוב פאר והדר וכאשר הגיע החתן לבית חותנו כבר הוכן בעבורו חדר גדול ומלא ספרים ושולחן וכיסא בכדי שיוכל לשבת ולהגות בתורה כאהבת נפשו, אך כאשר הגיע החתן וראה את חידושי המקום, ואת המרחב של השדות והאוויר, נשבה בליבו מהחידושים שלא הכירם קדם ומצא לו חברה של בן הפונדקאי ובן הנפח, וכך היה לומד שעה קלה ולאחר התפילה היה הולך לטייל בשדות וחוזר לארוחת הצהריים ויושב לדבר עם חבריו ומעט לומד בין מנחה לערבית וכך הולך לאט לאט ובטל מתורתו, כאשר ראה זאת חותנו קראו ואמר לו חושש אני שיש פה קידושי טעות אני לקחתיך בתור מתמיד השם לילותיו כימיו בלימוד התורה ולהיות גדול בישראל והנה אתה שם ימים ולילות בבטלה, התקומם החתן ואמר ומה כלום איני מתמיד ולא עובר עליי יום שאינני פותח איזה ספר ותראה לי בבני הכפר אם יש בהם אחד שפותח את הגמרא אולי אחת לשבוע, ובן הנפח אינו יודע תורת האלף בית, ובן הפונדקאי בקושי יודע פרשת חומש, ואני ברוך ה' מלא וגדוש בגמרא ופוסקים, וגם אם אשכך רבע מתלמודי הריני עדיין גדול בתורה, כעס הגביר מאוד ואמר, הלא טרחתי בשבילך בכדי שתלמד בשקט ותחזור לעיר הגדולה מעוטר בכתר תורה ואילו אתה מאבד כאן את שניהם אם כן למה את משווה את עצמך ליושבי הכפר שכאן נולדו והם מבוססים בבוץ ועתידים להיות עמי הארץ, או לבני התורה שאיתם גדלת ועתידים להיות גדולים בישראל.

 

מכאן למדנו שאין זכות האבות היא הקובעת את מעלתו של האדם אלא מקום ישיבתו של האדם הוא הקובע את מעלתו.

 

   

 

פרשת פקודי

 

אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה וגו':

מהו משכן שני פעמים, אמר ר' שמואל בר מרתא: כיוון שנתמשכן שני פעמים על ידיהם זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים (נחמיה א) חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצות ואת החוקים ואת המשפטים, מהו חבול, חבלנו לך הוי שנתמשכן ב' פעמים ואין חבול אלא משכון שנאמר (דברים כד) לא יחבול רחים ורכב, לכך כתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות, ב' פעמים. מהו העדות אמר ר' שמעון ב"ר ישמעאל: עדות, הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל. ועוד עדות הוא לכל העולם שנתמנה מפי הקב"ה וחיבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקראן ממלכת כוהנים שנאמר (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ולאחר ארבעים יום שחטאו, אותה שעה אמרו העובדי כוכבים אינו מתרצה להם עוד, וחשבו מזמה בל יוכלו ובאים עלינו שנאמר (שם עט) אלהים באו גוים בנחלתך וגו', ועוד נאמר (איכה ד) אמרו בגוים לא יוסיפו לגור. כיוון שהלך משה לבקש רחמים עליהם מיד סלח להם הקב"ה שנאמר (במדבר יד) ויאמר ה' סלחתי כדברך, אמר משה ריבון העולם הריני מפויס שמחלת לישראל אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם, אמר לו הקב"ה חייך הריני משרה שכינתי בתוכם שנאמר (שמות כה) ועשו לי מקדש. ומכירים שמחלתי להם, לכך נאמר משכן העדות, שעדות היא לישראל שמחל להם הקב"ה.

 

   דבר אחר איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משניים והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר אין ממנין פחות מב' אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר (שמות לח) אלה פקודי המשכן אשר פקד משה.

ואין כתיב כאן אלא, אשר פקד על פי משה, שכל הפקודות של המשכן נעשו על ידי משה ביד איתמר.

 

משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו':

כל מה שהיו עושים, עושים על פי משה שנאמר אשר פקד על פי משה, כך פתח ר' תנחומא ב"ר אבא כתיב (משלי כח) איש אמונות רב ברכות, זה משה שאתה מוצא כל מי שהוא נאמן הקב"ה מביא ברכות על ידיו, ומי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה, זה קרח, איש אמונות, זה משה שהוא נאמנו של הקב"ה שנאמר (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, הוי איש אמונות רב ברכות שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן,  ונאמר ואץ להעשיר לא ינקה, זה קרח שהיה לוי וביקש ליטול כהונה גדולה ומה היה סופו (שם טז) ותפתח הארץ את פיה. וכל מה שהיה משה עושה, על ידי אחרים היה עושה שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן, לא עשה אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואני עושה לפניכם חשבון, אמר להם משה אלה פקודי המשכן, כך וכך יצא על המשכן ומדוע עשה כך משה כיוון ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו.

 

ר' חמא אמר: היו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם וחברו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כששמע משה כך אמר להם משה חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון ואמר להם בואו ונעשה חשבון הוי אלה פקודי המשכן, וחישב להם הכול כפי שמביא המדרש כך וכך יצא על המשכן עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וה' וע' שקל ממה שעשה ווים לעמודים התחיל יושב ומתמיה אמר עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמור משה נטלן, מה עשה הקב"ה האיר עיניו וראה אותם עשויים ווים לעמודים אותה שעה נתפייסו כל ישראל על מלאכת המשכן, ולמה עשה עימהם חשבון הרי הקב"ה יתברך שמו מאמין למשה שנאמר (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם אלא ששמע את ליצני ישראל מדברים אחריו.

משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו':

מה העדות זו תורה שהם יגעים בה אמר הקב"ה בזכות התורה ובזכות הקרבנות אני מציל אתכם מגיהינום, וכן לאברהם אבינו הראה הקב"ה את התורה, והגיהינום, והקרבנות 'וגלויות, שנאמר (בראשית טו) והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה, זו תורה. וגיהינום שנאמר (שמות כ) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. והקרבנות מנין דכתיב (בראשית טו) עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל. וגלויות מנין, שנאמר אימה זו בבל שנאמר (חבקוק א) איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא חשכה זו מדי שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה. גדולה זו יון שנאמר (דניאל ח) וצפיר העזים הגדיל עד מאד וכעצמו נשברה הקרן הגדולה ותעלנה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים. נופלת עליו זו אדום שנאמר (ירמיה מט) מקול נפלם רעשה הארץ.

 

אמר הקב"ה כל זמן שיהיו בניך עסוקים בתורה ובקרבנות הם ניצולים מהן, אלא עתידים בניך לבטל הקרבנות ובמה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהינום, או בגלויות, אמר ר' חנינא בר פפא אברהם בירר לו הגלויות שנאמר (דברים לב) אם לא כי צורם מכרם, זה אברהם שנאמר (ישעיה נא) הביטו אל צור חוצבתם וה' הסגירם, והסכים הקב"ה אחריו.

 

אמר ר' הונא בשם ר' אחא וזקן אחר בשם רב, עמד לו אברהם תמה ולא היה יודע מה שיברור לו עד שאמר לו הקב"ה שיברור את הגלויות שנאמר (תהלים סו) הרכבת אנוש לראשנו, שעבדתנו בגלויות, באנו באש ובמים זו גיהנם, חציו אש וחציו ברד ותוציאנו לרוויה הוי אלה פקודי המשכן משכן העדות מהו העדות שכל זמן שישראל עוסקים בתורה ובקרבנות תהא עדות להם שאינם יורדים לגיהנם.

 

   דבר אחר אלה פקודי המשכן מהו אלה בשעה שנתן הקב"ה את התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם שנאמר (שמות לב) חרות על הלוחות מהו חרות ר' יהודה אומר :חירות מן גלויות. ור' נחמיה אומר חירות ממלאך המוות. אמר ר' פנחס בן חמא בשם ר' יוסי בשם ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אמר הקב"ה אם יבא מלאך המוות ויאמר לי למה נבראתי אני אומר לו שליט בראתיך על העובדי כוכבים ולא על בני, כיוון שקבלו את התורה הלבישם הקב"ה מזיו הדרו ומה היה הלבוש. ר' יוחנן אומר עטרות הלבישן. ור' שמעון בן יוחאי אומר כלי זיין נתן להם והשם הגדול חקוק עליו וכל ימים שהיה בידם לא היה מלאך המוות יכול לשלוט בהם, מנין אתה למד ממה שכתוב שם (שם לג) ועתה הורד עדיך מעליך, ומשחטאו הייתה ידו הם שנאמר )שמות לב) עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, אמר להם אהרן אתמול אמרתם כל אשר דבר ה' נעשה, ועתה אתם אומרים קום עשה לנו אלהים אחרים, ראה אהרון שהרגו את חור ונתיירא ואמר להם פרקו נזמי הזהב, מיד ויתפרקו, והיו כל העם נותנים לאהרון עד שאמר להם דייכם משל למה הדבר דומה, לבחור שנכנס למדינה ראה אותם גובים צדקה ואמרו לו תן והיה נותן עד שאמרו לו דייך הלך מעט וראה אותם גובים לתיאטרון אמרו לו תן והיה נותן עד שאמרו לו דייך, כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די שנאמר (שמות לו) והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר אמר הקב"ה יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם. על זה אמר אלה פקודי המשכן, אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא באלה אני מתרצה שנאמר (ישעיה מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, ועוד אמר (שם ס) מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם.


ויביאו את המשכן אל משה וגו':

בשעה שאמר הקב"ה למשה לעשות לו משכן מיד אמר משה לישראל ויקחו לי תרומה, היה משה עושה במשכן והיו ליצני ישראל אומרים אפשר שהשכינה שורה על ידי בן עמרם.

אמר ר' יוחנן ו' חדשים היה עוסק במשכן ג' חדשים עשוהו וג' חדשים קפלוהו ואף על פי כן היו מליצין אחריו ואומרים הרי נעשה ולא היה משה אומר שישרה שכינתו אצלנו, והקב"ה נתכוון להעמיד המשכן בחודש שנולד בו יצחק אבינו ולא עשהו אלא כשהגיע אותו החדש אמר הקב"ה למשה ביום החודש הראשון.... תקים את המשכן וגו', אותה שעה אמרה רוח הקודש תאלמנה שפתי שקר, על אותם שמליצים אחר משה, ולא עשהו אלא עד שאמר הקב"ה למשה שיקים את המשכן התחילו טוענין אותו ובאין כל אחד ואחד ממלאכתו ומביאים למשה שנאמר ויביאו את המשכן אל משה. וכמה חכמים היו שם ובאו להם אצל משה ולא היו יכולים להקימו. אמר שלמה (משלי לא) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, שמשה היה מעולה מכולם ואת עלית על כולנה, כיון שעשו את המשכן ולא היו יודעין ליישבו מה עשו נטלו כל אחד ואחד מלאכתו ובאו להם אצל משה ואומרים הרי קרשים, והרי בריחיו וכו', כיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו, ולא תאמר משה העמידו אלא המשכן נעשו בו ניסים ועמד מעצמו, שנאמר הוקם המשכן, ואם תמה אתה על זה הרי שלמה כשבנה בית המקדש הוא נבנה מעצמו. אמר ר' הונא בשם רבי יוסי הכול מסייעים אותו כשבנה את בית האלהים הבריות והרוחות מנין שכתוב (מ"א ו) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, מעצמו היה נבנה לפיכך במעשה ניסים נבנה, וכן כשהוקם המשכן במעשה נסים עמד.

 

   דבר אחר ויביאו את המשכן ר' תנחומא בר אבא פתח ואמר על הכתוב (תהלים מה) לרקמות תובל למלך בתולות אחריה רעותיה מובאות לך, מהו לרקמות, זה המשכן שהוא מצויר כמו שכתוב ורוקם בתכלת, הוי לרקמות מהו תובל למלך, זה משה שנקרא מלך כמו שכתוב (דברים לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. תובל שהביאו לו המשכן, בתולות אחריה רעותיה, אלו ישראל שנקראו בתולות כדכתיב (שיר ד) גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. רעותיה שהן רעיו של הקב"ה שנאמר (תהלים קכב) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. מובאות לך שביום שנגמר המשכן הביאוהו אצלו לכך נאמר ויביאו את המשכן אל משה.

 

   דבר אחר ויביאו את המשכן הדא הוא דכתיב (משלי לא) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, מהו ליום אחרון שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא, הוי ותשחק ליום אחרון אימתי התורה משחקת, למי שהוא עמל בה ליום אחרון.

 

   דבר אחר ויביאו את המשכן הדא הוא דכתיב (שיר ד) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, אימתי נאמר הפסוק הזה ביום שעמד המשכן והייתה שמחה גדולה בישראל שהקב"ה שורה אצלם, מה ציון הזה נראה באצבע, כך ישראל נראים באצבע, הוי בנות ציון המצוינין לי במלך שלמה, במלך שהשלום שלו, זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, בעטרה שעטרה לו אמו, זה המשכן, ולמה קראו עטרה, אלא מה העטרה מצוירת, כך המשכן היה מצויר, שנאמר (שמות לה) ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש ואורג עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות הוי בעטרה שעטרה לו אמו.

 

 

ג ג ג ג ג

 

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תם ונשלם פירושים על ספר שמות שבח לאל בורא עולם

 

 

 

 

לוח שנה 
© כל הזכויות שמורות ליהושע אוזן, אין לגולש רשות כלשהי להעתיק ו/או לעשות כל שימוש בתכנים, בתמונות ובשאר החומרים המופיעים באתר, אלא אם צוין אחרת.