דף הבית
    אודות
    אותיות לפי הקבלה
    גורלות
    גורל השם
    גורל המסעות
    התאמת מזלות
    מזלות ויסודות
    מזלות הקבלה
    כח המזל
    זוגיות
    סגולות החודשים
    סגולות וקמיעים
    סגולות הפרנסה
    שם האדם
    פרשת השבוע
    שיעורים
    תלמוד הספירות
    תפילות כלליות
    מכתבים
    מאמרים
    חגים ומועדים
    גלריה תמונות
    מוזיקה
    צור קשר
    קבלה
    תמונות הרבי
    ספר איש ישר
    בדיקת הזוגיות
    שם האדם
    הבהרה משפטית
    סוד ההצלחה
    ארומותרפיה
    הצלחה בזוגיות
    היכרות עם עולמות
    כוח המזל
    אין שם טוב או רע
    אבנים
    התיקון הכללי
    הצלחה בזוגיות
    כעס
    אין יאוש
    הפרשת חלה
    ימים בחודש
    אותיות מיצגות
    אותיות וספירות
    פתרון החלומות
    קאוצ'ינג
    כוכב וחודש
    צדיק ורע לו
    תדר הבית
    חתן וכלה
 
 

 

 

פרשת ויקרא

 

דרך ארץ קדמה לתורה מכאן אמרו חז"ל, כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו, ודע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה אבי החכמה, ואבי הנביאים, שהוציא את ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה וידבר, פלא פלאים שהדברים מסובים על משה רבנו שאילו לא היה ממתין ל-ויקרא. והלא לא מדובר כאן בעבירה חמורה, אלא שמעשה אחד קטן שיש בו חוסר דרך ארץ יכול להוביל אדם כמשה אל התהום, ולכן פתח המדרש בפירוש על "ויקרא אל משה" במילים כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו, ועם כל זה אומר המדרש שאם היה נכנס משה בלי שיקראו לו נחשב כתלמיד חכם שאין בו דעה, ויש לשאול על המדרש הרי נאמר על משה רבנו בכל בתי נאמן הוא ומיציאת מצרים ועד מתן תורה הכול נעשה על ידו.

 

כתב הגר"י לבוביץ בספרו "דעת תורה" שאם משה לא היה עוצר את רוחו והיה ניכנס בלא קריאה הרי כל המעלות שלו היו בטלים ומבוטלים עד שנבלה טובה הימנו. מכאן למדנו שהטעם שמתחילים ללמוד חומש עם תינוקות של בית רבן החל מפרשה זו כיוון שפרשה זו עוסקת בקורבנות שהם טהורים, והרי התינוקות טהורים מכל חטא, אם כן יבוא טהור ויעסוק בטהור. וזו הדרך להתחיל לחנכם לדרך ארץ שקדמה לתורה ולמצוות.

 

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר:

פירש רש"י: לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה שהיא לשון חיבה ולשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר ויקר אלוקים אל בלעם. ומשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כפי שנאמר אצל בלעם, שכאילו נראה ה' אל משה במקרא, אמר לו הקב"ה לכתוב ב-א' וכתבה משה ב-א' קטנה. מכאן רואים את מידת צניעותו של משה רבנו. וידבר ה' אליו מאהל מועד, ביום שניתקן המשכן הקדים הקב"ה ושכן בו, ומיד קרא למשה ודיבר איתו מעסקי אהל מועד שעתידין ישראל לחטוא ובחטאיהן יתמשכן אהל מועד ולא יעמוד על מכונו, והרפואה לכך היא הקורבן, כדכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה', שזוהי הרפואה על ידי הקרבת הקורבנות לכפר על החטאים.

 

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר:

פרשה זו נסמכה לפרשת פיקוד שהיא פרשה העוסקת בבניית המשכן שנאמר אלה פקודי המשכן, אשר נבנה על ידי פיקודו של משה כפי שציווה אותו הקב"ה, ומיד כתיב ויקרא אל משה. וראיתי להסביר את עניין סמיכות הפרשיות על ידי משל למה הדבר דומה, למלך שצווה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין, ועל כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו את שמו של מלך והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של המלך היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של המלך היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של המלך, לימים נכנס המלך לתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא את שמו כתוב עליו, אמר המלך את כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני בפנים והוא מבחוץ, מיד קרא לו שיכנס לפני ולפנים.

 

כך בשעה שאמר לו הקב"ה למשה עשה לי משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צווה ה' את משה אמר הקב"ה את כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ מיד קרא לו שיכנס לפני ולפנים לכך נאמר ויקרא אל משה.

 

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו':

מה שאדם מקריב מגופו שיש לו הכנעה ולב נשבר הוא הקרבן האמיתי, ואם הקרבן אינו מלווה בתשובה ובהכנעה אין ה' חפץ בו, לכן כתב מכם שהוא על ידי תשובה ומסירות נפש כדכתיב גמרא (סוטה ה) אדם ראשי תיבות אפר דם מרה, שצריך האדם לשים ליבו ב-ג' דברים אלו, ומיד יחזור בתשובה, וזהו באומרו אדם כי יקריב מכם, דהיינו במסירות נפש. ועוד תיבת מכם עולה גמט' מאה, שהם כנגד מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, כיוון שתכלית האכילה ובפרט של הבשר היא לתקן את ניצוצות הקדושה בגלגול הנפש, ולהעלותן למדרגה גבוהה. איתא בזוהר אמר ר' אלעזר מהו מכם, למעט אדם הראשון שהקריב קרבן שברא הקב"ה במיוחד בשבילו. ויש לדרוש מכם דהיינו אדם השומר תורה ומצוות כמוכם.

 

אדם כי יקריב מכם וגו':

ראיתי לשאול למה לא נאמר איש כמו שנאמר להלן דבר אל כל עדת בני ישראל איש כי יקריב. אף כאן יאמר הכתוב ויקחו לכם איש בקר או צאן. אפשר לפרש לפי מה שאמרו חז"ל: למה נאמר אדם, להביא את הגר מכם פרט לגוי שהוא מביא עולה. אמר ר' שמעו בן גמליאל שבעה דברים התקינו בית דין הגדול, וזה אחד מהם גוי שהביא עולתו ממדינת הים אם הביא נסכים עימו מקריבים נסכים משלו, ואם לאו מקריבים משל צבור, ודומה הוא כהן גדול שמת, מנחתו מוקרבת משל צבור, ר' יהודה אומר משל יורשים, ושלימה הייתה מוקרבת על המלח ועל העצים. אמר ר' שמעו בן גמליאל פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאני אדם אחד והיה בא אלי כבא על חברו בזרוע, אמר לי אתם אומרים ז' נביאים עמדו לאומות העולם והן מעידים בהן באומות העולם ויורדים לגיהינום, אמרתי לו בני כך מז' דורות ואילך, אמר לי יכולים אומות העולם לומר לא נתנה לנו תורה ועדיין לא העידו בנו מפני מה אנו יורדים לגיהינום, אמרתי לו בני כך שנו חכמים במשנה גר שבא להתגייר פושטין לו יד להכניסו תחת כנפי השכינה מכאן ואילך גירי הדור מעידין בדור.

 

ועל זה כתיב: מן הבהמה מן הבקר וגו' ואם נאמר מן הבהמה, למה נאמר מן הבקר, ומן הצאן, מכאן אמרו מקבלים מיני זבחים מרשעי ישראל כדי להכניסן תחת כנפי השכינה חוץ מן המומר והמנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא.

 

 מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו':

למדנו כאן ענוותנותו של הקב"ה שלא הטריח את בניו להביא חיות מן היער, אלא מן הבהמות המצויות להם, לכפר עליהם על חטאים שעושים.

 

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו':

ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים אדם הראשון העלה שור על גבי המזבח שנאמר (תהלים סט) ותיטב לה' משור פר.

 

נח קיים מה שכתוב בתורה שנאמר (בראשית ח) ויבן נח מזבח לה'.

 

אברהם קיים את התורה כולה שנאמר: עקב אשר שמע אברהם וגו', שהוא עשה קרבן והקריב איל.

 

יצחק קיים מה שכתוב בתורה והשליך עצמו לפני אביו כשה זבוח.

 

יעקב קיים מה שכתוב בתורה שנאמר: ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר..

 

יהודה קיים מה שכתוב בתורה שנאמר: בא אל אשת אחיך וגו'.

 

יוסף קיים מה שכתוב בתורה שנאמר (שמות כ) כבד את אביך וגו'.

 

וקימו כולם את הדברות לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד, עד שלא ניתנה תורה להם והם עשו אותה מאליהן לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול, עליהם הוא אומר (תהלים קיט) אשרי תמימי דרך וגו' ואמר (דברים לב) הצור תמים פעלו. ועוד (תהלים יח) האל תמים דרכו.

 

ושחט את בן הבקר וגו':

באיל הוא אומר צפונה לפני ה' אמרו חז"ל בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקדוש ברוך הוא ב' כבשים אחד של שחרית, ואחד של ערבית, ולמה כך, כיוון שבשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד על גבי המזבח וקוראים את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה את עקידת יצחק. דבר אחר צפונה לפני ה' כנגד מעשיהם של אברהם יצחק ויעקב שהם צפונים לפניו.

ומנין לנו שהלשון הזה הוא לשון צפונה שנאמר (שיר ז) חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, על אברהם יצחק ויעקב נאמר ישנים. על עמרם בן קהת וכל הכשרים שהיו במצרים נאמר חדשים שנאמר חדשים גם ישנים. על חבורתו של משה, וחבורתו של יהושע, וחבורתו של דוד ושל חזקיה, נאמר ישנים. על חבורתו של עזרא ושל הלל ושל רבי יוחנן בן זכאי ושל רבי מאיר וחבריו נאמר חדשים ועליהם הוא אומר חדשים גם ישנים.

 

ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים וגו':

באייל כתיב צפונה לפני ה'. אמרו חז"ל בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית, ואחד של ערבית, ומדוע? כיוון שבשעה שיהיו בני ישראל מקריבים קורבן תמיד על גבי המזבח, כדכתיב: ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', יהיה בכדי לעורר את חסדיו של הקב"ה על ישראל ולהיזכר בעקדתו של יצחק, לפיכך נאמר באייל צפונה, שעל ידי הקרבת הקורבנות עולה לפני ה' עקדתו של יצחק  ונמחלים עוונותיהם של ישראל.

 

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך וגו':

ויש לשאול מדוע מלח חשוב כל כך. אלא לפי שהוא ממתק ומבשם את המרירות של הבשר שיהיה בו טעם, ואילולא המלח לא היה יכול העולם לסבול את המרירות כדכתיב: כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל, פירוש: כאשר הקב"ה משפיע שפע לעולם יכולים הבריות לשאת את הדינים, והמלח הוא אחד מהבריתות שעשה הקב"ה עם העולם (שהוא רומז למידת היסוד) ועל זה נאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ועוד כתיב: ברית אלוקיך הנמצא בטבע והוא ים המלח.

 

נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' וגו':

כל יהודי נולד עם נשמה זכה וטהורה, גם אדם רשע אינו עושה מעשים חמורים פתאום אלא סטייה מדרך הישר מתחילה בשוגג, ומבלי לשים לב לאט, לאט, והדרך לרשע היא כחוט השערה ובאותה מידה כשהכישלונות מתחילים כחוט השערה, גם הניצחונות והתחזקות יכולים להתחיל כחוט השערה שאפילו אם אין האדם מסוגל לעשות הכול בבת אחת יעשה מעט, מעט ובחלוף הימים יצבור חסכונות גדולים, וההתחלה היא על ידי לימוד התורה, כדכתיב: בגמרא (עבודה זרה כ) אמר ר' פינחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכו', וענווה מביאה לידי יראת חטא. המסקנה היא שעל יד ענווה ולימוד התורה אפשר להתגבר על מידת הגאווה והכנעת הלב, ואם האדם החוטא יכיר בחטאו ויעשה תשובה הרי הוא עבר את חוט השערה.

 

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו וגו':

בשעה שצדיקים מצויים בעולם ומצויים גם תינוקות של בית רבן והם עוסקים בתורה יכולה כנסת ישראל להתקיים עימהם בגלות, ואם לאו, דהיינו שאין זכות הצדיקים והתינוקות מספקת, אינם יכולים כביכול להתקיים בעולם, והצדיקים נתפסים ראשונה בעוון הדור, ואם לא הצדיקים אז אותם גדיים נתפסים בראשונה, אף על פי שלא נמצא בהם חטא. ועל זה נאמר שאם הכהן יחטא לאשמת העם דהיינו בגלל חטאיו שהוא הצדיק, העם נאשם, וגורע את הזכות דהיינו החסדים מן העולם.

 

פינת הלשון: "ומקדשי תיראו" חייב האדם להתנהג ביראת כבוד גם בבית כנסת, וגם בבית מדרש, הנקראים מקדש מעט, כיוון שהשכינה שורה שם, כתיב במשנה: המדבר לשון הרע בבית הכנסת, או בבית מדרש, מזלזל בכבוד השכינה המצויה בהם, והוא כמדבר בבית המלך דברים שלא לרצון המלך, ועובר על מצווה זו.

 

 

מסופר על רב שהיה גר בעיר אחת בספרד, והיה שם מלך שרצה לגרש את היהודים מארצו כמה פעמים, אך אותו רב שהיה גר שם והיה אב בית דין וחסיד, תמיד נשא חן בעיני במלך, ובכל פעם היה מבטל את גזירותיו של המלך, ויום אחד כאשר החליט המלך לגרש שוב פעם את היהודים פנו אנשי הקהילה אל אותו הרב וביקשו ממנו ללכת אל המלך, אמר להם הרב שברצונו קודם להתפלל תפילת מנחה, הפצירו בו אנשי הקהילה ואמרו לו הרי זוהי מצווה גדולה של הצלת כלל ישראל, קודם נלך לפני המלך ואח"כ יתפלל הרב, הסכים הרב והלכו אל המלך וכאשר ראה אותו המלך חיבק אותו ונישק אותו מרוב אהבה, והיה בטוח הרב שגם הפעם הוא יכול לבטל את הגזירה, והתחיל לדבר עם המלך בעניינים שונים, ובתוך כך הגיע כומר ממדינה רחוקה ונפל לפני המלך וברך אותו ברכה ארוכה וחשובה בלשון שהרב לא הבין, וכשראה הרב שהברכה מתארכת וזמן תפילת מנחה עובר עמד בקרן זווית והתפלל מנחה ובאמצע תפילתו של הרב קם הכומר על רגליו וציווה את כל העומדים בבית המלך שיענו אמן כדי שהברכה תתקיים, וכיוון שהרב לא הבין את דבריו וגם לא רצה להפסיק באמצע התפילה לא ענה אמן, שאל הכומר האם כולם ענו אמן והשיבו לו כן, ושאל האם גם היהודי ענה אמן, השיבו לו לא, וכאשר שמע זאת הכומר החל לתלוש את שערות ראשו לצעוק ולומר בגלל היהודי הזה לא תתקיים הברכה במלך, כאשר שמע זאת המלך כעס מאוד ציווה לעבדיו להרוג את הרב ואחר כך לגרש את היהודים, ובאותה שעה עמד שם רב נוסף שהיה חברו של הרב שנהרג, ואף הוא היה מציל את ישראל מגזרות, ולא הבין את פשר הדבר והתחיל להתענות ולהתפלל ולהתבודד בכדי לדעת מדוע נעשה כך, והנה לילה אחד לאחר תפילות רבות הגיע אליו בחלום הרב ואמר לו, דע לך כי מימיי לא עשיתי שום עבירה, אלא שפעם אחת בירך בני הקטן על הלחם ולא עניתי אמן והאריך הקב"ה אפו עד המעשה הזה, וכשעמדתי לפני מלך בשר ודם ולא עניתי אמן נתעוררה עליי מידת הדין שלא עניתי אמן למלך מלכי המלכים ודנו אותי על כך, לכן תספר את המעשה הזה לכל באי עולם ותזהירם על עניית אמן.

 

מכאן אנו למדים כמה צריך להיזהר בדברים שנראים קלים בכדי לא ליפול בחטא.

 

זו הפרשה העוסקת באחד מסעיפי הטומאה

 

טומאת אדם הנוגע בנבלת שרץ הרומש על האדמה. (המושג טומאה בתורת ישראל יבואר להלן בקצרה). והנה, במרכז פסוקי הטומאה שבפרשה זו בולט פסוק המתייחס אל הטהרה. בתוך הפרשה, המתארת בפרוטרוט את האופנים השונים באמצעותם מטמאה נבלת השרץ במגע את האדם ואת כליו, מופיע פסוק המבשר שאין השרץ מסוגל לטמא את המים: "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור"

 

המים, אם כן, עמידים בפני הטומאה. אך מתברר שלא כל סוגי המים כלולים בקטגוריה זו. לא כולם מחוסנים מפני טומאת מגעו של השרץ המת: תיבת אך מלמדת, שדין מעיין ובור מקווה מים, מנוגד לדין מים... ומשקה בכל כלי, שבפסוק ל"ד. ניגוד זה נוגע לשתי ההלכות, שנאמרו על משקים השאובים בכלים:

 

א) הם מסוגלים לקבל טומאה;

 

ב) הם מכשירים מאכלים לקבל טומאה. בניגוד לכך נאמר כאן שמעיין ובור מקווה מים יהיה טהור. הווה אומר: מעיינות וכל מים הדומים למעיינות, אינם מקבלים טומאה.

 

   כללו של דבר: כל מים שאינם שאובים בכלי - אלא מחוברים לקרקע, בלא תפיסת ידי אדם - טהורים מלקבל ומלהכשיר את הטומאה. אם ייפול שרץ לכלי מלא אוכלים או משקים (פסוקים ל"ג – ל"ו), יטמא הכלי וכל אשר בו, כנגד זה אם ייפול השרץ למעיין ובור מקווה מים, לא יטמא הבור ולא המים שבתוכו. (רש´´ר הירש).

תהליך תודעתי באדם אם חלוקה זו הובנה, הרי שאנו כבר מבחינים ברעיון הבסיסי, שיועיל לנו בהמשך להבין את המושג - מקווה. אי אפשר לטמא מים שלא נעתקו ממקור נביעתם הטבעי, הראשוני, הקמאי. אי אפשר לטמא לא את מי הימים והאוקיינוסים, לא את מי הנהרות והמעיינות, אף לא את מי הבורות, בהם התכנסו מי גשמים. אולם, ברגע שהאדם ישאב בכלי ממים אלו (בכל צורה שהיא) גורמת פעולתו והתערבותו - המנתקת את המים ממקורם - לאפשרות שהטומאה יכולה לחול עליהם. זהו כלל חשוב, המצביע כבר על כיוון מחשבה אפשרי. מסקנה נוספת, העולה מפסוק זה, מקרבת אותנו עוד צעד אל מהות הסוד. מן המילים: יהיה טהור, מסיק התלמוד - כמבוא ברש"י בפרשתנו - את ההלכה הבאה: יהיה טהור הטובל בהם מטומאתו

 

כלומר, מים אלו, הקשורים אל מקור נביעתם, אינם מקבלים טומאה, אף מסוגלים לטהר את האדם מטומאה שדבקה בו. אמבטיה, סאונה, ג´קוזי ובריכת שחיה, אינם עונים על דרישות אלו. מדוע? הבה נשאיר את הפתרון להמשך. בינתיים, נעקוב אחר הפונקציות של מקווה הטהרה בחיים היהודיים המעשיים ובהלכה היהודית, מאז ימי קדם. מעקב זה יבהיר לנו קטע נוסף ממהותה, בדרך אל הבנה עמוקה יותר

 

עוד הקדמה לא תזיק. אם נשים לב, נבחין שתודעת האדם מקשרת באופן טבעי את המושג מים, עם המושג ניקיון והיטהרות. קל, איפוא, לעורר בלבו של הטובל במי המקווה את האסוציאציה החיובית של תחושת ההיטהרות והניקיון שבמגע המים. הוא יתרגם אותה - בנקל - להיטהרות סמלית, רוחנית, מטומאה שדבקה בו. ברמה הבסיסית של הבנת המצווה, די לנו בקשר אסוציאטיבי זה. שכן יש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהם (ספר החינוך מצוה קע"ה)

 

לאמור, הטבילה במקווה אינה פעולה מכנית גריגא. היא שיא סמלי של תהליך תודעתי בלב האדם השואף אל הטהרה והזוך, המנצל תחושות טבעיות כדי לעורר רגשות התנקות רוחנית. אולם התבוננות מעמיקה במקרא תוביל אותנו אל מרחבי הבנה מקיפים יותר. אנו מוצאים בספר שמות את הפסוק הבא: ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד ורחצת אותם במים (שמות כט, ד) ורחצת - זו טבילת כל הגוף (רש"י על פי התלמוד)

 

ורחצת: על ידי הטבילה הזאת מעלה משה, כנציג ראשות האומה, את אהרן ובניו המתקדשים להיות כוהנים ומוציאם מהקשר חייהם הקודמים (רש"ר הירש שם) אכן, כאן לא מדובר בהיטהרות מטומאה כלשהי. אהרון הטהור טובל כל גופו במים, ומעמדו האישי משתנה. הטבילה הופכת אותו מאזרח פשוט לכהן בשירות המשכן והאלוקים. במונחים חילוניים, בהקבלה חיוורת ולהבדיל, נתפס לנו אקט זה כטקס קבלת תואר אוניברסיטאי למשל, בו עוטים מקבלי התואר, גלימות מיוחדות וחובשים כובעים מרובעי תיתורה. ואם כי הלימודים האינטנסיביים, שהצמיחו ציונים טובים, הם המעניקים לאדם את הכשירות האקדמית, הרי באופן פורמאלי לפחות, משנה הטכסיות - על סמליה - את מעמדו של הסטודנט בהעניקה לו את הסטטוס של ב. א. , דוקטור או עו´´ד.

 

 

פרשת צו

 

פירש רש"י: אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" מפורסם וידוע מעלת הלומד תורה בלילה, וגודל נחת רוח שעושה להקב"ה, ועל זה אומר" זאת תורת העולה, שכולה להקב"ה בלי סייגים, והיא התורה שלומד בלילה עד הבוקר, ועל ידי זה יזכה שאש התורה תהיה בו שנאמר: "ואש המזבח תוקד בו".  ובזמן שבית המקדש היה קיים כל מי שפגם במחשבה היה מביא קורבן עולה, ומה יעשה בזמן שאין בית המקדש, יקרא פרשת עולה ויתכפר לו, כדכתיב: ונשלמה פרים שפתינו, ובדרך זה אמרו חז"ל: שלכל אבר יש כיס ומכסה, וכאשר רוצה האדם למנוע את השימוש באותו אבר יכול לכסותו, למשל לעיניים יש עפעפיים שיכול לסגור בכדי לא להביט בדברים אסורים, וכן לאף, וכן לאוזניים, וכן לפה, אך למחשבה אין מכסה, לפי כך נאמר בתורת הכוהנים, צו ולעיל כתיב לאשמה בה, ש-צו הוא לומר לנו לזרז את אהרון שיהיו זריזים בתורה ובמצוות, ששגגת תלמוד עולה זדון. ומה שאמר ר' שמעון: ביותר צריך זירוז וזהירות במקום שיש בו חסרון כיס, דהינו שהמחשבה לא תשוטט חלילה בעניינים שאינם שייכים ללמוד ולתפילה, כי למחשבה אין כיס שיסגור אותה. לכן כדכתיב: היא העולה על מוקדה, כאשר עולה מחשבה רעה, אזי על מוקדה, שעליו להשמידה מיד ולשורפה באש התורה והמצוות.

 

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו':

ההתלהבות היא הנשמה של המצווה. פירש רש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס. פרוש: (שצריך להזדרז למצוות אפילו שיש חוסר של כסף) לכאורה תמוה האם ייתכן לחשוד בכוהנים שיזניחו את עבודת הקורבנות בשל חסרון כיס של עבודתם, הרי אין מדובר כאן בהפסדים גדולים אלא רק במניעת רווח, אם כן איך אפשר לומר שההפסד יכול להשפיע על זריזות הכהן במילוי חובתו.

ואפשר לתרץ זאת על פי מה שאמרו חז"ל: שאין הכוונה לומר שיש כאן חסרון כיס ממש, אלא הסכנה היא שהכהן יזניח את עבודתו במרכיב החיוני של קיום המצווה שהיא ההתלהבות שיש בעשיית המצווה, ועל זה צריך לחשוש שאולי מפאת חסרון כיס ישכחו הכוהנים את ההתלהבות, ועל זה ראינו בפרשת התוכחה בספר דברים שנאמר, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" דהיינו, שהשמחה וההתלהבות הם ההידור של המצווה, שבלעדי זה אין למצווה נשמה, ובהחלט ראינו שכאשר אדם נמצא בחסרון כיס אין לו שמחה ומחשבותיו מפריעים לו בעבודת ה'.

 

וידבר ה' אל משה לאמר צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו':

קרבן עולה היה מכפר על הרהורי המחשבה. אמר ר' יהושע בשם ר' לוי: מתחילת ספר ויקרא ועד כאן כתוב: וערכו בני אהרן וגו', וזרקו בני אהרן וגו', ונתנו בני אהרן וגו', אמר משה לפני הקב"ה "הבור שנואה ומימיה חביבים", הכוונה שאהרן לא נזכר, שהוא הבור, ורק בניו שהם המים, אמר לו הקב"ה חייך שבשבילך אני מקרבו ועושה אותו עיקר, ובניו טפלים, ועל זה כתיב: צו את אהרן ואת בניו וגו'. ואפשר להוסיף עוד כי בפרשת ויקרא כתיב: נפש כי תחטא בשגגה, וכתיב: אם הכהן המשיח יחטא, הוא בלבד.

 

ומה שנאמר ולאשמת העם, שנפגע העם בחטאו דהיינו חטא הכהן בלבד, ובסוף הפסוק כתיב: והקריב על חטאתו, ומפאת כבודו לא הוזכר שם הכהן, אבל לאחר שכיפר ונסלח גם לו. כדכתיב: וכיפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו, דהיינו גם לכהן,לכן בא הכתוב ואמר, צו את אהרן וגו', שנסלח לו.

 

וידוע מה שאמר הרמב"ן: כי כל עיקרו של הקרבן שיראה החוטא כיצד שוחטים את הקורבן, ושורפים את אבריו, ויחשוב בליבו שבאמת היה הוא ראוי לכל זה, אלא הקב"ה חס עליו ומקבל בהמה תחת גופו.

 
זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו':

פרוש: כל שעולה על מוקדה, תורת עולה יש לה, ואין לך פסול אלא קודם שעלתה, אבל אם כבר עלתה על המוקד אין בה פסול. איתה בגמרא (מנחות ק"י) "כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" דקדקו חז"ל לומר, כל העוסק, ולא אמרו כל הלומד, בכדי שנבין כי הלומד מתוך עסק התורה, ומעמיק בלימודו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבן. וכתב הרמב"ם "ביד החזקה" (בהלכות תשובה)  "המחלל את ה' אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים, ועומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורים, עדיין לא מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות ח"ו" שהתשובה, ויום הכיפורים, ואיסורים, שלושתן תולין לו, ומיטה מכפרת, שנאמר: "ונגלה באוזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה עד תמותון".

 

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש וגו':

אמרו חז"ל (ברכות לד) "ככל שהאדם גדול יותר, כך חייב להראות הכנעה גדולה יותר, כעניין הכריעה בתפילה" ובדרך זו אפשר לפרש באומרו על הכהן, ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו', שאפילו שהכהן הוא חשוב, ילבש בגדים פשוטים להראות הכנעה לפני הקב"ה. אמר ר' לוי: שכל המתגאה אינו נידון אלא באש, כדור המבול שנידונו באש (שהוא מים חמים), כפרעה, שנידון באש כדכתיב: ויהי ברד ואש מתלקחת וגו', אבל ישראל שהם שפלים בעולם הזה מהאומות הם מתנחמים באש, שנאמר: "ואני יהיה לה נאום ה' חומת אש סביב וגו'". לפי כך כל המתגאה נדון באש, משום שבעצם הגאווה היא לבוש של הקב"ה, כדכתיב: ה' מלך גאות לבש וגו', ואין יאה לבשר ודם להתלבש בלבושו של הקב"ה, ואם עושה כן נידון באש, שהוא אש אוכלה.

 

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:

התורה היא אש, שנאמר (ירמיה כג) הלא כל דברי כאש נאום ה'. וידוע שהמזבח לא היה זקוק לאש הדיוט כלל, שהאש שירדה מהשמים הייתה מסוגלת לאכול קרבן שלם כהרף עין.

אם כן מדוע הביאו אש הדיוט. אלא הזהירה התורה בציווי מיוחד שאש הדיוט לא תכבה אפילו לרגע אחד, כי ידוע שהניסים שעושה הקב"ה בעולם יעשה דרך סתר, ונראים כאילו נעשו דרך הטבע, כפי שמצינו בקריעת ים סוף, שכתוב: (שמות יד) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה, ומכאן העניין להבעיר אש בכדי להסתיר את הנס. וטעם נוסף הלא למדנו שהתורה היא אש, כדכתיב (ירמיה כג) הלא כל דברי כאש נאום ה'. והיא לא תכבה, ועבירה אינה מכבה את התורה, אבל עבירה מכבה מצווה, ומצווה משולה לנר, כך אם כיבה את המצווה, כיבה את נרו.

 

   וטעם נוסף שבא אדם לחטוא לפני הקב"ה הוא שורף עצמו בשלהבת היצר הרע, שהוא מצד רוח הטומאה, ולפעמים יש קורבנות שבאים מצד הטומאה כגון עז, שמקריב האדם על המזבח לפי חטאו, ואין רוח הטומאה מתבטלת אלא באש המזבח, שאותה אש שמביא הכהן מבערת כל מיני רוח טומאה שבעולם.

 

על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה תפני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה':

פירש רש"י: חלוטה ברותחין ואפויה וחוזר ומתגנה ומלמד שטעונה פתיתה. התורה מלמדת אותנו יסוד גדול ביחס לעני ומידת הרחמים. בגמרא (בבא קמא) כתיב: "בתר עניא אזלא עניותא" (אחר העני הולכת עניות) שבזמן בית המקדש היו מביאים ביכורים. העשירים היו מביאים ביכורים בקלתות של כסף וזהב, והיו הכוהנים מחזירים להם הקלתות, והעניים היו מביאים ביקורים בסלי נצרים, ולא היו מחזירים להם הכוהנים את הסלים. והטעם הוא מפני שהכוהנים היו חסים על כבודם של העניים, כיוון שהעשירים היו מביאים פירות יפים בקלתות זהב וכסף, ומביאים בכמות גדולה, היו הכוהנים לוקחים מהם את הפרות ומחזירים להם את הקלתות, ואילו לעניים לא היה הרבה פרות, וגם לא היו מן המובחר, ואילו היו הכוהנים מוצאים את פרותיהם מהסלים של העניים, הם היו מתביישים, לכן לקחו מהם גם את הסלים וגם את הפירות בכדי שלא יראו הציבור את מה שהביאו וכך לא לביישם. ולא אחת אנו רואים אנשים שמצבם הכלכלי אינו טוב וצריך לעזור אפילו בהלוואה כמו שכתב במשלי: מלוה ה' חונן דל, דהינו המלווה לעני נחשב כאילו מלווה לה', ועוד יותר שיכולים לזכות למעשה צדקה, ועשיית החסד עם העני, ולזכות בדברים שאין להם שיעור כדכתיב במשנה: אלו דברים שאין להם שיעור.... גמילות חסדים .

 

אם על תודה יקריבנו:

כתיב במדרש: כל הקורבנות בטלים, וקורבן תודה אינו בטל. לכן מי שזכה לכך שמימיו לא חטא אפילו בשוגג, אינו צריך להביא שום קורבן, וכל הקורבנות בטלים לגביו, ובעד הזכות הזאת שלא חטא, על זה צריך להודות לה' ולהביא קורבן תודה ששמר עליו הקב"ה מלהיכשל בחטא.

 

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם וגו':

כתב בתורת הכוהנים ללמד על הזבחים כולן שטעונים סכין כעולה וללמד על שלמי ציבור שנאכלין לזכרי כהונה וגו'. אמר ריש לקיש מה שכתוב זאת התורה, דהיינו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב קורבנות.

 

איתא בזוהר הקדוש אמר ר' יוחנן כשפרש הקב"ה את הקורבנות אמר משה ריבונו של עולם בזמן שהיו ישראל על אדמתם יכלו להקריב אבל כאשר יגלו מעל אדמתם מה יעשו אמר לו הקב"ה יעסקו בתורה ואני מוחל להם יותר מכל הקורבנות שבעולם שנאמר זאת התורה לעולה למנחה, כלומר שהתורה היא בשביל עולה, מנחה,  חטאת, ואשם.

 

אמר ר' כרוספדאי כל מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות את ענייני הקורבנות ומכוון בהם, אז אותם המלאכים המזכירים את חטאי האדם להרע להם לא יוכלו לעשות לו רע אלא רק טוב. אמר ר' אלעזר אלו העוסקים בתורה עומדים למעלה והם במדרגה עליונה יתרה על כולם ומי שעמלו בתורה אינו צריך לא קורבנות ולא עולות שהרי התורה עדיפה מהכול ועל זה נאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

פינת הלשון: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" מצווה לכבד תלמיד חכם אפילו שאינו זקן, ומצווה לכבד אדם זקן אפילו הוא עם הארץ, (קידושין לב) המדבר לשון הרע על תלמיד חכם, או זקן בנוכחותו, עובר על מצווה זו, ואם הוא גם זקן וגם תלמיד חכם הרי חטאו כפול.

 

מסופר על כהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבדים כדי שלא ייגעו ידיו בבשר ובדם של הקורבנות, כיוון שהיה מפונק. ומן השמים גזרו שיקצצו ידיו בעוון זה שנראה שהוא מזלזל בקודשי הקב"ה, ונמאס לו לנגוע בהם, פעם אחת היו יושבים המלך והמלכה והיו מתווכחים ביניהם, והם היו ממלכות בית חשמונאי, אמר המלך למלכה שבשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה, והמלכה אמרה ההפך, אמר המלך נזמין את הכהן יששכר איש ברקאי שהוא כהן גדול ובוודאי בקיא בטעם הזה, שהרי הוא מקריב קורבנות כל יום, הביאו את הכהן לפני המלך ושאלו שאלה זו, אמר להם הכהן בתנועת יד איזה שאלה זו, הרי בוודאי הטלה חביב עליו יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידין, ולא ציוותה על הגדיים, כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה הכהן שנראית כמזלזלת בשאלת המלך והפריך את דברי המלך בזלזול, גזר המלך לקצץ את ידו הימנית, מה עשה הכהן נתן שוחד שיקצצו לו את ידו השמאלית, וכך היה קיצצו את ידו השמאלית, וכששמע המלך כך כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית.

 

אמר ר' יוסף שהכהן הזה קיבל עונשו מן השמים כיוון שזלזל בידיו בקודשי ה' ונגעל מלנגוע בבשר הקורבנות. אנו רואים כאן שעתיד כל אדם להיענש במידה כנגד מידה, שאם אינו מקפיד בכבוד המקום והאדם, עתידין מן השמים למעט כבודו, ושיהיה מצוי במקומות בזויים, וחבל שנאבד בגלל כבוד מדומה.
 

 

 

פרשת שמיני

 

שבעה ימים היה משה רבנו משמש במשכן, וביום השמיני נקרא אהרון להיכנס לשרת בפעם הראשונה בבגדי כהן גדול, ובאותה שעה אמר משה לאהרון, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, (ויקרא ט' ז) מסתבר שאהרון לא נחפז מעצמו להתקרב לעבודת הקודש, עד שמשה ציווה אותו ועודד אותו, כפי שפירש רשי: שהיה אהרון בוש וירא לגשת אמר לו משה למה את בוש לכך נבחרת. אמר ר' יודן בשם ר' יוסי בר יהודה ור' ברכיה בשם ר' יהושע: כל ארבעים  שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, כדכתיב: (תהילים צט) משה ואהרון בכהניו.

 

אמר ר' אלעזר: פשוט הוא לנו שבחלוק לבן שימש משה כל שבעת ימי המילואים, ומדוע לא שימש משה ככהן ביום השמיני, כיוון שכל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחות למצרים, ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה למשה, אתה אומר שלח נא ביד תשלח, חייך שאני צוררה לך בכנפיך, דהיינו את העונש, ומתי פרע לו הקב"ה, אמר ר' ברכיה: שכל שבעת ימי חודש אדר היה משה מתפלל ומבקש להיכנס לארץ ישראל, ובשביעי אמר לו כי לא תעבור את הירדן הזה. ר' חלבו אמר כל שבעת ימי המילואים היה משמש משה בכהונה, וחשב ששלו היא, ובשביעי אמר לו הקב"ה של אהרון אחיך היא, הדא הוא דכתיב: ויהיה ביום השמיני.

 

ויהי ביום השמיני קרא משה...ולזקני ישראל:

ויש לשאול מדוע הזכיר את זקני ישראל ולא אמר לבני ישראל. אמר ר' עקיבא: נמשלו ישראל לעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפיים כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם.

 

אמר ר' יוסי בר חלפתא: גדולה זקנה, אם זקנים הם חביבין,  אם נערים הם נטפלה להן ילדות.

 

דתני ר' שמעון בר יוחאי לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים אלא בכמה מקומות, בסנה נאמר (שמות ג) לך ואספת את זקני ישראל. במצרים נאמר: ובאת אתה וזקני ישראל, בסיני נאמר: עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל במדבר נאמר  (במדבר יא) אספה לי שבעים איש, באהל מועד נאמר: ולזקני ישראל, אף לעתיד לבא הקב"ה חולק כבוד לזקנים זה שכתב (ישעיה כד) וחפרה הלבנה ובושה החמה, וכתיב: ונגד זקניו כבוד.

 

ר' ישמעאל בר ביבי ור' שמעון ור' ראובן בשם חנינא: אמר עתיד הקב"ה למנות לו ישיבה של זקנים משלו שנאמר: כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד, נגד זקנים אין כתיב כאן, אלא נגד זקניו כבוד.

 

ר' אבין בשם רבי ישמעאל בר' יהושע אמר עתיד הקב"ה לישב כגורן וצדיקים יושבין לפניו שנאמר: ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן וכי בגורן היו יושבים, אלא כהא דתנינן סנהדרין כחצי גורן עגולה כדי שיראו זה את זה, אמר שלמה אני חמיתיה מצומצם ביניהון הדא הו דכתיב (משלי לא) נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ.

 

ויהי ביום השמיני וגו' ויאמר אל אהרון קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו':

אהרון היה צריך לקחת עגל בכדי לכפר על חטא העגל מהעבר, ואיל לעולה כנגד אילו של יצחק, בכדי למתק את הדין, וישראל שחטאו עם הכהן מקריבים שור ואיל, כדכתיב: ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה', שור כיוון שחטאו בעגל, ואיל להמתיק את הדינים של יצחק.

 

וצריך לדעת מה הטעם שנאמר ויהי כתיב: (מגילה י') אמר ר' לוי: "מסורת בידנו מאנשי כנסת גדולה שכל מקום שכתוב ויהי לשון צער הוא".

 

וקשה, שהרי אותו יום הייתה שמחה לפני הקב"ה על השלמת המשכן וחנוכת הבית, אלא הקושי היה למשה ששימש שבעה ימים ככהן, והרגיש את טעם הכהונה, והכהונה ניתנה לאהרון ולזרעו אחריו, כדכתיב: והייתה לו ולזרעו אחריו, וצערו של משה היה כיוון שידע מה ערכם של המצוות, ומצווה יקרה כזאת שהוא מפסיד גורמת לו צער גדול, ורמוז זה בפסוק (במדבר ז' א') ויהי ביום כלות משה. וצער נוסף היה על מיתת נדב ואביהו בני אהרון.

 

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו:

ר' אליעזר אומר: מתו בני אהרון על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, ר' ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש.  איתא בגמ' (יומא ט') "יראת ה' תוסיף ימים" זה בית המקדש הראשון, "ושנות רשעים תקצורנה" זה בית המקדש השני. כתוב בזוהר הקדוש שהיו קושרים חבל לרגליו של הכהן כאשר נכנס לקודש הקודשים. שאם לא היה מתקדש כראוי היה מת בפנים והיו מושכים אותו בחבל ומוצאים את גופתו. ומצינו שדרשו בגמר' על הכתוב: (משלי י ,כז) יראת ה' תוסיף ימים, שבית המקדש הראשון עמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא יח כוהנים.

 

ומה שנאמר שנות רשעים תקצורנה, שבית המקדש השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלוש מאות כוהנים שהתקצרו ימיהם, ונוציא מהם ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים שנה יוחנן כהן גדול, ועשר שנים ישמעאל  בן פאבי, סך הכול מאה ושלושים שנה. מכאן ואילך לפי החשבון של השנים שנשארו לא הוציא כל אחד את שנתו בכהונה.

 

ומה שכתוב ותצא אש, שיצאה למקום שהלויים מותרים להיכנס, שנאמר: (ויקרא י) וימותו לפני ה'.

ולאחר מיתתם כתיב: ויקרבו וישאום בכתנותם וגו', ויש לשאול מהו לפני ה', שנגפן המלאך והוציאם לחוץ, ר' עקיבא אומר: לא מתו אלא בפנים, וישאום, מלמד "שנתנו חכה של ברזל לתוך פיהם וגררו והוציאום לחוץ".                

 

וידם אהרון:

כתב בעל הטורים ב' פעמים כתיב וידום, וידם אהרון, וידם השמש, ופירש: שבא לרמוז שהמאורות לוקים על אב בית דין שמת. ובני אהרון היו אב בית דין. ואפשר לפרש עוד וידם אהרון על פי מאמר הגמרא (גיטין לו) הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם נאמר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ופרשו חז"ל: מדוע אמר שהיו דווקא כמו השמש, כיון שהלבנה העליבה את השמש באומרה אין שני מלכים בכתר אחד, ושתקה השמש, לכן אמר הקב"ה ללבנה, לכי והמעיטי את עצמך, והשמש ממשיכה להאיר בכל הודה והדרה. וכך היה אהרון שהיו מעליבים אותו והיה שותק, וכאשר מתו בניו היו כאלה שאמרו שזאת הוכחה למעשיו הרעים, והמשיך אהרון לשתוק לכן זכה שיקבל שכר גם בכהונה מתמשכת כדכתיב: והייתה לו ולזרעו אחריו, וגם שדיבר איתו הקב"ה לבד שנאמר: וידבר ה' אל אהרון.

 

יין ושכר אל תשת וגו':

שאם שתה כדי רביעית יין אסור להורות ולהיות שליח ציבור. ורמוז בתיבת "תשת" ראשי תיבות, תפילת שכור תועבה.(בעל הטורים) אמר ר' שמעון: לא מתו בניו של אהרון אלא על שנכנסו שתויי יין לאוהל מועד, כדכתיב (ויקרא ט) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ואיך נדע מפני מה מתו, אלא ממה שציווה את אהרון שנאמר: יין ושכר אל תשת, מכאן אנו יודעים שלא מתו אלא מפני היין. ולא כשאר האבלים שנותנים להם יין כדכתיב: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש . ואילו הכוהנים אסורים ביין בבואם אל אהל מועד.

 

דברו אל בני ישראל וגו' זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו':

פירש רש"י: זאת החיה לשון חיים לפי שישראל דבוקים בהקב "ה וראויים להיות חיים לפי כך הבדילם מן הטומאה, ולאומות העולם לא אסר. כתיב במדרש: זאת החיה, מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל ואומר להם זאת תאכלו, וזאת לא תאכלו, ואף בשרצים וברמשים ובכל בהמה. כדכתיב גמר' (חולין ע) שהזהיר הקב"ה לישראל שלא להיטמא בבהמה ובשרץ. מובא בספרים הקדושים כי האוכל מאכלות אסורים פוגם בגופו ויגרום לעצמו פגם ברית הקודש שהוא גם הפה שקשור בפה שלמעלה, ורמוז בתיבות "מן העוף לא יאכלו" ראשי תיבות מילה.

 

וממפרסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה וגו':

שני סימני הטהרה שיש בבעלי החיים הטהורים הם:

 

א). מעלה גרה.

 

ב) מפריס פרסה. מה שאין כן בגמל, ובחזיר, שיש להם סימן אחד.

 

אמרו חז"ל מצינו שהוסיף הקב"ה שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר (בראשית ז) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ולא אמר טמאה. למדנו שאין להוציא מהפה דיבור שאיננו טהור. ומצאנו שפתח הקב"ה אפילו בבהמה הטמאה בסימני טהרה. "את הגמל כי לא מפריס פרסה הוא" לא כתוב, אלא כתיב: (ויקרא יא ד) את הגמל כי מעלה גרה הוא, וכן הארנבת, וכן על החזיר כתוב: כי מפריס פרסה הוא, שהתחיל בסימני הטהרה אפילו בטמאות.    

 
ואת החסידה האנפה למינה:

פירש רש"י: שניהם מין דיה אלא סוג א' נקראת חסידה על שם החסידות שבה וסוג ב' היא האנפה. ואיתא בגמר' (חולין סג) למה נקראת אנפה, שמנאפת עם חברותיה. (פרוש שמתרגזת).

אבל החסידה יש בה מעלת חסידות על האנפה. ובאה התורה ללמדנו שלשניהם יש תכונה של כעס, והחסידות איננה רצויה אם היא מלוות בכעס.

 

וכתיב בספר הציוני שבסוג של החסידה שהיא האנפה יש סוד גלגול, שהנואף מתגלגל בחסידה, כדכתיב: ואיש אשר ייקח את אחותו חסד הוא ונכרתו וגו' ולפי זה ידוקדק לשון הגמר' (חולין סג) שנקראת אנפה, שמנאפת עם חברותיה, והתורה הזכירה את שניהם בכתוב כיוון שהחסידה באה בגלגול על חטא הניאוף. ומעתה תתיישב השאלה שלחסידה יש תכונה של חסד והיא נאסרת באכילה כיוון שמעשה החסד של החסידה באים לכפר על מעשה הניאוף.

 

אל תשקצו את נפשתיכם... ונטמתם בם.. והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני:

כתיב: ישראל אשר בך אתפאר, בכדי שהקב"ה יתפאר בישראל איך יבואו להיטמא ולהדבק בצד הטומאה, אל תקרי ונטמתם בם, אלא וניטמתם בם, (שהטומאה מטמטמת דעתו של האדם), ועל כן נאמר, והייתם קדושים.

 

כתיב בזוהר: בא וראה כל מי שאוכל מאותם מאכלות אסורים נדבק בסטרא אחרא ומשקץ נפשו וגופו, ורוח הטומאה שורה עליו. אמר ר' יוסי מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה, כדכתיב: הבא להיטהר מסייעין בידו, ומי שמטמא עצמו מלמטה מטמאים אותו מלמעלה, כדכתיב: הבא להיטמא פותחין לו. לכן קדושים תהיו כי קדוש אני.

 

פינת הלשון: "קדשתו" בפסוק זה נצטווינו לנהוג כבוד בכוהנים, המדבר לשון הרע על כהן עובר על מצווה זו.

 

מסופר על חסיד שהיה לו בן יחיד וחינכו לתורה ולמוסר, ובשעת פטירתו ציווה את בנו "כשם שאתה מכבדני בחיי כך תכבדני אחרי מותי ואני מצווך שכאשר אתה כועס עצור ברוחך וכבוש יצרך ותלין כעסך לילה אחד" ולאחר פטירת אביו נשא אישה וגר עמה שנה אחת ולא הייתה לו פרנסה, קיבל רשות מאשתו ונסע למדינה אחרת בכדי להתפרנס וישב שם שנים רבות, ואחרי זמן שחסך כסף חזר לביתו וכאשר הגיע לביתו היה זה בשעת לילה וראה דרך החלון את אשתו יושבת בבית ומחבקת בחור צעיר ויפה, חרה אפו מאוד בראותו שאשתו בוגדת בו שלף את חרבו והחליט להרוג את שניהם ואחר כך לאבד עצמו, ומיד נזכר בצוואת אביו תלין כעסך לילה אחד ובאותו רגע הלך לגן העיר ונשאר שם, בבוקר הלך להתפלל בבית הכנסת והנה הגיע לשם הבחור הצעיר שהיה יושב עם אשתו בלילה, אמרו האנשים לבחור לאחר שזיהו את האורח לך ושאל בשלומו של האורח הזה שהוא אביך, וכך היה שאל בשלומו ונישק את ידיו, ובאותה שעה נודע לו שהשאיר את אשתו מעוברת והבחור הזה הוא בנו, פתח פיו ואמר ברוך יהיה אבי שציווני לעצור את כעסי לילה אחד ומנע אותי מלבוא בדמים. 
 

 

פרשת תזריע

 

פרשה זו עוסקת באחד מסעיפי הטומאה: טומאת האישה לאחר לידתה וטהרתה, במרכז פסוקי הטומאה שבספר "ויקרא" בולטים פסוקים המתייחסים אל הטהרה. (פרשת שמיני), המתארים בפרוטרוט את האופנים השונים שבאמצעותם מקבלים טומאה, מופיע פסוק המבשר שאין השרץ מסוגל לטמא את המים: (ויקרא י"א ל"ו)  "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" אם כן המים עמידים בפני הטומאה. אך מתברר שלא כל סוגי המים כלולים בקטגוריה זו. לא כולם מחוסנים מפני טומאת מגעו של השרץ המת, תיבת "אך" מלמדת, שדין "מעיין ובור מקווה מים" מנוגד לדין "מים ומשקה בכל כלי". ניגוד זה נוגע לשתי ההלכות, שנאמרו על משקים השאובים בכלים:

 

א) הם מסוגלים לקבל טומאה,

 

ב) הם מכשירים מאכלים לקבל טומאה.

 

בניגוד לכך נאמר כאן שמעיין ובור מקווה מים יהיה טהור. הווה אומר: מעיינות וכל מים הדומים למעיינות, אינם מקבלים טומאה. כללו של דבר: כל מים שאינם שאובים בכלי אלא מחוברים לקרקע, בלא "תפיסת ידי אדם"  טהורים מלקבל ומלהכשיר את הטומאה. ואם ייפול שרץ לכלי מלא אוכלים או משקים יטמא את המים והכלי, כדכתיב (ויקרא י"א ל"ג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא וכו'. כנגד זה אם ייפול השרץ למעיין ובור מקווה מים, לא יטמא הבור ולא המים שבתוכו. כדכתיב: (ויקרא י"א ל"ו) אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור וכו'. שמקווה הטהרה איננו מקבל טומאה ובכוחו לטהר.

 

והטעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא הזכיר הכתוב את בעלה. כי לעתים נושא אדם אישה שאינה הוגנת לו, וכך נולדים לו בנים שאינם ראויים לו.משום שלא זכה לשאת את בת זוגו שנקבעה לו בשמים בטרם יולד. כפי שנאמר, (בראשית כ"ד). מה' יצא הדבר.

וכן אמרו חז"ל: ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכריזה, בת פלוני לפלוני. כלומר, זיווגו הראוי של האדם נקבע לו מן השמים. כשם שנאמר, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת (בראשית ב'). אך ישנם מקרים שמקדימו אחר ברחמים, ונושא את בת הזוג שיועדה לו מן השמים, ונמצא הוא נושא אישה אחרת שלא יועדה לו מלכתחילה. לפיכך נולדים לו ממנה בנים שאינם ראויים לו, לכן נקראו הבנים על שם האישה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר. וכן נאמר, בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו (משלי י'). ועוד טעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא הזכיר הכתוב את בעלה. כי לעתים מסיבות שונות, הבעל איננו נמצא בתקופת ההיריון, או בעת לידת בנו. כך שנראה שהאישה יולדת לבדה. לכן נאמר, אשה כי תזריע וילדה. לפי שאין מציאות של לידה ללא אישה ועוד טעם שנאמר, אשה כי תזריע וילדה, ולא הזכיר הכתוב את בעלה. לפי שעיקר נטל ההיריון והלידה מונח על כתפי האישה, לפיכך נקראת הלידה על שמה. וכן מצאנו נאמר אצל ציפורה אשת משה רע"ה: ואת שני בניה (שמות י"ח). וכי לא היו הם גם בניו של משה? אלא, מאחר וגידלתן ללא בעלה נקראו על שמה.

 

דבר אל בני ישראל לאמר וגו':

נראה להשיב, שהטעם שהתורה דייקה לומר דבר אל בני ישראל, על מנת ללמדנו שאף על פי שאיסורי טומאה וטהרה בנשים הם דברים הנעשים בצנעה, למרות זאת צריכים ישראל ללמדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מפאת חשיבותם הרבה. דהיינו, שנכללים הם במצוות ודברת בם (דברים ו'). משום שהם חלק מרכזי במצוות התורה, ויש ללמדם הלכה למעשה. מטעם זה נכתבה פרשת טומאת היולדת בתחילת הפרשה, אף לפני הציווי לנישואין ולשמירת דיני טומאה וטהרה של המשפחה היהודית. כי תכלית המצוות הללו נועדו למטרת הולדת והתחדשות זרע ישראל בקדושה ובטהרה, כיאה לעם שבחר בו ה'. משום שבמצוות אלה מומחשת  הבדלת ה' את ישראל מיתר אומות העולם ומן הבהמיות. לפי שגם בטרם הולדת זרע ישראל וגם לאחר הלידה, מחויבים הורי הילוד להתקדש ולהיטהר על פי מצוות התורה. שנאמר, והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי וגו' (ויקרא כ'). וכן נאמר, בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתך (ירמיה א'). וראיתי לשאול מדוע נאמר דבר אל בני ישראל ולא נאמר דבר אל ישראל . ללמדנו שסוג הקרבן שהיולדת מביאה, נקבע לפי יכולת הבעל שעליו מוטלת חובת מימון הקרבן. על מנת שלא יעלה על דעת האישה לומר, הואיל והנכסים אינם ברשותי משום כך אין ידי משגת לפיכך יהא קרבני רק שני בני יונה, לכן נאמר דבר אל בני ישראל. דהיינו, שהתורה משייכת את הילדים לבעל, כפי שנאמר בנגיפת אישה הרה: כאשר ישית עליו בעל האשה (שמות כ"א), ולא נאמר כאשר תשית עליו האשה. ועוד טעם לנאמר דבר אל בני ישראל, לפי שדיני טומאה וטהרה הקשורות בנשים מחייבים גם את האנשים בזהירות והנזרות מן הנשים שבטומאה. שנאמר, והזרתם את בני ישראל מטמאתם (ויקרא ט"ו). ודע, שכשם שאין טהרת האשה אלא במים, כך אין האיש נטהר אלא בתורה המשולה למים. והטעם שנאמר דבר אל בני ישראל לאמר, ללמדנו שנצטוו ישראל לפייס את נשותיהם, ולומר לנשותיהם בדרך פיוס את חשיבות טהרת המשפחה. (לפי שמצווה זו היא יסוד לבנין הבית בקדושה, וקיומה בשלמות מותנה בשיתוף האיש והאישה).

 

אשה כי תזריע וילדה זכר:

וראיתי לשאול שהיה לו לומר וילדה בן, או כי תהרה וילדה זכר. ואפשר לפרש כך בע"ה:  הטעם שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר, ולא נאמר: אשה כי תהרה וילדה זכר. משום שכל הניסים והנפלאות שה' עושה בחכמה בתוך רחם האישה מיום שנתעברה מטיפת זרע מיקרוסקופית ועד יום לידת ולד חי, נעלמים הם ממחשבת האדם ואין הוא נותן את דעתו עליהם. דהיינו שמבחינת האדם אשה כי תזריע, מיד וילדה זכר. כי דרך העולם הוא שמיום שהאישה מתעברת ועד ליום לידתה חושבת היא רק על הלידה ומצפה היא ובעלה ללדת זכר מבלי לתת את הדעת על התהליך המורכב הרוחש ברחם האישה תשעה ירחים. כי תהליך ההיריון אינו בידיו של האדם אלא ביד ה'. שנאמר: (תהילים ק"ד). מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. וכתיב: (איוב כ"ט).  מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני.

ועוד טעם שנאמר: אשה כי תזריע וילדה, ולא נאמר, אשה כי תהרה וילדה זכר. משום שאם נהג האדם כעצות חז"ל כגון: שנתן מיטתו בין הצפון לדרום, נולדים לו בנים זכרים בוודאות. לפיכך אין הוא צריך להמתין ללידה על מנת לדעת שאשתו תלד זכר. משום כך נאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר. ודע כי כל השיבוטים והשיבושים המבוצעים כיום כביכול בשם התקדמות המדע והטכנולוגיה, אינם אלא יצירה פרימיטיבית של יש מיש, ואינם בבחינת יצירת יש מאין כנפלאות ה'...  

 

משל לאדם הטוען שבחכמתו הרבה הצליח להמציא חיטה הגדלה בראש מגדל גבוה העשוי מברזל ולא בשדה. מה עשה? לקח אדמה מן השדה הניחה בעציץ ושמו בראש המגדל, לאחר מכן לקח זרע חיטה ושתל בתוך העציץ. לאחר מכן נטל מים מן המעין והשקה את החיטה שבעציץ על ראש המגדל. כיון שצמחה החיטה בעציץ על המגדל הגבוה מברזל, הביא עיתונאים וצלמים וכך הוכיח לעולם כולו שעלה בידיו להמציא חיטה הגדלה בראש המגדל, כאילו שלא כדרך הטבע לגדל חיטים בשדה.

 

איתא בזוהר הקדוש וילדה זכר שמרגע שהאישה מתעברת היא מדברת על העובר בלשון זכר דהינו שיולדת זכר בפיה. 

 

   והטעם שנאמר, וילדה זכר ולא נאמר וילדה בן. לפי שהנשמה היוצאת מתחת כסא הכבוד מורכבת מזכר ונקבה. שנאמר: זכר ונקבה ברא אתם (בראשית א'). משום כך נאמר תזריע וילדה זכר, מלשון זיכרון. כנגד שני דברים שצריך הזוג לזכור בעת התרוממות הרוח והשמחה, על הזכות שנפלה בחלקם להביא לעולם חיים חדשים וללדת זכר. הזיכרון הראשון שבנם מעפר הוא ואל עפר ישוב, משום כך נאמר: אשה כי תזריע, דהיינו, שה' נתן לאישה את היכולת להוליד כאדמה המצמחת גידולים ואין בהולדת הזכר משום הנצחת קיומו אלא על ידי לימוד התורה. והזיכרון השני הוא שהזכר שנולד להם הוא מחצית מן השלם, ורק כאשר ישא בנם את אשתו, אז תושלם נשמתו. שנאמר: (בראשית ב'). ודבק באשתו והיו לבשר אחד, לפיכך חייבו חז"ל את האדם ללמד את בנו תורה ולהשיאו אישה.

ועוד טעם שנאמר, וילדה זכר, ולא נאמר וילדה בן, לפי שזכר נקרא בן רק לאחר המילה. כדכתיב: (ויקרא י"ב ו') וביום השמיני ימול בשר ערלתו, שהוא סוד עליון שנאמר: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" לאותם יראי החטא שאין ראוי לגלות את סוד הברית אלא ליראי החטא, וסוד זה הוא לשמונה ימים שאות ברית קודש הוא (היסוד) והוא השמיני לכל הדרגות, וכנגד שמונה אותיות "יהוה אדני" ובכדי להעביר את הערלה שהיא הקליפה, מפני היסוד, שהוא הברית משום שאז נכנסת הבינה בהוריו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ולשתף את ה' עימהם על ידי קיום מצות ברית מילה שמונה ימים לאחר שנולד הזכר, ודבר זה נרמז במילת בינה, שהיא גמט' בן יה. כפי שנאמר, בנים אתם לה' אלהיכם (דברים י"ד). דהיינו, בינת ההורים מתבטאת בהכירם שבנם נבנה על ידי שלושה שותפים: אביו, אמו והקב"ה, כשם שהעולם נברא משלושה שותפים: מים, ארץ, ושמים, אב שווה שלוש, אם שווה ארבעים ואחד ומניינם דם, וכאשר ה' נותן נשמה שהיא א' (אין סוף ב"ה) יהיה מניין אדם. (והוא הויה  במילוי כזה "יוד הא ואו הא" כדאיתא בפתח אליהו, שעולה שם מה)

 

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת:

"אין ייסורין בלא עוון" כתיב במדרש: מידותיו של ה' אינן כמידות בשר ודם, שמלך בשר ודם אם עבדו חטא כנגדו הוא מביא את הכבלים וכובלו, מביא את הרצועות ומכה אותו. אבל הקב"ה אינו כן, אלא מגופו של האדם הוא רודה אותו ומייסרו שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, פרוש: הנגעים שבאים על האדם הינם כתוצאה מעוון, כדכתיב: (ויקרא כו כא) ואם תלכו עמי בקרי אף אני וגו', דהיינו אדם החושב שהדבר בא אליו במקרא ולא בהשגחה עונשו שהקב"ה מסתיר פניו ממנו, כדכתיב: (דברים ל"א יז) והסתרתי פני מהם והיה לאכול, וממילא יבואו עליו כל מיני פגעים. אך המאמין בה' אין הרע פוגע בו כדכתיב: (תהילים צא) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, וכתיב: כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך, ואמרו חז"ל (ברכות ה) אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו בייסורים, שנאמר: (ישעיהו נ"ג) וה' חפץ דכאו החלי.

דהינו שהייסורים מעוררים אותנו לחזור בתשובה שלמה ולפנות לה' בתפילה לכל  מחלה, ורמוז בתיבת תפילה ראשי תיבות, תרופת פלא יהיה ליהודי המאמין.

 

וראה הכהן... נגע צרעת היא ושחין פרחה:

מסופר על חזקיהו המלך שחלה ונטה למות והתפלל להקב"ה שירפא אותו ומיד הגיע ישעיה הנביא ובישר אותו שהקב"ה שמע את תפילתו והוסיף לו ט"ו שנים וציווה ישעיה להביא תאנים ולהניח על השחין כדכתיב ויאמר ישעיהו קחו דבלת תאנים ויקחו וישימו על השחין ויחי ומהפסוק נוכל ללמוד שהרפואה לשחין היא תאנה כרמוז בתיבות צרעת היא בשחין פרחה סופי תיבות תאנה. וכתב רש"י בשם מדרש תנחומה עלי תאנה הוא העץ שאכלו ממנו בחטא אדם הראשון ובדבר שקלקלו יתקנו והרי הצרעת היא מזוהמת הנחש ועל ידי התשובה שיעשה המצורע ויניח עליו עלי תאנה יתרפא.

 

מסופר על הגאון רבי איסר זצ"ל שהיה עם ר' דוד אוריבך זצ"ל אשר שימש את ר' איסר, ופעם אחת הלך ר' איסר עם ר' דוד בדרך מהישיבה לביתו, והייתה אשתו של ר' איסר מרתיחה לו חלב על גבי פתילה כיוון שהיה בזה צורך לבריאותו וביקשה ממנו הרבנית להשגיח על החלב שלא יגלוש, וכמובן שהיה ר' איסר עסוק ושקוע בתורה הקדושה עד ששכח מהחלב ומרוב בישולו גלש החלב מהסיר ונשפך כולו, ניבהל הרב בראותו את הדבר הזה, ואמר מה זה עשה לי כן האלוקים, ומה העברה שעברתי היום שמהשמיים מענישים אותי, מיד התחיל לחפש ולחשב בדרכיו מה עשה שאולי בשל כך קרה הדבר, ואכן חיפש ומצא שהיה יהודי תמני יושב בפתח היציאה מישיבת "עץ חיים" וכל יום היה הרב נותן לו פרוטה, וחשב לעצמו אולי היום לא שמתי לב לאותו יהודי ועברתי מבלי לתת לו פרוטה, ושיער לעצמו שהחלב שנשפך שווה את הפרוטה שלא נתן ולכן נענש מידה כנגד מידה. ומיד ביקש מר' דוד שירוץ וייתן ליהודי את הפרוטה וכשחזר ר' דוד סיפר לר' איסר זלמן שאכן פגש את היהודי ונתן לו את הפרוטה. מיד נרגע הרב והיה שקט בעצמו

 

ממעשה זה נלמד איך אדם גדול ניגש להסתכל על המקרים הפוקדים אותו ולא קיים אצלו שום חשבון אחר מאשר חשבון של שכר ועונש ואם נגרם נזק אפילו כשווי פרוטה אינו מיחסו למקרה אלא תובע את עצמו ומיד מתקן את הקלקול ...
 

 

 

פרשת מצורע

 

וידבר ה'... זאת תהיה תורת המצורע וגו':

היה משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע דהינו המוציא שם רע, ולמדנו ממרים דכתיב (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה ולקתה בצרעת שנאמר: והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג. וידיים שופכות דם נקי גם לוקה בצרעת ולמדנו מיואב שנאמר בו השיב ה' את דמו על ראשו ומנין שלקה בצרעת שנאמר: יחולו על ראש יואב זב ומצורע. ולב החורש מחשבות און לוקה מניין מעוזיה שביקש לבוז כהונה גדולה ולקה בצרעת שנאמר: וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו. ורגלים ממהרות לרוץ לרעה ולדבר עבירה ולמדנו מגחזי נער אלישע שרץ לשונמית להחיות את חבקוק והייתה במחשבתו לעשות מעשה זימה ומנין שלקה בצרעת שנאמר: וצרעת נעמן תדבק בך.

 

וידבר ה'... זאת תהיה תורת המצורע וגו':

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות סם חיים, שמע אותו ר' ינאי שמכריז על סם החיים וניגש אליו וביקש ממנו להראות לו את סם החיים אמר לו אותו רוכל אתה אינך צריך את הסם הזה עמד עליו ר' ינאי והוציא לו את ספר התהילים והראה לו את הפסוק : (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים, ומה כתיב בתריה נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, אמר ר' ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, וכל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני מי האיש החפץ חיים לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת תהיה תורת המצורע, שהיא תורת המוציא שם רע.

 

אמר שלמה המלך (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ר' יהושע בן לוי: פתר את הפסוק על אותם האנשים שפוסקים צדקה בפיהם ברבים ואינם נותנים.

 

ר' חנינא בר פפא אמר: על אותם האנשים שאומרים לשון הרע,

ר' בנימין בן לוי: פתר את הפסוק בחניפי תורה.

ר' מני: פתר את הפסוק באלו הנודרים נדרים.

 

כדאיתא במדרש קהלת רבנן פתרו את הפסוק במרים שנאמר: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, פרוש אל תיתן רשות לאחד מאיבריך להחטיא את כל אבריך ואל תאמר לפני המלאך שהו משה שנאמר (במדבר כ ט"ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ששגגה היא שהוציאנו ממצרים כדכתיב ולמה העליתנו ממצרים. וקצף עליהם הקב"ה על אשר צעקו וטענו כנגד משה והענישם שנאמר (שם יב) אשר נואלנו ואשר חטאנו למה יקצוף האלהים על קולך, על אותו הקול שנאמר (שם) ויחר אף ה' בם.

 

אמר ר' יוחנן: בפיה חטאה וכל האברים לקו דכתיב: והענן סר מעל האהל וגו'. אמר ר' שמעון בן לוי: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.

 

אמר ר' יהושע בן לוי חמש תורות כתובות במצורע והם:

 

א. זאת תורת נגע צרעת.             ב. זאת תהיה תורת המצורע.

ג. זאת תורת אשר בו נגע צרעת.  ד. זאת תורת הצרעת

ה. זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע.

 

ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע.

 

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וגו':

אמר ר' יהודה בר סימון: אלו הם ציפורים קולניות שמציצות, אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול.

 

וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת וגו':

כתב שהיה הכהן שוחט ציפור אחת ומניח את השנייה, ולמה היה עושה כך לומר לך כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור, כך אי אפשר לנגעים לחזור, באותה שעה קורא הקב"ה לגיונות שלו ואומר לא על חנם הכיתי אותו אלא בעוונו כדכתיב (ישעיה נז) בעון בצעו קצפתי ואכהו.ולאחר שהתפלל וחזר בתשובה ארפא שנאמר (ישעיה נז) דרכיו ראיתי וארפאהו.

 

ר' יהושע בן לוי אמר: אם הניבו שפתיו של אדם בתפלה יהא מובטח שנשמעת תפלתו מנין דכתיב בורא ניב שפתים שלום שלום וגו'.

 

ר' יהושע בר נחמני אומר: אם כוון לבו בתפלה הוא מובטח שנשמעת תפלתו שנאמר (תהלים י) תכין לבם תקשיב אזנך.

ואמרו חז"ל: מצורע שהיה רחוק ונתקרב ומתפלל לרפואתו, אמר ה' ורפאתיו דכתיב: רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה וגו'.

 

כי תבאו אל ארץ כנען...ונתתי נגע צרעת וגו':

על עשרה דברים נגעים באים:

א). עבודה זרה.     ה). על ברכת ה' (המקלל את ה' ח"ו).   ח). גסי הרוח.

ב). גילוי עריות.     ו). הגוזל את הרבים.            ט). לשון הרע.

ג). שפיכות דמים.   ז). הגוזל את שאינו שלו.       י). עין רע

ד). חילול השם.

 

לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבאו אל ארץ כנען היזהרו בעשרה דברים אלו שלא תבוא בכם נגע הצרעת כיוון שאם ישראל חוטאים מתקללת הארץ.

 

אמרו חז"ל מדוע הזהירם משה בבואם אל ארץ כנען, ולא אמר ארץ ישראל.

אלא רמזו לנו כאן מה חם סרסו כנען ולקה, אף כאן ישראל חוטאין והארץ היא מתקללת.

 

ר"א בן יעקב ורבנן ר"א אומר :על ידי שהיה כנען אביהם של כולם כדכתיב (בראשית י) וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת.

רבנן אמרי על ידי שהיו כולם סוחרים ונכבדים, שנאמר (ישעיה כג) אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ.

 

  אמר ר' יוסי בן דוסא: אליעזר עבד אברהם הוא כנען ועל ידי ששימש את אותו צדיק יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך שנאמר (בראשית ט) ויאמר ארור כנען וכתיב (שם כד) ויאמר בא ברוך ה'. ומה אליעזר שיצא מכלל ארור לכלל ברוך על ידי ששימש את אותו צדיק, אחינו ישראל שנוהגים כבוד עם גדוליהם מתברכים לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבאו אל ארץ כנען.

 

ונתתי נגע צרעת וגו':

ר' חייא אומר: וכי בשורה טובה היא להם שנגעים באים עליהם.

אלא רמוז בפסוק שאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, והוא הבית אשר נתן להם הקב"ה בארץ כנען בית מוכן מכאן שהצרעת היא בבית הכנעני בבוא עם ישראל לארץ.

 

   רבי שמעון בן יוחאי אומר: כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות, אמר הקב"ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב. שנאמר: (דברים ו) ובתים מלאים כל טוב. מה עושה הקב"ה מגרה נגעים בביתו וכאשר בא ישראל ושובר את הבית ומוצא בו את הממון שהטמינו הכנענים.

 

ויש לשאול מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסין לארץ.

אמר רבי ישמעאל בן ר' נחמן: שלח יהושע אצלם ומר להם מי שרוצה לפנות יפנה, ומי שהרוצה להשלים ישלים, ומי שהרוצה לעשות מלחמה יעשה. הגרגשי פנה מאליו לפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו שנאמר (ישעיה לו) עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם. זו אפריקה. הגבעונים השלימו שנאמר (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון. ושלושים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו.

 
איש כי יהיה זב מבשרו וגו':

אמר הקב"ה לאדם זה שראה שאני טהור ומעוני טהור ומשרתי טהורים ונשמה שנתתי לך טהורה אם אתה מחזירה לי כדרך שאני נותנה לך מוטב ואם לאו הריני טורפה לפניך, כל אלו בימי זקנותו אבל בימי בחרותו אם חטא לוקה בזיבות ובצרעת לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם איש כי יהיה זב מבשרו.

 

   אמר ר' שמעון בן יוחאי: בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרין ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים ועל אותה שעה אומר שלמה המלך (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. כיון שחטאו לא עברו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעים על אותה שעה הוא אומר(במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו'.

 

ומהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. רב הונא בשם ר' הושעיא אמר: על ידי שהיו מליזין אחר גדוליהן ואומרים משפחה זו של פלוני משפחה של מצורעים הם. ובא ללמדך שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע.

 

ר' תנחומא אומר: על ידי שהיו מליזין אחרי הארון ואומרים ארון זה הורג את נושאיו. ואין נגעים באים אלא על לשון הרע. לפי כך התחייבו ישראל בזיבות וצרעת.

 

רבנן אמרי מן העגל דכתיב (שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא. מלמד שפרחה בהן צרעת כדכתיב (ויקרא יג) וראשו יהיה פרוע.

 

רבי יהוד בר רבי סימון אמר: מהמתאוננים שנאמר (במדבר יא) עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. מהו לזרא רבי הונא אמר לזרנא ולבוטנא וריש לקיש אמר לאסכרא רבי אבא אמר לאזהרה ר' אביתר אמר לקרדא רשב"י אמר ובלבד שתהיו מרחקין ביותר ממה שאתם מקרבין בו א"ר יהודה ב"ר סימון מכאן נעשו זרים לאהל מועד.

 

 

 

פרשת אחרי מות

 

כותבים המפרשים כי מכאן חזינן שכל מיתתם של נדב ואביהו הייתה מחמת שרצו להתקרב אל הקב"ה ולהתקשר עימו יותר מכפי כוחם ויכולתם, אפילו שהיה בזה עניין של מסירות נפש אמיתית, כתב הבית ישראל שבמסירות נפשם גרמו כפרה לישראל בכל הדורות.

 

איתא בזוהר הקדוש: כל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם הדין מסתלק מן העולם ומיתת הצדיקים מכפרת על עוון הדור, ועל כן קוראים בפרשת בני אהרן ביום הכיפורים, שיהיו כפרה לבני ישראל. אמר הקב"ה התעסקו במיתת הצדיקים הללו ויחשב לכם כאילו אתם מקריבים קורבנות ביום זה לכפר עליכם. מכאן למדנו שמסירות נפשם של בני אהרן הכניסה כוח בבני ישראל להתעורר ולעבוד את ה' במסירות נפש.

 

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו':

אמר ר' יצחק: נאמר אחרי מות שני בני אהרן, ואחר נאמר וימותו והלא אמר אחרי מות שני בני אהרן, וכי איני יודע שמתו. אם כן נמצא שתיבת וימותו, מיותרת. אלא כך שנינו שתי מיתות היו להם, אחת לפני ה', ואחת שלא היו להם בנים, שכל מי שאינו זוכה לבנים חשוב כמת, לפיכך נכתב אחרי מות, וימותו. אמר ר' אלעזר במקרא זה יש להתבונן כדכתיב: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך" שמכאן תחילת הפרשה אם כן הפסוק שלפניו מה טיבו, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה" מה נאמר למשה לפני שנצטווה לדבר עם אהרן.

 

אלא כך שנינו שהיה משה מהרהר מה גרם לבני אהרן לטעות זו, והיה מצר על כך, אמר לו הקב"ה שבשעה שנתן את קטורת הסמים לאהרן רצה שרק אהרן ישתמש בה ולא איש אחר בחייו לפי שאהרן הרבה שלום בעולם ואמר לו הקב"ה כיוון שאתה רוצה להרבות שלום בעולם כך על ידך ירבה שלום למעלה ובידך מסורה קטורת הסמים ובחייך לא ישתמש בהם אדם.

אבל נדב ואביהו שהקדימו להשתמש בקטורת בחיי אביהם ולא נמסרה להם זהו הדבר שגרם להם לטעות וזאת תוצאה של מה שנאמר בהקריבם, דהיינו לפני זמנם שדחקו את השעה בחיי אביהם, כדכתיב: אשר לא ציווה אותם, אבל את אהרן כן ציווה. ונשאלת השאלה מדוע כתיב אחרי מות שני בני אהרן, היה לו לומר אחרי מות נדב ואביהו, וידוע שהם בניו של אהרן, אלא כך שנינו אמר ר' יוסי שעד עתה לא היו ברשות עצמם אלא ברשות אביהם לפיכך נאמר בני אהרן, ולא נאמר נדב ואביהו.

 

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש וגו':

ומצינו שנאמר: בזאת יבוא אהרן אל הקודש, וכיוון שנאמר ואל יבוא בכל עת דהיינו בכל זמן אם כן מדוע לא נאמר באיזה זמן יבוא שהיה לו לומר שיבוא ביום הכיפורים במפורש.

 

אמר ר' שמעון ואל יבוא בכל עת דהיינו בשעה שס"א מושל.

 

ומה שנאמר בזאת, דהיינו רק שהשכינה עצמה נמצאת, וזמנים יש לפני הקב"ה שהוא עת רצון לברכות ובקשות. וטעם נוסף בכדי להזהיר את הכוהנים שכבר ידעו על מיתת בניו של אהרון שאי אפשר להם לבוא מתי שרוצים.

 

   וראיתי להוסיף שידוע טבע הבריות שכאשר קורה אסון לאדם שאחד מבניו נהרג במקום מסוים יש לאותו אדם סקרנות גדולה להיות באותו מקום ולעמוד ולהתייחד באותו מקום שעלתה נפש בנו. ובכדי שאהרן לא ירצה להיכנס ולהתייחד באותו מקום הזהירו הקב"ה ואל יבוא בכל עת אל הקודש, שלא יתקרב לאותו מקום לפי נטיית טבעו אלא יתאפק ויבוא רק בזמן שציווה אותו הקב"ה ועל זה נאמר וידום אהרן שנשתבח והצליח להתגבר על טבעו ולא נכנס אלא ביום הכיפורים בלבד לצורך המצווה.

 

בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר וגו':

איתא במדרש באיזו זכות היה נכנס אהרן לבית קודש הקודשים, בזכות המילה, כדכתיב ואת בריתי אשר תשמרו, וידוע שאהרן היה רודף שלום, שהוא הברית, כדכתיב אצל פינחס אמור לו הנני נתן לו את בריתי שלום, ולפי האמור אפשר לרמוז בתיבות בזאת יבוא אהרן, אל גמט' זו ברית מילה, וטעם נוסף כדכתיב בזוהר שנאמר בזאת שהיא השכינה, כדכתיב כי בענן אראה על הכפורת. אמר ר' אבא רוצה הכתוב לומר כביכול שיראה אהרן את השכינה הוא הזמן לבוא. והרי הכהן לא ראה את השכינה בזמן שנכנס לקודש הקודשים אלא על ידי שהיה רואה את הענן יורד והיו הכרובים אומרים שירה ידע הכהן שהשכינה שורה ובזאת הגיע אל הקודש והניח את הקטורת במקומה. 

 

בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו':

אמרו חז"ל (משלי כד) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, דהינו עם היצר, ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות, שנאמר עיניים רמות, ועוד כתיב (דברים ו) והיו לטוטפות בין עיניך, שצריך להיזהר בשמירת העיניים. ולמדתם אותם את בניכם, שצריך להיזהר מלשון שקר. וקשרתם לאות על ידך, להיזהר מידיים שופכות דם נקי. והיו הדברים האלה להיזהר מלב חורש מחשבות און. רגלים ממהרות לרוץ לרעה הוא שרץ אחר המילה לפגום בברית שהיא האות בנינו לבין ה' והיא נקראת שלום כדכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום, והיא העדות ונמצא המוציא זרע לבטלה גורם לו לדבר לשון שקר, שנאמר: בין ברכים יפיח כזבים עד חמס, ועוד נאמר (ישעיה מג) ואתם עדי נאום ה' ומשלח מדנים בין אחים (תהלים לד) בקש שלום ורדפהו.

 

ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' וגו':

ניתן לרמוז כאן את עניינו של אליהו הנביא בהר הכרמל שלקח שני פרים שווים במראה כמו שני השעירים והעמיד אחד לה' ואחד לבעל כדוגמת השעיר לעזאזל וכך נתקדש שמו של הקב"ה.

ויש רמז בתיבות שעירים והעמיד אותם לפני יהוה ראשי תיבות אליהו.

 

ונתן אהרן על שני השעירים גרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל וגו':

שני שעירים, שני אנשים, שני גורלות כתיב בגמרא (יומא סב) "כאן בשני השעירים מצוותן שיהיו שניהם שווים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחת" דהיינו עניין שני השעירים שווים במראה ובקומה ובדמים בכדי ללמדנו מוסר והתבוננות כתב בספרו באר יעקב שבשניהם נעשו מצוות התורה ורצון ה' יתברך, אך הסוף בשניהם היה שונה הראשון נשחט בהכשר על ידי כהן גדול ונכנס דמו בקודש הקודשים בין שני בדי אהרן והיה הכהן מזה מדמם על הכפורת ואילו השני אפילו לא זכה לשחיטה אלא נשתלח אל המדבר ודוחפים אותו ומתגלגל ויורד מההר וכאשר מגיע לחצי ההר נעשה אברים ומתרסק. מכאן אפשר ללמוד על שני אנשים השווים במעמדם ודומים אחד לשני שאחד אוחז בקדושה ועולה מעלה, והשני חס ושלום אוחז בטומאה ויורד מטה ומתרסק, נמצא שכאשר עומדים שניהם ביום הכיפורים מול הקב"ה אין אנו יודעים מי הזכאי ועושה תשובה ועולה מעלה וזוכה בדינו, לבין השני שבא כביכול לעשות תשובה ומראה עצמו שבא לזכות בדין. אך את הנסתר ואת הדין יודע רק הקב"ה ודן באותה שנה מיהו הזוכה ומתברך לחיים טובים, ומי תהיה אחריתו למיתה.

 

וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר וגו':

דרשו חז"ל וכל אדם לרבות את המלאכים שנאמר עליהם תואר אדם גם להם אסור להיכנס באהל מועד באותה שעה שהכהן מכפר עד צאתו ואפשר לרמוז וכל אדם גמט' מיכאל, שאפילו שמיכאל הוא כהן גדול של מעלה לא ייכנס באותה שעה למרות שאינם מצווים במצוות עשה או לא תעשה, מכל מקום מחמת כבוד השכינה לא יוכלו להיכנס שם.

 

וישלח ביד איש עתי המדברה  וגו':

איתא בזוהר הקדוש "כל השולח את השעיר לעזאזל לא מוציא את שנתו" פירוש שמת באותה שנה. מהו איש עתי, אלא הסוד כאן שכל עניין שנעשה צריך לכך אדם מוכן לאותו עניין, שיש אדם שהברכה מתקיימת על ידו כמו הכהן שנאמר "טוב עין הוא יברך" אל תיקרי יברך, אלא יבורך, שהברכה מתקיימת על ידו, ואילו יש אדם שמוכן שהקללות יתקיימו על ידו כבלעם הרשע שנקרא רע עין, ולא היה מוכן לטוב ואפילו שברך ברכתו אינה מתקיימת אבל כשקילל קיללתו התקיימה כדכתיב סתום העין, שבכל מקום שלטה עינו ועוד נאמר וישת אל המדבר פניו, כדי לעורר את הצד השולט במדבר שהוא הס"א ועל זה אמרו חז"ל "יטה אדם אפילו ממאה דרכים ואל ייפגש באדם שיש לו עין הרע" וכאן נאמר ושילח ביד איש עתי, שמוכן הוא למיתה באותה שנה והיו החכמים בקיאים בחוכמת המזלות ורואים מיהו האדם שצריך למות באותה שנה ואותו שלחו עם השעיר. ורמוז בתיבת איש, ראשי תיבות אותה שנה ימות.

 

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו:

הפסוק הזה מדבר על יום כיפור כדכתיב: שבת שבתון יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם, פירוש עינוי הכולל גם לנפש וגם לגוף שהוא המזון ומפני מה נקרא כיפור, כיוון שבאותו היום מנקה ומבטל את כל הטומאה שבו, על כן יום הכיפור הוא יום הניקיון כדכתיב מכל חטאותיכם וגו'.

 

   ואפשר לשאול מדוע הוסיף הכתוב לפני ה'. אמר ר' יצחק שהטהרה מתקבלת מהקב"ה כיוון שמראש השנה הספרים פתוחים והדיינים דנים בכל יום עד היום שנקרא תשעה לחודש, ובעשירי כתיב: בעשור לחודש, שבאותו יום עולים כולם לפני הקב"ה שהוא בעל הדין ובעל הרחמים להביא את הדינים לפניו אך על ידי כך שאנו קיבלנו את הסוד לטהר ולענות את נפשותינו זוכים אנו שיישב הקב"ה על כיסא של רחמים ומזכה אותנו בכך שעושים תשובה על כל העוונות שנעשו וזה שאמר מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו פירוש לפניו ממש אפשר להיטהר.

 

ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה':

ידוע שהלב הוא המפתח לכל האיברים כתב הרמב"ן ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם וכן אותם אשר הם מתעסקים במצוות על מנת לזכות בהם לעולם הבא וכו', מכל האמור לעיל אנו רואים כי בכדי לזכות לחיי עולם הבא יש לעשות את ההכנות בעולם הזה ואי אפשר ללא לימוד התורה וללא קיום המצוות לזכות לעולם הבא.

 

ובכל בהמה לא תיתן שכבתך לטמאה בה וגו':

הפסוק הזה רומז על בלעם הרשע שבא על אתונו בכדי לטמאות עצמו ולקבל את כוחו מכוחות הטומאה ורמוז ובכל בהמה לא גמט' בלעם (עם הכולל) שלא להיות כמוהו.

 

ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה וגו':

בשתי מקומות בתורה מוזכר שהארץ תקיא את יושביה בפרשה זו ובפרשת קדושים ובשתיהן מדובר על עניין העריות שהארץ מקיאה את אותם עוברי עבירות של עריות. והטעם לכך כי בזמן חטא עץ הדעת חטאה הארץ כדכתיב: ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה וגו', באותו חטא של עץ הדעת הייתה בחינה של גלוי עריות, והשטוף בעריות בא לידי ירקון, כדכתיב: (בגמרא שבת לג) "שמחלה זאת מביאה את האדם לרזון בכול גופו עד כדי הקאה" וכיוון שהאדם נוצר מהאדמה והיא מואסת בגילוי עריות על כן סופו שהאדמה תקיא גם אותו.   

 

פינת הלשון: "כבד את אביך ואת אמך" מצווה מן התורה לכבד את ההורים והמדבר לשון הרע אל הוריו פוגע בכבודם ובדין זה נכלל גם האח הגדול.  

 

מסופר על גביר שהיה עשיר וירא שמים אך לצערו בנו פנה לדרך האחרת והיה מקל במצוות, ולמרות שידע הבן שהדבר איננו לרוחו של אביו חשש לריב עם אביו כיוון שפרנסו, ולכן העמיד פני צדיק כששהה בחברת אביו אך מאחורי גבו התנהג ככל העולה על רוחו אולם האב שהיה פיקח וידע שבנו צבוע והאב לא יכול לעשות דבר מטוב ועד רע כיוון שכל פעם שניסה לשכנעו לחזור ממעשיו הרעים העמיד הבן פני נעלב ואמר אינני יודע על מה אתה מדבר, חיכה אביו להזדמנות שבו יוכל להעמיד את בנו במקום וביום בהיר הגיע הילד והודיע לאביו שהוא רוצה ללכת וללמוד מדעים בארץ אחרת תחילה ניסה האב לסרב אבל כאשר ראה שבנו נחוש בדעתו נעתר לבקשתו אבל היה לו תנאי, אני מוכן אמר האב אך בתנאי אחד שלא יעבור עליך יום אחד ללא מצוות הנחת תפילין הבטיח הילד שכך יעשה ויצא ללימודים לאחר זמן שלח מכתב לאביו והודיע לו כי לא נותר לו כסף ומבקש שישלח לו מעט דמי כיס כאשר קיבל האב את המכתב שלח לו מיד מכתב חזרה תתפלל אל ה' והוא ייתן לך כסף נבהל הבן מהתשובה והמתין מספר ימים ושוב שלח מכתב לאביו התפללתי ולא נושעתי כתב לו אביו תתחזק בתפילה וה' יעזור חיכה הבן מספר ימים וכאשר ראה שאין באפשרותו להישאר ללא כסף חזר לביתו וכשפגש את אביו שאל אותו וכי לא אכפת לך ממני ענה לו אביו האם שמעת לעצתי והתפללת השיב הבן כן התפללתי ושום דבר לא עזר האם הנחת תפילין כל יום שאל האב ענה לו הבן כן הנחתי תפילין יום יום אמר לו אביו תן לי את השקית של התפילין פתח האב את השקית ומול עיניו של הבן ראה בתוך השקית צרור של כסף אמר לו אביו אילו היית מניח תפילין כמו   שהבטחת לי הלא היית מוצא את הכסף הזה כעת אינך יכול לומר לי שום תירוץ על מעשיך כאשר ראה כך הבן חזר למוטב והתחיל ליישר דרכו.

 

מכאן אנו רואים ששמירת התורה והמצוות היא ארובה לחיים מאושרים.

 

 


 

פרשת קדושים

 

פרשת אחרי מות סמוכה לפרשת קדושים וכתיב לעיל ושמרתם את משמרתי, וסמיך ליה קדושים תהיו שאם ישמור עצמו מן החטא, שוב אין החטא בא על ידו ומקדשין אותו מלמעלה.

 

   ראיתי להקדים על פי מה שאמר הרמב"ן שציווי זה מתייחס לכל המצוות להיות פרושין אף מן הדברים המותרים שכן ייתכן שהאדם יעשה מעשים המותרים מן התורה ובכל זאת יקרא נבל ברשות התורה.

 

   ציווי זה חל על האדם שיתנהג כבן אדם אף בדברים המותרים ולא יהיה נבל ברשות התורה כגון שמותר לאדם לאכול בשר אך אל לו להיות שקוע באכילה, מותר לאדם להרוויח ממון אך אל לו להיות שקוע בתאוות הממון, ובכדי לשמר את קיום המצווה נדרש מהאדם לקדש עצמו במותר לו, ורק כך יכונה קדוש כפי שהתורה מציינת והמעניין הוא שבאף הימנעות אחרת מהעבירות, התורה לא מציינת כי מי שנמנע מהעבירה נחשב לקדוש.

 

קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם:

מעלת הקדושה ייתכן להשיגה דווקא שידע האדם כי אני שייך להקב"ה. רצה לומר שלא יחשוב בדעתו אני השגתי את רכושי וממוני אלא יאמין שהכול מה' יתברך, וזה באומרו קדושים תהיו, על ידי מה, על ידי שאני מתייחס דווקא לה'. ראוי להבין הייתכן לומר לבשר ודם להיות קדוש בגלל שה' קדוש, ולא שייך להשיג את קדושתו של הקב"ה.

 

   אלא אמרו חז"ל (קידושין ל) שלושה שותפין באדם הקב"ה אביו ואימו. ידוע כי המוליד נוטע בנולד את הכוחות שיש בו, כך שהתכונות שיש באב ובאם עוברים לילד ומכיוון שהקב"ה שותף והוא קדוש על כן תכונתו שהיא הקדושה ניטעת באדם, והם בכוחות מיוחדים שיש לאדם להתקדש.

מכאן סמיכות הפסוק: איש אימו ואביו תיראו וגו', לרמוז על השותפות של הקב"ה עם אביו ואימו, לכן צריך לירא מאביו ואימו כמו שירא מהקב"ה.

איתא בזוהר הקדוש: ר' אלעזר פתח ואמר: אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. כמה פעמיים התורה מתרה לבני אדם ומרימה קולה לכל עבר לעוררם וכולם שקועים בשנתם שהם העוונות ואינם מסתכלים על עלבונה של תורה וי להם ווי לנפשותם.

 

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו וגו':

פרש רש"י: מדוע הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שהיא משתדלת איתו בדברים. וסמך ליה שמירת שבת לאביו ואמו, לומר לך אף על פי שהזהרתיך על מורא האב אם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו, וכן בשאר המצוות.

 

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו וגו':

ראיתי לפרש מדוע כתבה התורה את מצוות יראת אביו ואימו ביחד עם מצוות השבת. ידוע שבימות החול יותר קל לשמור על מצוות כיבוד ההורים כיוון שההורים עסוקים בעבודתם ויוצא האדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב והילדים נמצאים במסגרת הלימוד ואינם שוהים הרבה זמן בחברת ההורים, אך בשבת נמצאים הרבה יותר ביחד לכן יכולים בנקל לחלל את מצוות כיבוד אב ואם. והודיע לנו התורה שמצוות כיבוד ההורים שכולה כנגד שבת.

 

אל תפנו אל האלילם ואלוקי מסכה לא תעשו:

נשאלת השאלה כיצד הופך אדם אלילים או פסלים לאלוהות. מבאר זאת הגר"י לייבוביץ זצ"ל כי האלוהות היא דבר הנעשה על ידי האדם והתורה מלמדת אותנו שייתכן שהדבר מצד עצמו הוא בטל ומבוטל לחלוטין אך הוא נעשה על ידי התייחסות האדם אליו, כדכתיב: אל תפנו אל האלילים, גילו לנו חז"ל כי אותם ההולכים לעבוד עבודה זרה הם אותם שפגמו באות ברית קודש וחטאו בעריות.

או שניתקרבו לנוכריות כדכתיב (סנהדרין סג) לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם את העריות, והמעשה הזה הביא אותם לכפור בקב"ה ח"ו. דבר זה רמוז בפסוק: "אל האלילים ואלוהי מסכה" סופי תיבות מילה ואם ניראה אדם ההולך לאלילים דע כי הוא פגום במילה.

 

לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר:

אפשר לשאול מדוע אסרה התורה להלין את השכר של  השכיר עד הבוקר הרי במילא יקבל שכרו בבוקר. אמר ר' אלעזר: מקרה אחד מלמדנו שנאמר: ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא אליו הוא נושא נפשו. פירוש: שהעני צריך את שכרו בשביל להחיות נפשו, צריך להיזהר שלא תבוא עליו השמש, היינו יזהר שלא תיאסף בגללו מן העולם טרם יגיע זמנך למות, שנאמר: עד אשר לא תחשך השמש וגו', מכאן למדנו עניין אחד מי שמשלים את נפש העני וממלא מחסורו אפילו אם הגיע זמנו להסתלק מן העולם הקב"ה משלים נפשו ונותן לו ימי חיים נוספים.

 

   מקרה שני מה שנאמר: לא תלין פעולת שכיר, בא וראה מי שעושק שכר עני כאילו נוטל את נפשו ונפשות בני ביתו, כיוון שממעיט נפשותם הקב"ה ממעט ימיו ואפילו אם נגזר על אותו אדם שעושק את שכר הפועל כמה ימים יחיה על כמה טובות שעשה כולם נעקרים ומסתלקים ממנו, ולא עוד אלא נפשו אינה עולה למעלה. וזה שאמר ר' אבא: הרחמן יצילנו מהם ומעלבונם, ובארו אפילו אם הפועל עשיר אליו הוא נושא את נפשו, כל שכן אם הוא עני.     

 

ולפני עיור לא תיתן מכשול:

עיור האמור כאן אינו עיור ממש אלא אדם שאינו יודע עצה נכונה ובא אליך להתייעץ ואל תכשיל אותו בעצה שאינה הוגנת. כתב רש"י: והנה דרך האנשים הרעים שמייעצים לאחרים עצה רעה ומראים להם כי כוונתם לטובה היא פיהם מדבר שלום ובקרבם ישים אורבם.

אפשר לרמוז בתיבת מכשול אותיות כשלום, אל תראה כאילו פנייך לשלום ובאמת אינו כך אלא שיהיו פיך וליבך שווים.

 

לא תעמד על דם רעך אני ה':

אמרו חז"ל (סנהדרין לז) כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם ומלואו. שאלו בגמרא (סנהדרין עג) מניין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררת אותו או ליסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. לכל אדם אחד יש נפש אחת ולכל אדם בנפשו יש משקל של עולם מלא ואי אפשר להתייחס לבני אדם כאל חפץ, ואם חס ושלום מזלזל באיסור זה של חיי אדם ידע שהוא עובר על איסור חמור של לא תעמוד על דם רעך. הגמרא (בבא מציעא סב) מביאה ראיה לחשיבות של שמירה על חיי הזולת וכך שנינו שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, ואם שניהם ישתו מן המים יגמר המים ושניהם ימותו בטרם הגיעם לעיר ואם אחד שותה השני ימות והוא יגיע לעיר. על זה דרש בן פתורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חברו. עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עימך שחייך קודמים לחיי חברך.

 

ראיתי בשו"ת חוות יאיר המבאר כי משמע מדברי הגמרא כי דווקא כאשר ישתו שניהם ודאי ימותו אז חל הכלל חייך קודמין, אך אם קיים ספק לגבי מיתתם משמע שישתו שניהם. מכאן למדנו שחייב האדם להציל את חברו גם אם מכניס עצמו לספק סכנה והוא שנאמר:

לא תעמוד על דם רעיך.

 

בצדק תשפט עמיתך:

צריך להתחזק באהבת הבריות. כתב רש"י: הוי דן את חברך לכף זכות מצינו במצווה זו שתחייבנו לדון את חברנו לכף זכות וזו מצווה השייכת לסוג המצוות שקשה לאדם לקיימן כראוי ולעיתים קרובות המציאות תופחת על פנינו. איתא בגמרא (שבת קכז) הדן את חברו לכף זכות דנים אותו בשמיים לזכות. וכך ירגיל האדם את עצמו ליחס לחברו את עיקר המעשה לכוונה טובה ולחשוב שהרצון לעשות את רצון ה' הוא שהניע את העושה ולא החלק הרע שבו. ואם כך ינהג האדם, גם הקב"ה ידון את מעשיו והם יחשבו על פי הכוונה הטובה שבהם תוך התעלמות מהרע שבהם. על כן המצווה בצדק תשפוט את עמיתך, היא מצווה שאנו מחויבים להתרגל בה ולהדריך עצמנו להטות לצד החסד ומחייבת אותנו לשמור על זכות הזולת וזה תלוי במידה רבה באהבת הבריות.

 

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא:

צריך להוכיח אפילו מאה פעמים. אמר ר' טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. כתב הרמ"א לגבי מצוות התוכחה שרק בדבר שאינו מפורש בתורה עליו נאמר מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין, אף על פי שהוא דאורייתא, אבל אם מפורש בתורה מוחין בידם וזכות גדולה היא למוכיח או למשפיע על חברו ומונעו מעבירה.

אמר ר' ישמעאל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המוכיח את חברו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה שנאמר (משלי כח כג) מוכיח אדם אחרי. ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד. ומפסוק זה יש ללמוד הנהגה טובה בעת התוכחה כאשר אדם מוכיח את חברו לא יאמר לו אתה חוטא בכדי שהשומע לא יבוא לידי בושה, ומכאן לא תועיל התוכחה. אלא יאמר לו בלשון רבים והוא יבין מאליו. זה שאמר ולא תשא.

 

הוכח,  גמטר'  אהבה, הכוונה היא להוכיח את חברו באהבה.

תוכיח, גמטר'  תדם, יש פעמים שאפשר להוכיח על ידי הבעת הפנים.

עמיתך, גמטר' מתק, אם תבוא להוכיח תוכיח אותו במתק שפתיים.

תשא, ראשי תיבות תאמר שם אדם. לא יאמר שם של אדם מסוים.

 

   כתב הרמב"ם (הלכות דעות פו) אסור להכלים את ישראל וכל שכן ברבים אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה אך עוון גדול הוא.

 

   כך אמרו חז"ל: כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ר' נהוראי אומר: כל המבייש פני חברו סופו שהוא מתבייש ולא עוד אלא מלאכי חבלה רודפין אותו וטורדין אותו מן העולם ומראים קלונו לכל באי העולם.

 

עוד מבואר בגמרא (בבא מציעא נח) כל היורדין לגיהינום עולים, חוץ משלושה שיורדין ואין עולין, ואילו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו, מזהירה אותנו הגמרא על שלושה אלה, כי הירידה לגיהינום היא נצח והיא ירידה מסוכנת שאין ממנה דרך חזרה.  

 

לא תקום ולא תטור בני עמך ואהבת לרעך כמוך:

בא הכתוב לשלול את אותם האנשים שאוהבים בפה ושונאים בלב ומחפשים נקמה והנהגה זו פסולה. צא ולמד מהחסידה שעושה חסד רק עם חברותיה כמו שכתב רש"י (ויקרא י"א י"ט) ומאס בה הקב"ה ואסרה עלינו כי רצון ה' להטיב עם כל בריותיו כדכתיב: ואהבת לרעך כמוך, אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה. ראוי להבין מדוע דווקא ר' עקיבא אמר מאמר זה. אלא מפני שהרגיש על בשרו את גודל הכאב והאבידה של כ"ד אלף תלמידיו שלא נהגו כבוד זה בזה.

 

   טעם נוסף אמרו חז"ל יש שישים ריבוא אותיות לתורה וכנגדן יש שישים ריבוא שורשי נשמות ישראל. נמצא לפי זה כל אחד מישראל יש לו אות בתורה ואם אינו אוהב את חברו נמצא שמחסיר אות בתורה וזהו הכלל הגדול בתורה.

כתב הבן איש חי זיע"א מעשה על פי סוד הגלגול והובא בספר בן איש חי דרושים: יתכן למצוא שני בני אדם רחוקים זה מזה אך יכול להיות שבגלגול הקודם היו קרובים זה עם זה או שהיו שני אחים, או אב ובנו, ולכן אם יהיה שונא אחד את השני יכול להיות שזה שונא את אביו או את בנו.

 

לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו:

פירש רש"י: לא תאכלו על הדם להרבה פנים נדרש בסנהדרין אזהרה שלא יאכל מבשר קדשים לפני זריקת דמים ואזהרה לאוכל מבהמת חולין טרם שתצא נפשה. דהיינו עדיין בחיותה. כתב האור החיים הקדוש: לא תאכלו על הדם, סמך הכתוב מצווה זו למצוות ערלה כדכתיב: כל עץ מאכל וערלתם ערלתו, לרמוז לנו מה שאמרו חז"ל במדרש כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא היה

בחינת עורלה, ואם היה ממתין עד ליל שבת היה מקדש על היין. וזה הסוד בדברי חז"ל שאמרו אדם היה מושך בערלתו וזו היא עורלתו.

 

  יש לשאול מה הקשר בין אכילה על הדם לבין מנחשים. איתא בזוהר הקדוש אמר ר' שמעון: מקרא זה כבר נתבאר וסוד הדבר מי שאוכל מבלי שיתפלל על דמו דהיינו נפשו, שקול כמנחש ומעונן, לפי שבלילה עולה הנשמה להביט בסוד הכבוד העליון כל אחד ואחד כראוי לו ונותר באדם כוח הנפש המתפשט בתוך הדם רק כדי לקיים את הגוף ועל כן טועם בלילה טעם מיתה, כיוון שהכוח ההוא אינו מספיק כדי לעורר את כוח הנשמה ולקבל אותה בחזרה כשניעור משנתו וכאשר מתעורר האדם אינו טהור ועל כן צריך ליטול ידיו. וכבר העמדנו (שס"א) שולט במקום שאין בו נשמה. ומכיוון שנטהר במים ועוסק בתורה הנשמה עומדת במקומה. ואין שליטה באדם אלא כוח הדם שהוא הנפש והוא מתפשט בדם תמיד, ורק אחרי שמתיישב כוח הנפש במקומה מתגברת כוח הנשמה והיא מתיישבת במקומה. ואז מתפשט כוח הנפש למקומו לכן מי שמתפלל תפילתו קודם שיאכל מעמיד גופו כמו שצריך ונשמתו מתיישבת במקומה. אך אם אוכל לפני שמתפלל גורם קודם שתתיישב הנפש במקומה והרי הוא כמנחש ומעונן שהעמיד קודם את הדם שהוא הנפש.     

 

ולא תשחית את פאת זקנך:

פירש רש"י: סוף הזקן וגבולותיו הם חמש כיצד שתיים בכל לחי ולחי שתיים שהם הפאות ואחת למטה בסנטר.

כתב החפץ חיים זיע"א: על חומרת האיסור גילוח בתער הנה איסור הקפת הראש והזקן יש שנכשלים בעוון הגדול הזה מפני חיסרון ידיעה שאינם יודעים את חומרת האיסור שאילו היה יודע שהוא לאו גמור מן התורה כמו אכילת חזיר לא היה מפקיר עצמו לעשות זאת כי הלא אכילת חזיר כל מי שהוא בכלל ישראל לא היה מתיר לעצמו בשום פנים ואופן.

 

על כן עליו לדעת כי לא נופל איסור זה מאכילת חזיר ואדרבא חמור ממנו בכמה סוגים:   אחד כי על אכילת חזיר כזית אינו עובר אלא רק על לאו אחד, אבל על השחתת פאת הזקן עוברים על חמישה לאוין ועל הקפת הראש גם כן שניים סר הכול שבעה.

 

שני כמבואר בגמרא ובפוסקים אם המגלחו הוא איש ישראל עובר עוד בלאו לפני עיור לא תיתן מכשול ואם עושה כך פעם אחת הרי קונה לו שבעה מקטרגים ואם יתנהג כך כל השנה קונה לו מאות מקטרגים והם הבאים בראש השנה לעמוד ולקטרג עליו בכדי לקפח ממנו את חייו או לתת לו שאר איסורין.  

 

מסופר בזמנו של האר"י הקדוש שהיה ר' יעקב אבולעפיא זצ"ל רוצה לנסוע למצרים לדבר מצווה והלך אצל האר"י לקבל ברכתו ובירכו האר"י ואמר לו שבחזרתו הזדמן על ידו דבר מצווה, נסע ר' יעקב למצרים ובחזרתו עם השיירה רצו נוסעי השיירה לנוח באמצע הדרך גם הרב נח תחת אילן אחד וישן קצת רחוק מהשיירה, וכאשר קמה השיירה ללכת שכחה מהרב והשאירה אותו לבדו כשנתעורר הרב ראה עצמו לבדו במדבר ונבהל, מרחוק ראה אנשים משונים שהיו חורשים בפרות ומכים את הפרות מכות אכזריות עד שהדם היה שותת מהם וצעקת הפרות הייתה עולה לשמים ואחרי שעה ראה הרב שאותם בני אדם נהפכו לפרות והפרות נהפכו לבני אדם והתחילו לעשות להם כפי שהם עשו להם, וכך היה כל היום לעת ערב התקרבו אותם אנשים על יד הרב התחננו לפניו והתחילו לבכות ולבקש מהרב שיעשה להם תיקון ששמעו בת קול שאמרה אם האר"י יתפלל עליהם הם ינצלו מהדין הזה ומהשמים נהיה הדבר הזה שהרב יישכח בדרך ויושאר לבד בשביל לעשות להם תיקון אצל האר"י, קיבל עליו הרב לעשות זאת ותיכף ומיד אחד מהם נסאו על כתפו וכהרף עין הביאו עד לשער העיר צפת, מיד הלך הרב אצל האר"י וסיפר לו את כל אשר ראה אמר לו האר"י הקדוש שאלה האנשים היו מתגלחים בתער בחייהם ולכן חזרו בגלגול הפרות החורשות אמר לו האר"י כיוון שאתה יוצא משורש נשמתם אתה יכול לתקן אותם, וכך עשה ר' יעקב לאחר מכן באו אליו בחלום ואמרו לו תנוח דעתך ותבורך כמו שהנחתנו וניצלנו מהדין הרע ונכנסנו לגן עדן.

 

רמוז בהפסוק: פאת ראשיכם ולא תשחית ר"ת פרות


 

 

פרשת אמור

 

חשוב להבין את הקשר בין סוף פרשת קדושים לתחילת פרשתנו: ונראה לומר שפרשה הקודמת מסיימת בהבדל סימני הטהרה והטומאה בשחיטה, וגם בעניין של אוב וידעוני, ואילו כאן תחילת הפרשה עוסקת בענייני הכוהנים שסמך את אזהרת הכוהנים לא להיטמא באוב שגם אם ירצה לשאול באוב הרי צריך הוא להיטמאות בו.

 

מכאן נלמד שאין לדרוש עתידות באוב וידעוני, ואילו הכהן ישאל באורים ותומים. אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי מלמד שהראה הקב"ה כל דור ושופטיו ומלכיו חכמיו ומנהיגיו כל דור ופרנסיו וכל דור ונביאיו והראו ששאול המלך נופל בחרב, אמר משה לפניו ריבונו של עולם מלך ראשון שהעמדת יידקר בחרב, אמר לו הקב"ה אמור אל הכוהנים בני אהרן כי בעוונם ייענשו, כשאול המלך ששאל באוב ובידיעוני. לפיכך נסמכו הפרשיות זה לזו להוכיח את שאול המלך שלא מספיק להקפיד רק על לימוד השחיטה והטהרה כפי שביאר רש"י על הפסוק והבדלתם מן הבהמה הטהורה לטמאה (כ כה) אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלים וניכרים הם אלא בן טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו לבין שנשחט חציו. והפסוק בא להזהיר על שחיטה כשרה, ומצד שני אין לכוהנים ללכת לבעל אוב, כי דרכה של התורה היא להקפיד ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור, לכן נסמכה פרשת הכוהנים אל פרשת האוב והידיעוני.

 

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן וגו':

בפרשה זו נסקרים כל המועדים ופרשה זו מזכירה את ראש השנה המתקרב למרות שהוא בעוד שישה חודשים, במה דברים אמורים שגילו לנו חז"ל שאפילו מילה אחת של תלמוד תורה אין ערוך לה לכן אל לנו לחכות עד ליום ראש השנה אלא צריכים אנו להשקיע מעכשיו בתשובה ובלימוד כדי להגיע מוכנים ביראה ובמצוות ובטהרה ליום הדין. כדכתיב (בתהילים י"ט) יראת ה' טהורה עומדת לעד.

אמר ר' לוי מיראה שנתיירא אהרן לפני הקב"ה זכה וניתנה לו פרשה זו שאיננה זזה ממנו ולא מבני בניו עד סוף הדורות שנאמר אמור אל הכוהנים בני אהרן.

 

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן וגו':

זה שאמר הפסוק (תהלים יט) יום ליום יביע אומר, תניא ב-א בתקופת ניסן, וב-א בתקופת תשרי היום והלילה שוין מכאן ואילך היום לווה מן הלילה והלילה מן היום ופורעין זה לזה בפיוסין הכל בלי שטר ובלי גזר דין הוי יום ליום וגו'. אבל למטה כמה שטרות וכמה גזר דין בכל הארץ יצא קום. ר' שלום בשם רבי אחא בריה דרבי זירא אמר: משל לאחד שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע למתורין שלו היה מהלך כפגן וכיון שהגיע למתורין שלו היה מהלך בקלאמין. כך עד שלא יצאו לעולם אין אומר ואין דברים, כיון שיצאו לעולם כמה שטרות כמה גזרי דינין בכל הארץ יצא קום.

 

אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו':

"אמור ואמרת" פירש רש"י להזהיר הגדולים על הקטנים זוהי חובת ההורים להקנות חינוך לילדיהם וחובה זו מודגשת בפרשת קריאת שמע שנאמר: (דברים ו,ז) ושננתם לבניך ועוד כתיב: (דברים ד,ט) הישמר לך ושמור נפשך מאוד את הדברים אשר ראו עיניך וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך ועוד כתיב: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וכו' למרות שחינוך הילדים מוטלת על ההורים אך יש משנה זהירות גם על המחנכים ולכן פירש רש"י על פי הגמרא (יבמות קיד) מהו כפילות הלשון אמור, ואמרת, להזהיר הגדולים על הקטנים דהיינו שהתורה מצווה אותנו שיהיו הגדולים מופקדים על מעשה הקטנים.

 

כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאבו ולבנו וגו':

וראיתי לשאול שהלא הפסוק מזכיר את הקרובים של הכהן שהם ילדיו הוריו ואחיותיו ואילו את אשתו לא מזכיר הפסוק. ואפשר לתרץ שארו זו אשתו, כדכתיב: שארה לא יגרע ממנה, שחייב האדם לזון את אשתו. ועוד אמרו חז"ל (סנהדרין כב) אין האישה מתה אלא לבעלה. וטעם נוסף אמרו חז"ל שמוכח בסוף הפרשה שהכהן מטמא לאשתו, כדכתיב: לא יטמא בעל בעמיו להחלו, דהיינו שלא לחללו מטמא, ועל אחותו כתב הבתולה דהיינו שלא הייתה לאיש שאם הייתה לאיש נטמא ממנה, ואילו בעל בעמיו מלמד על אשתו, והוא הטעם שהתיר הקב"ה לכהן להיטמא בקרוביו בכדי לא לגזור עליו יותר מהיכולות שלו שאם לא היה בהיתר היה עושה זאת באיסור כיוון שקשה לאדם להתגבר על צערו כאשר מדובר על קרוביו.

 

לא יקרח קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו וגו':

איסור זה נאמר בלשון רבים כיוון שהיו רגילים לעשות סימני אבלות בפרהסיה עם הרבים להשתתף בצער המשפחה וכך הוא מנהג הגויים שמגלחים את שער המת וגם בני משפחתם מגלחים עצמם. והקפדה על מצווה זו לא תגרום נזק כספי שאם לא נשמור את הכללים ולא נלך לפי מהלכי התורה נצטרך לשלם בבוא העת שהלא הציווי בפסוק זה הוא מפורש כשהעובר עליו נענש על חמישה לאוין.

 

והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו וגו':

יש לדקדק מהו שנאמר הכהן הגדול מאחיו והלא כבר אמר הכהן הגדול, וכן מהו שאמר יוצק על ראשו, שמשמעותו נשפך מאליו, היה צריך לומר אשר יצקו על ראשו אלא כך שנינו בחמישה דברים היה הכהן גדול מאחיו בחכמה, בכוח, בנוי, בעושר ובשנים. בנוי, שהיה נאה מאחיו בכוח, שהוא גיבור אמרו חז"ל בוא וראה שאהרן הניף את הלויים עשרים ושניים אלף ביום אחד. בעושר, שאם לא היה לו היו מביאים לו אחיו, כפי שמסופר על פינחס הסתת שמינוהו לכהן גדול ויצאו אחיו הכוהנים וראוהו חוצב באבנים ומילאו המחצבה בדינרי זהב, ומדוע עשו כך שנאמר הכהן הגדול מאחיו בכדי להגדילו, ומה שנאמר יוצק על ראשו אפשר להסביר על פי המדרש שכשבאים למשוח כהן גדול היו נכנסים כוהנים אחרים ועומדים לצידו ונותנים את שמן המשחה והשמן רץ מעצמו על ראש הכהן הגדול (מובא בילקוט ראובן) וכיוון שראו הכוהנים כך שהשמן רץ מעצמו על ראש הכהן ועל זה כתיב יוצק על ראשו.

ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף וגו':

פירש רש"י (בסנהדרין נב) "את אביה היא מחללת" חיללה וביזתה את כבודו שאומרים ארור שזו ילד ארור שזו גידל. ולמדנו שארבעה מיתות בית דין נמסרו לבית דין והם: סקילה, שרפה, הרג וחנק, ולכאורה על עבירה זהה שעברו שני בני אדם העונש היה צריך להיות זהה אם כן מדוע בת ישראל שזנתה דינה חנק ואילו בת כהן שזנתה דינה שריפה. אלא יסוד גדול וחשוב לימדה אותנו התורה הקדושה שאין דומה אדם פשוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו ובת כהן שמחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו אלא היא גם ביזתה את כתר הכהונה. וכתב הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה פ"ה) יש דברים אחרים שהם בכלל חילול ה', והוא שעושה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם והבריות מרננים אחרי דברים אלו אף על פי שאינם עבירות חמורות הרי זה חילול ה' ועל כן ראוי לדקדק עימו על פי גודלו" ועבירה זו היא חמורה מאוד עד שאמרו רבותינו שאין לה כפרה עד המיתה. ועוד כתב הרמב"ם שהמחלל את שם ה' אפילו שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו אינו מתכפר לו בכפרה גמורה עד שימות כי תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלושתם תולין ומיתה מכפרת. כדכתיב (ישעיהו כב,יד) "ונגלה באוזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכן עד תמותון" ולכן בן תורה שאינו מתנהג כראוי הרי הוא מחלל ומבזה את כתר התורה שהוא נושא על ראשו ועונשו גדול ביותר. ומכאן צריכים זהירות כפולה ומכופלת.   

 

איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב וגו':

פירוש: שכל כהן שהוא בעל מום איננו יכול לעבוד בעבודת הקודש. והטעם לדבר משום שגלוי וידוע לפני הקב"ה איזו נשמה איננה ראויה להקריב קורבנות ועל כן עושה אותו בעל מום וזה שכתב כל איש אשר בו מום שבעצם איננו ראוי מצד נשמתו להקריב קורבנות. איתא בזוהר הקדוש אמר ר' יצחק, "כל מי שהוא פגום אינו ראוי לשמש בקודש וכבר העמידו שאדם פגום אין בו אמונה והפגם מעיד עליו".

וכהן שצריך להיות שלם ובעל אמונה יותר מכולם אינו יכול להיות פגום שהרי הקדושה העליונה אינה שורה במקום פגום כמו שנאמר ומלכי צדק מלך שלם וזה הטעם גם לגבי קורבן אשר יש בו מום לא להקריבו שנאמר כי לא לרצון יהיה לכם ואם תאמר שהקב"ה שורה במקום שפל כדכתיב ואת דכא ושפל רוח, הלא הוא כלי שבור ואיך שורה שם הקב"ה, אלא דע לך שאין מקום יותר שלם מאדם שמשפיל עצמו להשרות עליו את הגאות העליונה וזוהי השלמות כי לא נאמר ואת עיוור ושבור וחרום ושרוע אשכון, אלא נאמר ואת דכא ושפל רוח, דהיינו מי שמשפיל עצמו למטה הקב"ה בעצמו זוקף אותו. מכיוון שהכהן של מטה הוא כעין הכהן של מעלה צריך שיהיה שלם ביותר ולא יהיה פגום ועל זה כתיב: איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב וגו'.

 

שור או כשב או עז כי יולד וגו':

הדא הוא דכתיב (קהלת ג) מה שהיה כבר הוא, ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקים לעולם, אמור לו כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם, ואשר להיות כבר היה, ואם יאמר לך אדם שהקב"ה עתיד להחיות לנו מתים אמור לו כבר היה על ידי אליהו ועל ידי אלישע ועל ידי יחזקאל, ר' אחא אמר בשם ר' אליעזר בן חלפתא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות ולחדש בעולמו לעתיד לבא כבר הקדים ועשה מקצתו על ידי נביאיו הצדיקים בעולם הזה, אמר שהקב"ה אני הוא שאני עתיד לעשות ים יבשה ולא כבר עשיתי על ידי משה דכתיב (שמות יד) ואתה הרם את מטך וגו', אני הוא שעתיד לפקוד עקרות כבר עשיתי שנאמר (בראשית כא) וה' פקד את שרה, אני הוא שעתיד לעשות מלכים שישתחוו לכם שנאמר (ישעיה מט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, כבר עשיתי על ידי דניאל שהשתחווה נבוכדנצר לדניאל שנאמר (דניאל ב) באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד, אני פוקח עורים לעתיד לבא כבר עשיתי שנאמר (מלכים ב ו) ויפקח ה' את עיני הנער של אלישע.

 

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו':

למדנו מחז"ל שהשבת היא מקור הברכה וממנה מתברכים כדכתיב בלכה דודי, "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" אם כן מהשבת מתברכים, ומשמע מהפסוק שהמלאכה תעשה מאליה שאם האדם עושה השתדלות מצידו ושומר את השבת המלאכה נעשית מאליה ועוד ידוע מה שאמרו המקובלים כי שבת היא מלשון שבתאי, ויום השביעי נמצא תחת כוכב שבתאי, וכל מלאכה שנעשית בזמן שליטת כוכב שבתאי לא תצליח. ויש אנשים הפונים לרבנים לקבל מזור לבעיותיהם ובאה השבת ומציעה לנו פתרון לכל הבעיות והברכות שהלא היא מקור הברכה.

 

פינת הלשון: "את ה' אלוקיך תירא" חובה עלינו ליראה את הקב"ה ולזכור ולהרגישו בכל עת ולדעת שהוא מצוי ומשגיח ויודע מעשה בני האדם ומשלם להם כגמולם וזה שאינו נזהר בדיבורו וחוטא בלשונו פוגע בשכרו.

 

מסופר על החפץ חיים שפנתה אליו אישה שבנה היה חולה מאוד וביקשה מזור למחלת בנה יחידה אמר לה הרב אינני דורש ממך צומות או סיגופים או תעניות רק שתי קבלות ואם תקבלי עליך שתי קבלות שאפרט לך אותם מבטיחני שבנך ירפא בע"ה ממחלתו ובסתר ליבה הייתה כבר מוכנה האישה לצום שנתיים ימים העיקר שתזכה לראות ברפואת בנה הרב לא הטיל עליה מקבלות קשות ושני הדברים שהיו בפיו הם קבלי על עצמך להניח את מפת השבת עם הפמוטים על השולחן כבר בשעת חצות של יום שישי וכשתגיע שעת הדלקת נרות לא ייעשו בבית שום מלאכה לא מזמן שהאישה הדליקה את הנרות אלא מהשעה הקבועה בהלכה להדלקת נרות שבת דהיינו לשמור שבת כמובן שהאישה קיבלה על עצמה את הקבלות הללו והבטיחה לקיימם והנה פלא פלאים כבר בשובה לביתה חל שיפור ניכר במצבו של הילד החולה ובזמן קצר מאוד קם לגמרי ממיטת חוליו והרופאים לא האמינו למראה עיניהם.
 

 

פרשת בהר

 

 

פרשתנו פותחת במצוות שביתת הארץ בשנת השמיטה. ושואלים חז"ל מה עניין שמיטה אצל הר סיני שהלא כל המצוות נאמרו כבר בהר סיני. אלא מה שמיטה נאמרו כלולותיה ופרטותיה מסיני אף כולן נאמרו בכללות ובדקדוק מסיני, אם כן מדוע בחרה התורה את מצוות השמיטה בכדי לשמש סמל ודוגמא לשאר המצוות. ומצוות השמיטה היא בכדי להשריש בעם ישראל שאפילו שהעולם הוא שפל נתון הוא תמיד תחת השגחתו של הקב"ה ושלא יעלה על הדעת שאין מכבודו של הקב"ה שהתעסק בעולם החומרי ומכאן למדנו כשם שבחר הקב"ה בהר סיני שהוא פעוט מכל ההרים ובכל זאת השכין עליו את השכינה ונתן עליו את תורתו, כך הוא משגיח על השדה שישבות בשנת השמיטה בכדי להרבות בו את הברכה לשנה הבאה וזהו שורש האמונה לדעת שהקב"ה משגיח על כל דבר בעולם הזה ולהשריש בתוך הלבבות את ההכרה שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו של הקב"ה וממנו שרויה הברכה.

 

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו':

כתב רש"י אלא מה שמיטה נאמרה בהר סיני אף כל המצוות נאמרו בסיני ועדיין צריך לשאול מדוע דווקא דיבר במצוות השמיטה. ואפשר לתרץ שבא הכתוב ללמדנו כשם שהר סיני לא היה בו קדושה כלל ועל ידי שהשרה הקב"ה שכינתו עליו ונתן לנו את תורתו על הר סיני כך נתקדש הר סיני. כך הוא לגבי ארץ ישראל שלא הייתה בה קדושה אלא רק לאחר שישראל נכנסו לתוכה וקיימו בה את מצוות השמיטה. ואם יחשוש האדם שיבוא לידי הפסד בעת השמיטה בכך שלא יזרע שדהו שנה שלמה אומרת לנו התורה לא לדאוג כדכתיב (ויקרא כה ו) והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך וגו', פירוש: אף על פי שלא תעבוד תהיה הברכה מספקת לך ולביתך גם לשנה הבאה כדכתיב: וצוויתי את ברכתי לכם.

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה:

הזכיר הכתוב כרמך שהוא כנגד חטא עץ הדעת שהיה מענבים כדכתיב בגמרא (ברכות מ) "אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה" וכן אמרו במדרש רבא "יין סחטה לו ושתה" ולכן הוזכר בשמיטה עבודת הכרם בכדי לתקן את חטא אדם הראשון. ותיקון נוסף הוא לאדמה שנתקללה כדכתיב (בראשית ד יב) כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, ועתה על ידי קיום מצוות השמיטה יזכה האדם לאסוף תבואה מיוחדת, ובכדי שלא יחשוש שמא יגנבו לו מהתבואה כתב הפסוק ואספת דהיינו ללא חשש לנזק או לגנבה.

 

והעברת שופר תרועה בחודש השביעי וכו' תעבירו שופר בכל וגו':

ידוע שעם ישראל נוהגים לתקוע בשופר בימי התשובה כדי לעורר את העם לתשובה ויש רמז נאה בתיבות והעברת שופר תרועה בחודש השביעי ראשי תיבות תשובה. וכן רמז בירמיה בפסוק (ד ה) "הגידו ביהודה ובירושלים השמיעו ואמרו תקעו שופר בארץ" גם כאן ראשי תיבות תשובה.  אם כן ראינו שתרועת השופר מסוגלת מאוד לעורר את ליבו של האדם לחזור בתשובה. ועוד כתיב בזוהר אמר ר' שמעון מדוע נאמר שופר תרועה שהיה לו לומר סתם שופר, שהרי לא רק מריעים בו אלא גם תוקעים בו. אלא כך שנינו ששופר משבר את השלשלאות של העול על העבדים. מכאן שיש בכוחו של השופר לעורר את האדם לתשובה ועל ידי כך יצא משעבוד היצר לחירות. וראיתי להוסיף רמז נוסף שהלא ידענו שחודש השביעי הוא חודש תשרי, ורמוז בתיבות "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי" סופי תיבות התשרי. וכתב בעל הטורים תעבירו שופר בכל ראשי תיבות שבת לומר לנו דווקא תקיעת היובל לשחרור העבדים שהוא בבית דין דוחה את השבת, וידוע בזמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעים ביום כיפור גם אם חל בשבת. כדכתיב שופר תרועה בחודש ראשי תיבות שבת.

 

וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו' אל תונו איש את אחיו:

דרשו חז"ל על התיבה תואר עמיתיך אלו הם עמלי תורה וראוי להבין מדוע סיים הכתוב באומרו אל תונו איש את אחיו, ולא אמר אל תונו איש את עמיתו, אלא באה התורה לגלות שדרכי בני אדם לרמות את חבריהם על ידי שבאים בהתחלה בלשון חלקה ואומרים "אחי" אין לך מה לדאוג ממני וכדומה, בכדי שלא יכיר שבא להפילו בפח, כפי שאמר יעקב הצילני נא מיד אחי, נתכוון יעקב לומר תציל אותי מאדם האומר לי אחי. וזה באומרו אל תונו איש את אחיו דהיינו שאל תאמר לו שאתה אחיו ותגרום לו הפסדים. ולזה באה התורה להזהיר שאין לצער את עמיתיך.

 

מסופר על ר' שמעון גמליאל שביקש מעבדו טבי לקנות לו דבר אכילה טוב והלך עבדו וקנה לו לשון של בהמה, ופעם שנייה ביקש ממנו שיביא לו דבר רע לאכילה ושוב קנה לו לשון, שאלו רבו מה זה כשאמרתי לך דבר טוב קנית לשון, וכשאמרתי דבר רע גם קנית לי לשון, ענה לו עבדו הלשון כולל טוב ורע, אם משתמשים בו לטוב אין טוב ממנו, ואם משתמשים בו לרע אין רע ממנו.

 

ונתנה הארץ פריה  ואכלתם לשובע וגו':

ידוע שהברכה היא גדולה לאדם כאשר אוכל כדי שובעו ולא אוכל למילוי תאוותו. ועוד כאשר האדם מברך כמות האוכל שנכנסת לגופו אפילו שהיא קטנה מתברכת וגורמת לו לשובע. וכך יהיה בשנת השמיטה שהברכה תהיה כפולה גם מצד הכמות וגם מצד האכילה. אבל אדם שאוכל בתאווה ובלא ברכה, אינו מאמין באמונה שלמה כי תשרה הברכה, ועל כן הברכה לא שורה אצלו. כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעה פד הטו) "רוב החולאים הבאים לאדם הם מריבוי אכילה וממילוי תאוותיו". ובאה כאן התורה ללמדנו ואכלתם לשובע למרות שהארץ תיתן פריה בשפע רב, תאכלו את הפירות רק לשובע, וכך תהיו בריאים ושלמים.

 

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית:

דהיינו הברכה תושפע על פי גודל הביטחון בקב"ה, אם כן מדוע עולה השאלה מה נאכל בשנה השביעית, והרי מבטיח הקב"ה שהרי התבואה של השנה השישית תספיק לשלוש שנים, וכבר בשנה השישית רואה האדם שיש באוצרו כמות תבואה מספקת גם לשנים הבאות, אלא סמך פסוק זה לעיל לומר לנו אל תדאגו ותאמרו שאולי הפירות הטובים הם בגלל החרישה ועבודת הקרקע ואם לא נעבוד בשנה הבאה יכול מאוד להיות שהפירות לא יישארו יפים, ואילו הברכה בשנה השביעית לא תהיה מצויה כמו בשנה הקודמת, לכך אמר הקב"ה וצוויתי את ברכתי לכם, שהריבוי והשפע של הפירות הם כתוצאה של הברכה ולא מחמת עבודתכם. ומכיוון שטבע האדם לחיות על פי דרך הטבע, יכול להיתקל בבעיה של ריקבון טבעי של התבואה או להיתקל בחוסר בשנה השביעית, לכן חוסך הוא כבר מהשנה השישית ויוכל לקיים את השנה השביעית בברכה ולמרות שכוונתו היא טובה מכל מקום אין זו הדרך לקיים את המצווה, ועל כן הקדים הפסוק בשאלה אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הלא ברכתי מצוות לכם מהשנה השישית וזו היא מעלת הביטחון והאמונה בקב"ה.

 

כי גרים ותושבים אתם עימדי וגו':

אמר הקב"ה קיים תמיד יחס של גרים ותושבים אם אתם רואים עצמכם כגרים בעולם שכל קיומכם בעולם אינו אלא לפי שעה, אזי הנני תושב בקרבכם ושכינתי שרויה תמיד בתוככם, אך אם אתם רואים עצמכם כתושבים קבועים בעולם, אזי הנני כגר בתוככם. נתכוון לומר לנו שגר מקומו בשמיים כך ישראל שנשמותיהם הם חלק ממעלה צריכים להרגיש בארץ כגרים ולא להשקיע עצמם בהבלי העולם ואז יהיה הקב"ה כתושב כדכתיב מלא כל הארץ כבודו ועל ידי שהוא תושב תשרה ברכתו בעולם. כפי שאמר דוד המלך (תהילים קיט יט) "גר אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך". שעל ידי הזכות לקיים מצוות נזכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו:

כתיב (במשלי יט) "מלווה ה' חונן דל" אמר ר' יצחק: מלמדת אותנו התורה דרך ארץ שיהיה האדם עושה מצווה יעשה אותה בלב שמח ובמיוחד מצוות הצדקה. אמר ר' יהושע: לעולם אל תהיה מצוות עני קלה בעיניך שהפסדה עשרים וארבע קללות, ושכרה עשרים וארבע ברכות, על הקללות כתיב בתהילים: ק"ט, הפקד עליו רשע וגו' וילבש קללה וגו', וכל עניין הפסוק הוא כיוון שלא זכה לעשות חסד על כן מוזכרים שם עשרים וארבע קללות. ואילו שכר הברכות כתיב (ישעיה נח) הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית וגו' ומבשרך לא תתעלם וגו', בפסוק זה כתיב עשרים וארבע מעשי חסד. אם כן למדנו אדם שמפרנס את העני הוא בגדר שמלווה לקב"ה כדכתיב (משלי יט) וגמולו ישלם לו שאם אתה חוטף את מצוות הצדקה נחשב הדבר בגדר של הלוואה לקב"ה.

 

כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו:

מצווה היא לעבוד בכל מיני עבודות בבית המקדש, ומחוץ לבית המקדש המעשים הקרויים עבודה הם התפילה והמצוות שיהיה כעבד המחזר אחר אדונו, וישראל קראם עבדים שיעבדו בתפילה ובמצווה את ה' שהציל אותם ממיתה ומרעות. ועל זה כתיב כי לי בני ישראל עבדים וגו' ומה הטעם שהם עבדים שנאמר אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ובעשרת הדברות נאמר אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך וגו' שעבודתנו להקב"ה היא הודאה על כך שהציל אותנו. לכן נקראים אנו בשני שמות שבתחילת הפסוק קורא אותנו בנים בהמשכו קורא אותנו עבדים, והכוונה היא שכאשר לומדים תורה על דרך הפשט ומקיים את המצוות כפשוטם נקרא עבד שאין לו רשות לחפש ברזי ביתו של המלך. אך כאשר עולה במדרגתו ולומד את סודות התורה ועושה את המצוות בכוונה עמוקה נקרא בן שיש לו רשות לחפש ברזי ביתו של המלך. ולמרות כן אל יוציא עצמו מכלל עבד ויעבוד את ה' מתוך כבוד. וסוד שתי דרגות אלו הם כלל אחד שעליהם נאמר אשר בך אתפאר.

 

 

פינת הלשון: "מדבר שקר תרחק" המערב בתוך לשון הרע גם דברי שקר אפילו כל שהם עובר על מצווה זו וחטאו חמור הרבה יותר מסתם מדבר לשון הרע משום שהוא גם מוציא שם רע.    

 

מסופר על רבנו האלשיך הקדוש שאמר פעם בדרשה כי האדם השם מבטחו ב-ה' ישיג כל מבוקשו, ושמע זאת יהודי אחד שהיה בקהל והאמין באמונה שלמה לדברי הרב, וכבר למחרת החליט לשבת בביתו ולהתענג בתורה ולא לצאת לעבודה, וכעבור ימים רגזה עליו אשתו באמרה מדוע אינך יוצא לעבודה. ובאחד הימים נכנסו גנבים לאורווה וגנבו לו את החמור וברחו ועל החמור הזה נשאו משא כבד של כסף וזהב שגנבו ממקום אחר ועוד לפני החלוקה בניהם נתנו הגנבים עיניהם ברכוש וכל אחד רצה לקחת לעצמו את כל הגניבה אחד מהגנבים חשב איך להרוג את חברו וכאשר הגיעו למקום מסתור ביקש מחברו שילך ויקנה אוכל מהעיר וכאשר הוא הלך הכין אותו גנב חפירה גדולה וכיסה אותה בכיסוי ואמר כאשר יבוא חברי ייפול לתוך הבור ומיד אני יכסה אותו ויזכה ברכוש, ואילו השני שהלך לקנות אוכל חשב בדרך לשים רעל במאכל ולהרעיל את חברו וכאשר הגיע בחזרה עם האוכל מיד נפל לבור וכיסה אותו חברו בעודו בחיים וישב בנחת לאכול את האוכל אך כיוון שלא ידע שהאוכל מורעל אכל אותו בשמחה ובמחשבה שעכשיו הוא עשיר ולאחר מספר דקות התחיל הרעל לפעול בגופו ומייד הוא מת מכיוון שעמד החמור זמן מה בלא רועה הלך והגיע בחזרה לביתו של היהודי וכאשר ראתה אותו אשתו של היהודי המאמין אמרה לו הנה הגיע החמור די לך להתבטל קום ועסוק במלאכתך והורידו שניהם את השק מעל גב החמור וראו עושר גדול שזימן להם הקב"ה.

 

למדנו מכאן את גודל הביטחון והאמונה שבזכותם קיבל מה' את כל חפצו ויכול לשבת ולעסוק בתורה .

 

 

פרשת בחקתי

 

בפרשה זו אנו מוצאים סדרת ברכות וקללות והקב"ה מבטיח שאם נקיים את מצוות התורה וחוקיה נזכה לקבל שפע ולנצח את אויבנו ומנגד אם נמאס בחוקים ולא נלך בדרך התורה נקבל בדיוק ההפך וכאן התורה מרחיבה באופן מפורט את כל אשר יקרה אם נתבונן היטב בפסוקים נגלה שהברכות הנזכרות מסתכמות בעשרה פסוקים בלבד ואילו הקללות לא פחות משלושים פסוקים.

 

כאן מתבקשת השאלה הייתכן שהקב"ה ימעיט בהבטחה למי שישמור ויקיים את מצוותיו, לעומת זאת אם חס ושלום אדם אינו מקיים את חוקי התורה יקבל עונשים כבדים במיוחד. לפחות היינו מצפים שאם הברכות לא מופיעות באריכות שיהיו שווים הקללות אליהם ולא יהיו משולשות במספרן לעומת הברכות.

 

ואם נעמיק עוד במשמעות הקללות נראה שעוצמתם רבה מאוד לעומת הברכות. ועוד עדות לכך מצאנו גם בדברי בגמרא (מגילה כה) הקובעת קללות וברכות נקראים ומתורגמים. כלומר שקוראים בתורה את הפסוקים של הקללות והברכות ולפי המנהג הנהוג בזמנם היו מתרגמים את הפסוקים לארמית.

 

פירש על כך "האבן עזרא" שכתב: רייקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות ואינם אומרים אמת, אלא בברכות נאמר כל הכלל, ובקללות פרטים קטנים בכדי להפחיד את השומעים.

 

לפי דבריו נבין שאומנם הקללות מתפרסות על פני פסוקים רבים יותר מאשר הברכות אך זאת לא משום שהן מכילות יותר אלא מפני שהן מפורטות יותר, בעוד שהברכות נאמרו בצורה כוללת.

 

רבנו בחיי פירש: שפסוקי הקללות רבים יותר כדי לאיים על הבריות ולהפחידם לבל יבואו לידי עבירה ולשומרי המצוות די בהודעה כללית אודות השכר העתידי, בעוד שלאלו העלולים לחטוא לא יספיקו אזהרות ואיומים כלליים וצריך לפנות אליהם ולהסביר להם היטב את כל התוצאות השליליות האיומות העלולות להיגרם על ידי חטאיהם.

 

כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פג) שיקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהוא כנגד כמה עוונות,

ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, ואין שוקלין אלא בדעתו של הקב"ה והוא היודע איך עורכין את הזכויות כנגד העוונות.

 

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם: כתב בעל הטורים: אם בחקתי תלכו עולה בגמטר' עמלים בדברי תורה, וסמך "בחקתי" לפסוק: "את שבתותי תשמרו" בפרשת הקודמת בהר, לומר לנו ששקולה היא השבת כנגד כל המצוות והחוקים

 

   ועוד סמך שבת ל-"ונתתי גשמיכם בעיתם" דהיינו: עת הגשם המבורך הוא בליל שבת.

 

   ועוד שנלמד מדרך האבות "אם בחקתי תלכו" ראשי תיבות אבת שתלכו בדרך האבות ועוד ראשי תיבות תבא, שתבוא עלינו הברכה.

 

פירש רש"י: שתהיו עמלים בתורה. אפשר לפרש על פי מה שאמר רש"י שתהיו עמלים בתורה. כוונת הדברים לא רק ללמוד או להבין אלא דורש מאיתנו הקב"ה עמל, בגלל זה נגזר עלינו לשכוח כי אם לא היינו שוכחים לא היינו עמלים בתורה הקדושה מכאן מוכח כי התכלית היא העמל.

 

אם בחקתי וגו' ונתתי גשמיכם בעתם:

כתב בעל הטורים: בחקתי תלכו, היא היראה, וכתיב יראת ה' היא אוצרו, "אם תמלאו אוצרותיי אמלא אוצרותיכם יפתח ה' לך אוצרו" ועשיתם אתם: אותיות אמת רצה לומר שתתעסקו ב-אמת שהיא התורה, כדכתיב: תתן אמת ליעקב, והוא התפארת (ז"א קודשב"ה) והוא ה-שבת השקולה כנגד התורה, והתורה כנגד השבת, מכאן אפשר לבאר את דברי הגמרא (תענית ז) אין הגשמים נעצרים אלא בשביל שלא עסקו בתורה. והיא מידה כנגד מידה, כי התורה נמשלה למים כדכתיב הוי כל צמא לכו למים ואין מים אלא תורה, ומכיוון שבני ישראל לא עסקו במים למטה, נעצרו להם ה-מים מלמעלה והוא מה שאמר רש"י תהיו עמלים בתורה, היינו בשכר עמל התורה נתתי גשמיכם בעיתם.

 

והשיג לכם דיש את בציר...ואכלתם לחמכם לשבע:

פירש רש"י: שיהיה הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר ובבציר תעסקו עד שעת הזרע. ואכלתם לחמכם לשבע, זו ברכת המזון בבטן כפי שאמרו חז"ל בתורת הכוהנים "אוכל קמעא ומתברכת במעיו"

 

ידוע מה שאמר הזוהר הקדוש: שם שדי הוא שם האחראי על פריה ורביה. ואתיות דיש בהיפוך יהיה שדי, ועל ידי שיהיה ה-דיש מרובה מתברך האדם בפרי בטן שהוא ה-בציר. כך יפורש הדבר בתיבת יצר במילוי כזה יוד צדי ריש סופי תיבות שדי. ו-שדי במילוי כזה שין יוד דלת המילוי עולה במספר תק (חמש מאות) כנגד רמ"ח אברים שבאדם ו-רנ"ב אברים שבאשה.

 

ונראה עוד לרמוז שהשם הקדוש שדי רמוז בתוך תיבת יצר כזה.

יוד צדי ריש ראשי תיבות יצר, סופי תיבות שדי, ואמצע תיבות עולה יוד. כאן מבטיחה לנו התורה שהשם הקדוש שדי ישיג את ה-יצר הרע ויכניעו תחתיו באות י' החונקת את אותיות שד. תיבת בציר ראשי תיבות ב-יצר שהם שני יצרים בליבו של האדם. רוצה לומר שעל ידי עבודת הקב"ה באהבה ובשעבוד שני היצרים יצר הטוב ויצר הרע כנאמר: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ולא כתב בכל ליבך, לרמז כביכול על שני לבבות שהם שני היצרים.

 

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו':

צריך האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע ונכון הוא כך. אבל בשעה שמחשיך הלילה והאדם שוכב על מיטתו כמה מלאכי חבלה מענישים אותו כדין באם היה עסוק ביום בשוטטות, אך אם ירא האדם מהקב"ה ינצל בנפשו ממלאכי החבלה ולא יחרד מהם וזה שאמר: ונתתי שלום בארץ ואין מחריד. אימתי יהיה כך שלא תשלוט חיה רעה בארץ שהם מלאכי החבלה כאשר לא תעבור עליו אפילו עבירה אחת בעולם כך הוא גם בעניין העולם כאשר יש מלחמות בעולם ואין שלום יחרדו כל היושבים בארץ לקול ענות המלחמה. אך העושה שלום במרומים הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.

 

והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם:

פירש רש"י: אטייל עימכם בגן עדן כאחד מכם. צריך להבין מה משמעות הכתוב והייתי לכם לאלוקים. שהוא לשון עבר, וכי עד היום הקב"ה אינו אלוקים שלנו.

 

   אלא כוונת התורה כאשר הקב"ה נמצא עם האדם מאיר בפניו עד כדי גילוי שיראו הבריות שהקב"ה שלנו, למרות שעכשיו אנו מבינים זאת בשכלנו אך איננו מרגישים זאת, ולעתיד לבוא תהיה ההרגשה ברורה ואמיתית כדכתיב וידעו כל בשר כי אני ה' שאפילו הבשר ירגיש זאת.

 

ואם בחקתי תמאסו וגו':

צריך לדעת למה אמר הכתוב ואם ולא סמך על תיבת ואם הקודמת שאמר בתחילת העניין ואם לא תשמעו. אלא כך יובן העניין: כי על שלילתם לא תיכון הבית שהוא בית המקדש. אמר ר' יוסי: כתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו, בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שרוצה להוכיחם ולהנהיגם בדרך הישר, כאב האוהב לבנו ומתוך אהבתו הוא אוחז בשרביט בידו תמיד להנהיגו בדרך הישר שלא יסור ממנה, וזה שאמר הכתוב כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו', ומי שאין הקב"ה אוהבו מסלק ממנו את התוכחה, וכן כתב אל תמאסו בה כמי שבורח מבין הקוצים ואל יהיו לפניו דברי התוכחה כקוצים בגוף.

 

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר וגו':

ראיתי לשאול מדוע ביעקב ובאברהם מוזכרת המילה זכירה וביצחק לא מוזכרת המילה. כתב בעל הטורים ביצחק לא כתיב זכירה לפני שאפרו צבור ומונח לפני הקב"ה. והאבות מנויין למפרע לפניו ואומר הקב"ה אני זוכר מאין באתם ומונה ומשמש היחס עד למעלה בסדר ההפוך של יעקב ואחר כך יצחק ואחר כך אברהם ובכולם כתיב אף חוץ מיעקב שמיטתו הייתה שלמה ולא יצא ממנו פסולת. ומכיוון שניצל אברהם במאור כשדים בזכותו של יעקב שהיה בכיר האבות, וממנו לא יצאה פסולת ומה שנאמר: וזכרתי מתחיל הפסוק בתחילה במילת זכירה ומסיים ב-זכירה לומר לנו שלעולם יזכור זכות האבות עלינו.

 

הייתה משלחת של בדואים בני אחד היישובים המרוחקים בנגב אשר הגיעו לביקור רשמי בתל אביב הם סיירו במשך היום במקומות שונים בעיר ובסיום הביקור הוזמנו לארוחת ערב בבנין העירייה במהלך הסעודה פנה נציג העירייה אל האורחים ואמר להם ברצוני להעניק לכם שי למזכרת האם ראיתם במשך היום דבר מסוים היכול לשפר את איכות החיים במגוריכם ונשתדל לתת לכם אותו פה אחד השיבו האורחים כן יש דבר שאנו חפצים בו מאוד ודעו לכם שביישובנו הדל אין באר מים ואנו נאלצים להביא בכל יום פחי מים מרחוק את הפחים נושאים אנו על גבי חמורים והטרחה רבה מאוד ואילו כאן ראינו שבכל בית ישנו ברז והמים מגיעים בנקל לעל מקום ונהיה אסירי תודה אם תעניקו לנו ארבעה ברזים כמספר המאהלים שביישובנו ודבר זה ישנה מאוד את אורח חיינו ויהווה הקלה עצומה ומיד ניתנה ההוראה והגיעו תוך זמן קצר לבניין העירייה ארבעה ברזים ארוזים בחבילה סמכו האורחים במתנה שניתנה להם וחיש מהר יצאו לדרכם בכדי להתקין את הברזים אך ראו כאשר התקינו את הברזים לא זרמו המים מיד הזעיקו את השרברב מהעיר הגדולה לבדוק מדוע אין מים בברזים הגיע השרברב וראה את הברזים מותקנים באוהלים פרץ בצחוק ואמר כיצד העלתם בדעתכם שייצאו מים מתוך הברזים הרי לא הברז נותן את המים אלא הברז הוא קצהו של הצינור המתחבר בצד השני אל המשאבה השואבת את המים מן הבאר ואתם לא התחברתם כלל אל הבאר רק נעצתם את הברז בקיר ואיך יגיעו המים.

 

אנו רואים כאן שכל מי שסבור שלימוד התורה יכול להיחשב כחוויה נעימה שאיננה מחייבת הליכה לכאורה אינו אלא טועה חובתנו להיות קשורים למעיין התורה שהיא מקור מים חיים כך אנו דומים לאותם בדואים שכאשר יש פיגועי מחבלים האם אנו תולים זאת בחוסר עמל בתורה או בזלזול המצוות אלא בדרך כלל תולים את האשמה בראש הממשלה ובשלטון שאינם יודעים להגיב כראוי.

         

 

  ג ג ג ג ג

 

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תם ונשלם פירושים על ספר ויקרא שבח לאל בורא עולם

 


לוח שנה 
© כל הזכויות שמורות ליהושע אוזן, אין לגולש רשות כלשהי להעתיק ו/או לעשות כל שימוש בתכנים, בתמונות ובשאר החומרים המופיעים באתר, אלא אם צוין אחרת.