דף הבית
    אודות
    אותיות לפי הקבלה
    גורלות
    גורל השם
    גורל המסעות
    התאמת מזלות
    מזלות ויסודות
    מזלות הקבלה
    כח המזל
    זוגיות
    סגולות החודשים
    סגולות וקמיעים
    סגולות הפרנסה
    שם האדם
    פרשת השבוע
    שיעורים
    תלמוד הספירות
    תפילות כלליות
    מכתבים
    מאמרים
    חגים ומועדים
    גלריה תמונות
    מוזיקה
    צור קשר
    קבלה
    תמונות הרבי
    ספר איש ישר
    בדיקת הזוגיות
    שם האדם
    הבהרה משפטית
    סוד ההצלחה
    ארומותרפיה
    הצלחה בזוגיות
    היכרות עם עולמות
    כוח המזל
    אין שם טוב או רע
    אבנים
    התיקון הכללי
    הצלחה בזוגיות
    כעס
    אין יאוש
    הפרשת חלה
    ימים בחודש
    אותיות מיצגות
    אותיות וספירות
    פתרון החלומות
    קאוצ'ינג
    כוכב וחודש
    צדיק ורע לו
    תדר הבית
    חתן וכלה
 
 
        | במדבר | נשא | בהעלותך | שלח לך | קרח | חקת | בלק | פינחס | מטות | מסעי |
 
 

 

פרשת במדבר

 

 וראיתי להקדים בשאלה מדוע היה צריך הכתוב להדגיש שדיבר הקב"ה עם משה במדבר. כתב בעל הטורים: לעיל אלה המצוות וסמך ליה במדבר, וכוונת התורה לרשעים שאינם יודעים שאם אין האדם שם עצמו במדבר אינו יכול לדעת תורה ומצוות. וראית לפרש לפי מה שאמרו חז"ל, דכתיב: (ירמיה ב) הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה וגו'.

 

אמר הקב"ה לישראל על שאמרתם למשה למה העליתנו ממצרים להמיתנו במדבר, וכי כמדבר הייתי לישראל וכי כמדבר עשיתי עימהם בנוהג שבעולם מלך בשר ודם שיצא למדבר שמא מוצא הוא שם שלווה כשם שהיה מוצא בפלטין או אכילה או שתייה, ואילו אתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם והלכתי אתכם לשומרכם בדרך ונתתי לכם בזכות משה את המן ובזכות אהרון את ענני הכבוד ובזכות מרים את המים מה שלא ידעו אבותיכם וכך אתם מכירים טובה. ועל זה כתיב במדבר שנאמר (שמות יג) ויסב אלהים את העם דרך המדבר, ולכן כתב את המקום ללמוד שבמדבר יש גם עונש לרשעים. זהו שאמר הכתוב (תהלים לו) משפטיך תהום רבה, אמר ר' מאיר: "משל את הצדיקים בדירתן ואת הרשעים בדירתן", משל את הצדיקים בדירתן, כתיב (יחזקאל לד) "במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיו נויהם" ומשל את הרשעים בדירתן (שם לא) כה אמר ה' אלהים ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום, שנאמר (בראשית א) וחשך על פני תהום.

 

ומצינו שהקב"ה מכסה את הרשעים על ידי שהם יורדים לשאול בתהום, ובמה הם מתכסים, חזקיה בר ר' חייא אמר: הגיגית הזו במה מכסים אותה, בכלי חרס, כשם שהיא של חרס, כך מכסים אותה בכלי חרס. כך הן הרשעים לפי שהן חשוכים הקב"ה מורידן לשאול שהיא חשוכה ומכסה עליהם את התהום שהוא חושך כדכתיב בהם (ישעיה כט) והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו':

אמרו חז"ל עד שלא עמד אהל מועד דבר עמו בסנה שנאמר (שמות ג) ויקרא אליו ה' אלהים מתוך הסנה וגו', וכיוון שעמד אהל מועד אמר יפה הוא הצניעות שנאמר (מיכה ו) והצנע לכת עם אלהיך הרי הוא מדבר עמו באהל מועד.

 

   דבר נוסף: במדבר סיני. למה במדבר סיני, מכאן שנו חכמים ב' דברים ניתנה התורה באש, במים, במדבר.  באש מנין כדכתיב (שמות יט) והר סיני עשן כולו וגו'. במים מנין שנאמר (שופטים ה) גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. במדבר מנין שנאמר: במדבר סיני. ולמה ניתנה ב-ג' דברים הללו אלא שנינו מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם, שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים.

 

   דבר אחר, במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר במדבר סיני.

 

שאו את ראש כל עדת בני ישראל...במספר שמות וגו':

נאמר למשה לשון שאו, שהוא לשון הרמה כדי להרים את רוחם של בני ישראל שיצאו משעבוד ושפלות בגלל העבדות במצרים ועל ידי הספירה תהיה להם הרגשת חשיבות. ונתן רמז למה שאו את ראש שאם יזכו יעלו לגדולה, כדכתיב אצל יוסף שאמר (בראשית מ) ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, ואם לא יזכו להעלות ראשם ימותו כולם, כדכתיב ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על העץ. והיה גלוי לפני ה' שימותו כולם במדבר וינטלו ראשיהם על חטא העגל, ואת שבט לוי הוציא מן הגזרה שלא ימותו עימהם, ולכן אמר הקב"ה למשה אך את מטה לוי לא תפקוד וגו', שהיו נאמנים לה'. וכבר בארו חז"ל שאין הברכה שורה אלא על הדבר הסמוי מן העין.

 

ויש לשאול איך מנה את ישראל. אלא כך שנינו בזוהר הקדוש (במדבר קיז) שהחשבון לא נעשה עד שנאסף הכופר וכך נתברכו ישראל בתחילה על ידי נתינת הצדקה ובסוף שלא שלטה בהם המיטה שאין הס"א שולט אלא על הדבר שיש בו מניין.    

 

ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו':

אנו מוצאים שהמניין הזה שווה למניין שנמנו ישראל במלאכת המשכן שנאמר וכסף פקודי העדה וגו', והוא היה בשנה ראשונה, הרי כשקבלו את עשרת הדברות מיד עלה משה לקבל הלוחות וחטאו על מעשה העגל ומיד עשו משכן והוקם באחד בניסן בשנה שנייה שנאמר (שמות מ) ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, ואילו המניין הזה היה באחד באייר בשנה שנייה שנאמר ואת כל העדה הקהילו וגו', ובאותו מנין שמנאן כשיצאו ישראל ממצרים בחמשה עשר בניסן כמה היו שש מאות אלף רגלי הגברים.

 

והלוים למטה אבותם וגו':

בא הכתוב לומר לפי שלא אמר לו הקב"ה למשה בתחילה שימנה שבט לוי שכן אתה מוצא שלא מנה נשיא לשבט לוי בשעה שמנה נשיא השבטים, כדכתיב: וידבר ה' וגו' אך את מטה לוי לא תפקד וגו'.  אמר משה אלו היה חפצו של הקב"ה שאמננו היה אומר לי, ומשלא רצה הקב"ה למנותן, מיד היה משה עומד תמה למה לא צווהו הקב"ה למנות את שבטו שהם שבט לוי ולא היה יודע אם למנות ואם לאו. ראה הקב"ה שהוא תמה מיד פירש לו למה לא צווהו למנותם, אמר הקב"ה אם נמנה שבט לוי עם ישראל ומתערב עימהם יבוא מלאך המוות להרוג את ישראל והגזירה יוצאת עליהם שלא יכנסו לארץ אלא מתים במדבר שנאמר (במדבר יד) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם וגו', והוא מוצא ששבטו לוי מעורב עימהם והם מתערבים עם ישראל למות, לפיכך אמר הקב"ה למשה אך את מטה לוי וגו', בתוך בני ישראל, אין אתה מונה אותן אבל לעצמן מנה אותן. לכן צווהו הקב"ה שלא ימנה אותן עם ישראל אלא הפרישם במניין ולכך כתיב בהן בישראל שאו את ראש, ובשבט לוי נאמר: פקוד את בני לוי.

 

וחנו בני ישראל איש מחנהו ואיש על דגלו וגו':

ואפשר לרמוז כאן את אהבתו של הקב"ה לישראל כפי שנאמר: נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול וגו', חיבה גדולה חיבבן הקב"ה שעשעם דגלים כדי שיהיו ניכרים, ומנין שהוא אהבה לישראל כדכתיב: (שיר ב) הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, משל למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו אוצר מלא יין ונכנס לבדקו ומצא כולו חומץ בא לצאת מתוך האוצר ומצא חבית א' יין טוב אמר חבית זו עומדת עלי כמלא אוצר. כך ברא הקב"ה שבעים אומות מכולם לא מצא הנאה אלא בישראל שנאמר הביאני אל בית היין, יין עולה ע' הרי שבעים אומות העולם ומכולם שם דגלו על ישראל, שנאמר ודגלו עלי אהבה, ר' יששכר אומר ודגלו עלי אהבה אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב"ה חביב הוא עלי ודגלו עלי אהבה. אל תיקרא ודיגלו אלא ודילוגו עלי אהבה. אמר הקב"ה יש לאומות דגלים ואין חביב עלי אלא דגלו של יעקב.

 

אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו':

היה לומר אלא איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל מדוע אמר לבית אבותם. אלא בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו התחיל משה מיצר ואומר עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח, והוא אומר אי אפשר אלא בדרום, וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט מה אני עושה. אמר לו הקב"ה משה מה איכפת לך אינם צריכים לך אלא מעצמן הן מכירים דירתן שיש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים ואיני מחדש עליהם כבר יש להם טקסים מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מיטתו כך יקיפו את המשכן.

 

   אמר ר' חמא בר חנינא: כאשר בא יעקב אע"ה להיפטר מן העולם קרא לבניו ובירכן וצווה אותם על דרכי הקב"ה וקבלו עליהם מלכות שמים משגמר דבריו אמר להם כשתלוו אותי ביראה ובכבוד לא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שאתם נטלתם מבנות כנען וציוום כיצד להוליך את מיטתו.

כדכתיב: ויעשו לו בניו כן כאשר צום בניו ולא בני בניו וישאו אותו בניו וכך ציווה אותם. בני יהודה יששכר וזבולון יטענו מיטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב, דן אשר ונפתלי יטענו מן הצפון, יוסף אל יטען שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד, לוי אל יטען למה שהוא טוען את הארון ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת, ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם עתיד הקב"ה להשרות אתכם בדגלים. כיוון שנפטר טענו אותו כשם שציוום שנאמר :ויעשו לו בניו כן כאשר צום,  לכך נאמר לבית אבותם כעניין שהקיפו מיטת אביהם כן יחנו.

 

אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם וגו':

בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני המקום שהרי כתב הקב"ה חשבון ישראל ד' פעמים, בדגלים ב' פעמים בפרט, ו-ב' פעמים בכלל, ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ופרט להודיע כמה היו חביבים לפניו שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין כך היה הקב"ה שמח בזכירת מניין בני ישראל לומר כך צבאות יש לי בעולמי שעושים רצוני ומתנחם בהם.

 

ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה וגו':

חביבים הם הדגלים לפני המקום שהרי כתב בהן כאשר צווה ה' את משה כשם שכתוב במלאכת המשכן כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו על בית אבותיו, מגיד הכתוב שתמיד היו ישראל זריזים לקיים דברי המקום בדגלים ולא עיכבו לעשות.

 

וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם וגו':

בכמה מקומות נכתבה מיתת נדב ואביהוא, מלמד שהיה צער לפני הקב"ה עליהם שהיו בני אהרן חביבים וכן הוא אומר (ויקרא י) בקרובי אקדש בהקריבם אש זרה, ר' עקיבא אומר על ההקרבה מתו שנאמר בהקריבם אש זרה.

ר' יוסי אומר על הקירבה מתו שנאמר: בקרבתם לפני ה', ר' אלעזר אומר: אף משום הקרבת אש זרה לא מן התמיד של בין הערבים ולא מן תמיד של שחר אלא אש הדיוטות שנאמר אש זרה. בר קפרא בשם ר' ירמיה ב"ר אלעזר אומר: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן, על הקירבה ועל ההקרבה ועל אש זרה וכו', (כמו שכתוב למעלה בויקרא רבה בפרשה אחרי מות, עד הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטיחין על גבי אמותיהן).

 

ובנים לא היו להם וגו':

למדונו חז"ל שאילו היו להם בנים לנדב ואביהו היו קודמים לאלעזר ולאיתמר, שלמדנו שם כל הקודם לנחלה קודם לכבוד ובלבד שיהא נוהג כמנהג אבותיו, שנאמר (במדבר ג) ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, ר' יצחק אמר בחייו של אהרון, ר' חייא בר אבא אמר במותו של אהרון, לפי דעתו של ר' חייא בר אבא שאמר במותו, למד ממה שכתוב על פני, שמצינו אצל אברהם הוא אומר (בראשית כג) ויקם אברהם מעל פני מתו, ומה להלן במותו אף כאן במותו. ולפי דעתו של ר' יצחק שאמר בחייו נאמר כאן על פני, ונאמר להלן (שם יא) וימת הרן על פני תרח אביו, שעדיין היה בחיים, מה להלן בחייו אף כאן בחייו. ולמדנו שאם אירע טומאה באהרן, שמש אלעזר, ואם אירע טומאה באלעזר, שמש איתמר. מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם מלך ערבי וניתז רוק מפיו של הגוי על בגדיו של שמעון בן קמחי שהיה כהן וטימאתו, ונכנס יהודה אחיו ושמש תחתיו בכהונה גדולה, ובאותו היום ראתה אמם שני בניה כוהנים גדולים. אמרו חז"ל ז' בנים היו לה לקמחית וכולם שמשו בכהונה גדולה. שלחו אחריה ואמרו לה מה מעשים טובים יש בידך, אמרה להם מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי. מכאן אמרו כל קמחייא קמח, וקמח דקמחית סלת, וקרון עלה, שנאמר (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה. על דעתו של ר' חייא בר אבא שאמר במותו, שאילו מת אהרן שמש אלעזר, ואילו מת אלעזר שמש איתמר.

 

תחת כל בכור פטר רחם בבני ישראל והיו לי הלוים:

בתחילה הייתה העבודה בבכורות, כדכתיב: כי לי כל בכור וגו' ועוד קדש לי כל בכור וגו' ולפי שקלקלו בעגל זכו הלויים על שלא חטאו בעגל  לקחם הקב"ה שנאמר והיו לי הלוים  לפי שהוא אומר ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור, ומיום ההוא ואילך לא יהיו הבכורות קדושים מלמד שהם צריכין פדיון.

 

וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו':

כשם שכתב באהרן זאת בזאת יבא אהרן וגו', אף כאן כתיב זאת כמו שעשה תיקנה לאהרן כן עשה להם וחיו ולא ימותו וגו' אמר לו הקב"ה עשו להם תקנה לבני קהת שיחיו ולא ימותו בגשתם אל הארון שאילולי הם לא היו ישראל קיימים, למה שד' משפחות הללו גרשון, וקהת, ומררי, ואהרן ובניו, מקיפים את אהל מועד, שאם נטנפו ישראל בדבר הפורענות באה לצאת מאהל מועד מפני השכינה, מיד בני קהת שהם שרויים אצל אהל מועד עומדים וכלין אותם שלא תצא עליהם, מניין שנאמר (במדבר א) והלוים יחנו סביב וגו' אמר ר' פנחס הכהן בר חמא אם אין אתה למד מכאן, יש לך מהיכן ללמוד, בשעה שחלק קרח על משה בא מלאך המוות לצאת על ישראל ולחבל אותם, ואילו יצא היה הורג את כל ישראל. והיה משה שרוי אצל אהל מועד שהיה מבני קהת והרגיש בו שמבקש לצאת על ישראל, מיד אמר לאהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח וגו' וכפר עליהם, מהרה ובדילוג זרז עצמך מה אתה עומד ומשתהה לך מהר אל העדה, אמר לו אהרן מה ראית, אמר לו ראיתי למלאך המוות שיצא לנגוף לשונאי ישראל כי יצא הקצף מלפני ה' נמצאנו למדים שהלויים היו כלין את הפורענויות ומהן בני קהת שנושאי ארון היו.

 

סיפר הגאון ר' יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ששלוש שנים למד בחברותא עם הגאון ר' אלחנן וסרמן בכולל קדושים של החפץ חיים בראדין ועל השנים האלו אני יכול לתת דין שלא ביטלתי תורה, ומה ניתן ללמוד מגדולי הדור כיצד העריכו את זמנם היקר ללמוד תורה, באותה תקופה של הלימודים קרוב לשמונה עשרה שעות ביום קיבל ר' אלחנן מכתב מאשתו שהיא חולה ומבקשת שישוב הביתה בכדי לטפל בה, פנה ר' אלחנן אל החפץ חיים לשאול אותו מה לעשות האם לנסוע לביתו או לא, השיב לו החפץ חיים וכי אתה רופא, הבין ר' אלחנן שאין צורך לנסוע הביתה ונישאר ללמוד בישיבה. בהזדמנות אחרת בהיותם לומדים הגיע מהדואר לר' אלחנן מברק המבשר הל הולדת בנו כאשר סיימו את שיעורם הקבוע נכנס ר' אלחנן אל החפץ חיים ושאלו האים לנסוע לביתו להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו השיב לו החפץ חיים האים ידעת תא אומנות המילה. הלא בוודאי תמנו מוהל כשליח והברית יתקיים גם בלעדיכם ואין צורך לנסוע מפני ביטול תורה. אך בכל זאת הציע החפץ חיים לר' אלחנן שישתף את אשתו שתסכים להצעה. ואכן ר' אלחנן לא נסע ונשאר ללמוד עד סמוך לפסח ונסע לביתו.

 

 


   

פרשת נשא

 

נשא את ראש בני ישראל וגו':

באה התורה לגלות לנו הנהגה טובה, אם תרצה התנשאות והתרוממות התנאי הוא "ראש" שצריך להיות באחדות ולהעמיד ראש אחד דווקא. וכמו המעשה של אליהו שבירך אותם שיהיו כולם ראשים במקום שלא כיבדו אותו ואת ר' יהושע בן לוי, וכך נוצרה בניהם מריבה, כי במקום שכולם ראשים יש מריבה. וראוי להקדים בסדר שבו מונה התורה את משפחת הלויים שבני קהת ובני מררי נמנים כבר בפרשה הקודמת במדבר, ואילו בני גרשון נמנים בפרשת נשא.

 

ויש לשאול מדוע לא מנתה התורה את הבכור תחילה. ותירץ הכלי יקר כיוון שנמסר משא הארון אל קהת לכן נמנה ראשון. ובכל זאת עדיין קשה, שאם משא הארון הוא חשוב כל כך שבגללו הקדים הכתוב את בני קהת, היה לו לתת את נשיאת הארון לבכור בכדי לכבדו יותר. אלא יש כאן יסוד גדול שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו, וללמד את העם לכבד את לומדי התורה, ואילו היה ארון הברית ניתן לגרשון הבכור היינו חושבים שבשביל הבכורה הוא נמנה תחילה ולא בשביל חשיבותו של משא הארון. לכן ניתן הארון לקהת ונימנה תחילה בכדי לתת כבוד לתורה וללומדיה.

 

בני מררי למשפחתם וגו':

בבני קהת ובני גרשון נאמר בהן נשיאות ראש שחלק להם הקב"ה כבוד לקהת בעבור כבוד הארון, ולגרשון על שהיה בכור. אבל בבני מררי שלא היו אלא בני פשוט ועבודת משאם לא היה אלא קרשים ובריחים ועמודים ואדנים ולא נאמר בהם נשא את ראש למשפחתם לבית אבתם תפקוד אותם. ולמה נאמר בבני קהת ובני מררי למשפחתם לבית אבתם הקדים משפחתם לבית אבתם, ובגרשון הקדים לבית אבתם ואחר כך אמר למשפחתם. לפי שנשיאות ראש של בני גרשון באה מבית אב שלהם.

אבל נשיאות ראש של בני קהת אינה תלויה בבית אבות שלהם כי אם בנשיאות הארון וכן בני מררי לא היו כי אם מבית אב פשוט לכך הקדים משפחות לבית אבות. וזאת משמרת משאם וגו', זאת ולא אחרת, מלמד שבני מררי אסורין לשמור ולעבוד מה שבני גרשון שומרים ונושאים ועובדים קרשי המשכן.

 

ועמודי החצר... ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם וגו':

שהיו נועצים בארץ סביב שלא ייפול הרוח לקלעים ומיתריהם לכל כליהם ולכל עבודתם שבהם היו מעמידים הקלעים עם היתדות ובהם אוסרים העמודים והבריחים וטוענים על העגלות שלא ייפלו לארץ, אבל לקרשים היו עושים אטבים של ברזל שבהם מחזיקים הקרשים שלא ייפלו מעל העגלות, והזהירם הקב"ה שיהיו מפקידים כל הלויים איש איש על עבודתו ועל משאו כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, וכך היו עושים איש פלוני לוי יטעין קרשים, איש פלוני לוי יטעין בריחים, איש פלוני לוי יטעין עמודים, וכן כל כלי וכלי זאת עבודת משפחות בני מררי, ובני מררי על שלא היה נשיאתם מבית אב שלהם לכך לא נאמר על פי אהרן ובניו תהיה כשם שנאמר בבני גרשון, אלא כל מעשיהם הייתה ביד איתמר כדכתיב (במדבר ד כח) ביד איתמר בן אהרון הכהן, מלמד שהיה איתמר נוטל כל הכלים ונותנם לבני מררי והיה מעמידם על עבודתם ועל משמרתם.

 

ויפקד משה ואהרן ונשיאי העדה וגו':

מיד עשו משה ואהרן ופקדו את בני הקהתי תחלה כשם שאמר להם הקב"ה. ומנין שאמר הקדוש ברוך הוא לשניהם שיפקדו אותם, שנאמר (במדבר ד א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר נשא את ראש בני קהת, ויש לשאול מדוע בקהת ובגרשון נאמר וידבר ה', מה שלא נאמר במררי כדכתיב בבני מררי למשפחתם וגו' אלא כדי לחלוק כבוד לגרשון על שהיה בכור ולהקישו לקהת.

ויש לשאול למה לא נאמר בתחילת הפרשה וידבר ה' אל משה ואל אהרן, על בני גרשון כשם שנאמר בפרשת במדבר (ד יז יח) וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו', אל תכריתו וכו' משפ' הקהתי וגו', שהם בני קהת. אלא פרשו חז"ל לפי שאהרן ממועט הוא מכל הדברות שנאמר למשה שלא דברה שכינה עם אהרן.

 

אם כן למה יש מקומות הרבה שכתב בהן אהרן. ותרצו שהדבור שהיה עם אהרון בכל מיני פרשיות כיוון שהיה אהרן צריך לה, כתיב בה אהרן לאמר, דהיינו הקב"ה אמר למשה כדי שיאמר לאהרן לצורך עבודתו. לכך נכתב אהרן בדבור בני קהת, לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנים להם אהרן ובניו שהם לא היו רשאים ליגע בארון ובכל הכלים, עד שאהרן ובניו היו מכסים אותם כדכתיב: (שם ד) וכלה אהרן ובניו לכסות את הקודש וגו', לכן נכתב אל אהרן לאמר בפרשת בני קהת שאהרן היה מצווה על עבודתם ועל משאם של בני קהת. אבל בבני גרשון אין אנו מוצאים שעשה שם אהרן כלום אלא על פיו היו עושים בני גרשון כל מה שהיו עושים אך כל מעשיהם היו ביד איתמר שהוא היה נותן לכל אחד ואחד עבודתו ומשאו לכך לא נכתב אל אהרן לאמר פרשת בני גרשון.

 

ויפקוד משה וכו' ונשיאי העדה את בני הקהתי וגו': וראיתי לשאול מה היה צריך נשיאים כאן והלא הקב"ה לא אמר למשה שיהיו נשיאי ישראל עמו במניין הלויים, אם כן למה עשה כך משה. אלא כך אמר אחר שהנשיאים היו עמי במניין כל ישראל כדכתיב: ואתכם יהיו וגו', לא אעשה להם חלישות דעת ואוליכם עמי למניין הלויים. ומנין אנו יודעים שכך הוא, אלא מצאנו שאחר מניין ישראל כדכתיב (שם א) אלה הפקודים אשר פקד וגו', אבל אחר מניין הלויים אין אנו מוצאים שיזכיר שם נשיאים אלא אשר פקד משה ואהרן, ללמדך שנשיאי ישראל לא נמנו הלויים על פי הדבור אלא משה הוליכם עמו כדי לחלוק להם כבוד.

 

צו את בני וכו' וישלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו': אמרו במדרש מהיכן בא לישראל צרעת, הרי כולם נתרפאו

במעמד הר סיני, אלא כשעשו את מעשה העגל חזרו להם המחלות והצרעת. וחשבתי לרמוז מן המחנה גימט' עגל, לומר שבגלל העגל יש לשולחם מן המחנה. וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו': ויש לשאול למה נסמכה פרשת מצורעים לפרשת הלויים. אלא ישראל והלויים קבלו עליהם מלכותו של הקב"ה בסיני שנאמר (שמות יט) ויענו כל העם יחדיו לסוף מ' יום, ומרדו ישראל בהקב"ה כדכתיב: ועשו להם עגל מסכה וגו', ויאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, אבל הלויים נמצאו מושלמים עם הקב"ה שלא כפרו בו ולכן אמר ה' אני מכבדם.

 

אבל ישראל שביזוני שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם ממצרים, כדכתיב: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, בדין הוא שילקו. והכבוד שכיבד הקב"ה את הלויים שלקחם לחלקו ולא לקו בצרעת, כדכתיב (במדבר ג) ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו', וכיוון שבא למנותם לעמוד בשימושו הקב"ה בעצמו מנאם, שנאמר: כל פקודי הלוים וגו', ויהיו אצלי אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת.

 

דבר אל... איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל:

פירש רש"י: שאם האדם מעכב מתנות לכהן חייך שתצטרך לבא אצלו ולהביא לו את הסוטה. אמר ר' חזקיה: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וגו', מה גפן אינה מקבלת עליה ממין אחר אלא משלה (הכוונה שלא ניתן להרכיב על הגפן מעץ אחר כמו בשאר העצים) כך אישה יהודיה שאינה מקבלת עליה אלא את בעלה. וידוע שהאיש והאישה רומזים לזו שהם קוב"ה ושכינתא אות ו' ואות ה' משם יהו"ה, ולכן האישה שסוטה ואינה שומרת את עצמה פוגעת ופוגמת בשם הויה ב"ה ומעלה בו מעל כלומר מעלה ב-ו'(ז"א) מעל שהוא הקב"ה. ועוד אפשר רמוז בתיבות "כי תשטה אשתו ומעלה" סופי תיבות יהו"ה ב"ה.

 

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפלי לנדר נדר נזיר להזיר לה':

ובאה התורה ללמד שישראל נודרים נזירות, ואין העובדי כוכבים נודרים נזירות, ואמרת אליהם לרבות את העבדים, איש ולא קטן או אישה לעשות הנשים כאנשים. שואלת הגמר' (סוטה ב) למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה.  ששתי פרשיות אלא סמוכות בתורה ותהום מפריד בניהם. ופירשה הגמר' לומר לך שכל הרואה סוטה ירחיק עצמו מן היין. פרוש: מי שרואה כל דבר שהוא אינו הגון יתרחק שלא יחמיץ כיין הטוב שאם נחשף לחום הרי הוא בסכנה של החמצה. ועוד כך אמרו חכמים: "הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, והוי רץ למצווה קלה שיביאך לחמורה", ואחריתו כנחש ישוך מה הנחש על ידי שהסית לחווה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו שנאמר (בראשית ג) ארורה האדמה בעבורך, כך על ידי יין נתקלל שלישו של עולם שנאמר: וייקץ נח מיינו, ועוד נאמר: ארור כנען, וזהו היה חם שהיה בנו שלישי והוא הנקרא אבי כנען שנתן לאביו שכר,  ולכן מה נחש (שהוא ס"א) זה מפריש בין מיתה לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי המוות.

 

מיין ושכר יזיר וגו':

ר' יוסי הגלילי אומר מיין ושכר יזיר למה כפל הכתוב יין ושכר, והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין אם כן למה כן ולמה כפל הכתוב. אלא פרש כך שלא יבוא הנזיר ויעשה יין מצווה ליין רשות. לפי שהוא אומר (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מעשר דגנך וגו', יכול אף הנזיר לומר, ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר, בשאר כל המינים, חוץ מיין מצווה, או אף ביין מצווה. ומה אני מקיים ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וגו', בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר. למדנו שמיין ושכר יזיר לעשות יין מצווה כיין רשות. פרוש שמשתיית יין של מצווה יכול לבוא לידי רשות, אמרו חז"ל יין זה מזוג, שכר זה חי, ואין נזירות אלא פרישות שבשתייה הוא אסור ומותר ברפואתו ובסחורתו.

 

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל:

ויש לשאול למה נסמכה פרשת כוהנים לפרשת נזיר. אלא ללמדנו שכל מי שמזיר עצמו מן היין ומן העברות לשם שמים זוכה לכל הברכות האמורות בברכת כוהנים. כה תברכו וגו', איתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה לאהרון ולבניו לברך את ישראל אמרו ישראל לפניו ריבונו של עולם אין אנו צרכים אלא את ברכותיך ולהיות מתברכים מפיך כדכתיב (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. אמר להם הקב"ה אף על פי שאמרתי לכוהנים לברך אתכם עימהם אני עומד ומברך אתכם כדכתיב (במדבר ו כד כה כו) יברכך ה' וגו', יאר ה' וגו', ישא ה' וגו', ועוד אמר להם הקב"ה בעולם הזה ציוויתי לאהרון ובניו לברך אתכם ולעתיד לבוא אני בכבודי אברך אתכם שנאמר (תהילים קלד) יברכך ה' מציון עשה שמים וארץ. וראיתי להוסיף כי בתיבת יברכך יהו"ה וישמרך ראשי תיבות יי"ו שהוא שם הוי"ה ב"ה וזה השם יוצא מהויה ואדנות כזה יאהדונהי שהוא שם הממונה על הפרנסה כדכתיב "פותח את ידיך" אל תיקרי ידיך אלא יודך אות י' ראשונה, ואות י' אחרונה, וכנגד שישה אותיות אמצעיות (אהדונה) יהיה אות ו' סך הכול מניין שם הויה ב"ה.

 

ברכת המברך לא יכולה לחול אלא במידה שהמברך רוצה שתחול ברכתו למרות שאנו מוצאים שהתורה מצווה את הכוהנים לברך את העם בכדי שיחול שפע חייבים הכוהנים לפתח בליבם רצון ושאיפה שהמבורכים על ידם אכן יזכו לברכה הראויה כלומר, הם חייבים לתרגל בליבם אהבת ישראל ואם מידה זו כובשת את ליבם יש ערך וכוח והשפעה לברכתם וכתב המהרש"א שמידה זו יכולה להתעורר בליבו של האדם רק אם הוא טוב עין וברכת הכוהנים הנאמרת כל בוקר יכולה לשמש לנו מנוף אדיר אם נשכיל להפיק את התועלת ואם הכוהן המברך יתברך גם מהציבור כיוון שבאותה השעה נפתחים מעיינות האהבה שבליבנו ודווקא ברכת הכוהנים יכולה להיות מנוף לשינוי בתפיסת עולמנו עם כל אחד לא ירצה להצר לשני ויברך אותו מעומק ליבו וישמח בהצלחתו ויתפלל להצלחתו וכך הוא נענה תחילה.

 

אך לצערנו אנו בעולמנו נתקלים בדוגמאות הפוכות שכאשר רואה האדם את חברו מצליח מתקנא בו בליבו וצר עליו את עינו.

 


 

פרשת בהעלותך

 

בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות:

יש לתרץ לשון הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שהיה צריך לומר יאירו ששת הנרות (הכוונה שלושה מימין ושלושה משמאל לשמש) אלא ששת הנרות הם כנגד ששת ימי השבוע, והאמצעי הוא כנגד השבת, אשר כל השישה מחוברים אליו שלושה מימין ושלושה משמאל ,לכן שלשה ימים ראשונים מתברכים משבת הבאה, ושלשה ימים השניים מתברכים מהשבת הקודם, דהיינו (מיום רביעי ועד שישי, ומראשון ועד שלישי) כנאמר (לכה דודי) "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" ועוד אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, הנרות שלמעלה דהיינו שבעת הספירות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) ולכן נכתבה ההדלקה בלשון העלאה שהיא ממש העלאה כדאיתא "ובהעלות אהרן את הנרות.. בין הערביים יקטרנה" כך הוא האדם על ידי העלייה שלו בתורה וביראת שמים זוכה הוא להשפיע שפע עליון. ועוד בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו וגו', בהעלותך את ראשי תיבות אב, אל מול ראשי תיבות אם, גמ' ארבעים וארבעה כמניין דם, אשר נותנים ההורים בוולד, וכאשר מצרף הקב"ה את הנשמה שהיא א' מניין דם יהיה כמניין אדם, ושבעת הנרות הם שבעה ספירות תחתונות אשר מאירות במנורה שזו נשמת האדם שמנורה במילוי כזה מ"ם נו"ן רי"ש ה"א סופי תיבות נשמה, אפשר לרמוז שהמנורה מרמזת על הנשמה ממש .

 

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו':

כן נוטריקון שבעים, שהתורה נדרשת בשבעים פנים. תורה גמ' שש מאות ואחד עשרה, סמאל ולילית גמ' שש מאות ואחד עשרה, דהיינו על ידי לימוד התורה לשמה וקיום המצוות תתקיים העלאת הנרות וביטול היצר. ואם מקיימים את התורה ביראה ובאהבה שהם ב' מצוות עם  תורה הרי לך תרי"ג מצוות.

 

קח את הלוים מתוך בני ישראל וגו':

זה שאמר הכתוב (תהלים יא) ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחילה, וכיוון שהוא עומד בניסיונו הוא מעלה אותו לשררה, וכן מצינו אצל אברהם אבינו שנסהו הקב"ה עשר ניסיונות ועמד בהן ואחר כך ברכו, שנאמר: (בראשית כד) וה' ברך את אברהם בכל. וכן יצחק ניסהו בימי אבימלך ועמד בניסיונו ואחר כך ברכו שנאמר: ויזרע יצחק בארץ ההיא ויברכהו ה'. וכן יעקב אבינו ניסהו בכל אותן הצרות בעשו, בלבן, בדינה וביוסף, ואיך יצא מבית אביו עם מקל שנאמר: כי במקלי עברתי את הירדן, וברכו הקב"ה שנאמר: וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו.

 

ומכיוון ששבט לוי נתנו עצמן על קידוש ה' כשהיו ישראל במצרים ומאסו ישראל בתורה ובמילה, אבל שבט לוי כולם צדיקים היו והיו מקיימים את התורה שנאמר (דברים לג) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, זו המילה ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא השתתפו שם שבט לוי במעשה שנאמר (שמות לב) ויעמד משה בשער המחנה ויאספו אליו כל בני לוי. כיון שאמר להם משה שימו איש חרבו על ירכו, מה עשו שמו ולא נשאו פנים, וכן משה מברכם. כיון שראה הקב"ה שכולם צדיקים נסה אותן ועמדו בניסיונן שנאמר אשר נסיתו במסה, מיד אמר והיו לי הלוים לקיים מה שנאמר ה' צדיק יבחן אבל הרשעים כתיב בהם (תהלים יא) ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו אמר דוד (שם קכט) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. צרכים אנו ללכת בדרכי ה' ביראה.

 

ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

שאל רבי אבא בזוהר הקדוש מה הטעם שהזהיר אותם על הפסח הרי כבר נאמר להם עניין הפסח במצרים.

אלא שבשנה השנית היה זה שישראל חשבו שהפסח אינו נוהג אלא רק במצרים, מכיוון שעשו אותו פעם אחת במצרים חשבו שאינם זקוקים עוד לעשותו. ולכן בא הקב"ה והזהירם על הפסח שלא יחשבו שעבר זמנו במצרים ואינם צריכים עוד לחג הפסח, ולכן תיקן להם מצווה זו לדורות, על כן נאמר ויעשו בני ישראל וכו', ושאלו מהו ויעשו, אמר רבי יוסי מי שעושה מצווה למטה כראוי כאילו עשהו למעלה, שהרי בזכותו מתעורר למעלה אותו הדבר וכביכול הוא עשהו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו: כתיב במועדו באות ו' לרמוז לנו כי אחר אכילת בשר יש לחכות ו' שעות בכדי לאכול חלב.

 

בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו וגו':

פרוש: שיש מצווה לעשות פסח שני לאותם שלא יכולים לעשותו בראשון כגון שנטמאו בטומאת המת. ויש לשאול הלא נצטווינו לעשות את הפסח בחודש הראשון כדכתיב (במדבר ט' א ב) לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר: בארבעה עשר יום בחדש הזה....תעשו אתו במעדו וגו', אם כן איך נצטוו בחודש השני והרי עבר זמנו. אלא כך שנינו בזוהר הקדוש: שחודש ניסן הוא סוד האמונה לעם ישראל ונכנסים בו לשמחה וכל אותם שטמאים אין להם שמחה, והשכינה התעטרה בעטרותיה בניסן ואין מסתלקים ממנה הכתרים במשך שלושים יום מיום פסח והשערים פתוחים על כן ניתקן פסח שני לאותם האנשים שאינם יכולים לקיימו בראשון.

 

עשה לך שתי חצוצרת כסף מקשה תעשה אותם וגו': ויש לשאול מהו לך, וכי משה צריך חצוצרות. אלא כך שנינו אמר לו הקב"ה שיהיו תוקעים לפניך כמלך. ועוד עשה לך, דהיינו משלך, עשה לך, לך אתה עושה ולא לאחר ואתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן. ומכאן ידענו שיהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות כאשר בא להילחם ביריחו ונתכנסו ליריחו ז' אומות שנאמר: (יהושע כד) ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפריזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם. וכי שבע אומות היו בעלי יריחו אלא אמר ר' שמואל בר נחמני אם נכבשה יריחו, מיד כל ארץ ישראל נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה ז' אומות בכדי לכובשה ומשם הדרך לארץ קלה. ובשופרות כתיב שם (שם ו) וירע העם ויתקעו בשופרות, מלמד שאפילו יהושע תלמידו של משה לא השתמש בהם. אמר ר' יצחק אפילו שמשה בא להיפטר מן העולם הקהילו את העם ללא חצוצרות שנאמר (דברים לא) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם. ויש לשאול הרי משה עדיין בחיים ומדוע לא תקעו בחצוצרות להקהיל את העם. אלא אמר ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בכדי לקיים מה שנאמר (קהלת ח) אין שלטון ביום המות. הוי אומר עשה לך שתי חצוצרות כסף, לך, שאתה עושה ואין אחר משתמש בהן כל ימיך.

 

וירץ הנער ויגד למשה...אלדד ומידד מתנבאים במחנה:

פירש רש"י: שהיו מתנבאים שמשה מת ויהושע מכניסם לארץ. ויש לשאול מדוע רץ יהושע למשה לומר לו להענישם כדכתיב (יא כח) ויען יהושע בן נון...אדני משה כלאם. פירש רש"י שצריך להטיל עליהם צורכי ציבור. והלא הייתה להם רשות להתנבאות כדכתיב ותנח עליהם הרוח ומהיכן הרוח אם לא מהקב"ה, ועוד על מה סמך יהושע להורות לפני רבו משה ולומר לו תעשה כך וכך שנאמר. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדוני משה כלאם: אלא כך שנינו כיוון שהתנבאו במחנה שמשה מת, ויהושע מכניסם לארץ, בחר יהושע לדבר בפני רבו ולגלות את דעתו שהדברים מאוסים ואולי דברי שקר הם אומרים ולכן ביקש להענישם. ואפשר לרמוז שיהושע קיבל כמעין נבואה כפי שנפרש בהמשך בע"ה.

 

   ואפשר להוסיף טעם נוסף כמסופר (בגמרא חגיגה ג) שהיו שני אילמים בשכונתו של ר' יוחנן בן גודגדא שכל פעם שהיה נכנס לבית המדרש היו נכנסים ויושבים לפניו ומנידים בראשיהם ומניעים שפתותיהם וביקש רבי רחמים עליהם ונתרפאו ונמצא שהיו יודעים הלכות וספרי ספרים וש"ס ועוד. וכתב בספר גלגולי נשמות (סימן ט) שהאילמים היו גלגול של אלדד ומידד וסיבת גלגולם שפירשו נבואתם בלא רשות של משה רבנו. (עיין שם.) ולפי האמור אפשר להסביר את בקשתו של יהושע להענישם שתיבת כלאם הם אותיות כאלם (כאילם) ויצא בגמט' אילמי. והתנבא יהושע שעונשם יהיה שיהיו אילמים.

 

   וטעם נוסף כיוון שיהושע לא רצה להאמין בנבואה זו שמשה ימות. ורמוז בתיבת כלאם אותיות מלאך. ועוד כלאם מ (יום) לא אכל כלום, רומז לכך שמשה עלה להר סיני ולא אכל מ' יום כלום הרי הוא כמו מלאך ואי אפשר לו שימות.

 

והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה: הענווה האמיתית של האדם ניכרת בזה שאומרים עליו שהוא בעל גאווה ואיננו מתפעל ואיננו כועס ונשאר בענוותו. ובזה מתעוררת הקושיה על שפירש משה מאשתו הכושית שאמרו אהרון ומרים: הרק במשה דיבר ה' הלא גם בנו דבר וגו', ולא פירשנו מדרך הארץ, וגם עם האבות דיבר. ומיד כתיב: והאיש משה עניו מאוד, ויש לשאול עוד הלא כתיב ברבים שנאמר ויאמרו.. גם בנו וגו', אם כך מדוע רק מרים נענשה בנגע הצרעת כדכתיב: והנה מרים מצורעת, ולא כתיב גם על אהרון שהיה מצורע.

 

   ועוד במה ניכר משה שהוא עניו מאוד. אלא בהראותו את כוחו הרב לשתוק אפילו שאמרו עליו שהוא בעל גאווה כאשר נהג בפרישות מאשתו לפי ציווי של ה' יתברך.

 

   ואפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל שנתכוון לרמוז שני מיעוטים שהיו בנבואת משה.

 

א). שלא נתנבא משה עד גיל שמונים, שנאמר ומשה בן שמונים שנה וגו' בדברם אל פרעה. ואילו אהרון ומרים התנבאו קודם לכן בגיל שלוש, ובגיל חמש, קודם לידת משה.

 

ב). ומיעוט שני שביום שהתנבא משה נצטרע כדכתיב והנה ידו מצרעת. ומה שדיברו על משה, ובאהרון לא כתיב שנצטרע אלא רק מפאת כבודו, ואמרו חז"ל שכן נצטרע שנאמר הנה היא עדין מצרעת ולא פרחה ממנה כאהרון.

 

לא כן עבדי משה בכל ביתי וגו' נאמן הוא פה אל פה אדבר בו וגו': 

ויש לשאול מהו ההמשך בכל ביתי נאמן הוא. אלא מבארים על פי הגמרא (יומא ט') "מי שהיה מדבר עם ריש לקיש בשוק היו נותנים לו מקח בלא עדים" כי אמרו שאם האיש לא היה נאמן לא היה ריש לקיש מדבר עימו. וזה כוונת הפסוק על משה רבנו, משום שהקב"ה שדיבר עימו פה אל פה, ובזה ידעו שהוא נאמן שאילו לא היה נאמן לא היה הקב"ה מדבר עימו. וזה שאמר הקב"ה (שמות י"ט ט') בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם. וזהו קודם מתן תורה, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

 

והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת כשלג וגו':

אפשר לפרש את הפסוק על פי דברי (הרמב"ם בהלכות צרעת) "אין רואים את הנגעים אלא ביום, ואין רואים לא בשחרית, ולא בין הערביים, ולא ביום מעונן". נשאלת השאלה מהו מקורו של הרמב"ם לעניין הנגעים. ותירץ האגר"א, מהפסוק שכתוב והענן סר מעל האוהל וכו', הרי שבכל זמן שהיה הענן פרוס על האוהל לא היו יכולים לראות את הנגע, ומכאן נבין שביום מעונן אין רואים נגעים.

 

והעם לא נסע עד האסף מרים:

יש שכר גדול למעשים קטנים איתא בגמרא (סוטה ט) זה הכבוד שחלק לה הקב"ה כיוון שנתעכבה שעה אחת למשה שהושלך ליאור שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק, וזהו היה שכרה, שבני ישראל, הארון, השכינה, הכוהנים, הלויים וענני הכבוד, כולם המתינו למרים שבעה ימים, בסך הכול השקיע מרים מאמץ קטן שהמתינה לראות מה קורה עם משה ובשכר זה המתינו לה כולם שבעה ימים.

   ויש לשאול הלא מרים נענשה שדיברה באחיה משה אם כן על מה מגיע לה כל הכבוד הזה. אלא אומר הקב"ה (ישעיהו נה, ח) לא מחשבותיי מחשבותיכם. המשנה באבות למדה אותנו יסוד גדול לגבי שכר על המצוות שנאמר אי אתה יודע מתן שכרן של המצוות .

 

מסופר על משגיח במושב שורש שרצה להקים מניין לתפילת מנחה וכאשר נטל על עצמו את האחריות התחיל לארגן מניין וביום אחד היה חסר אדם אחד ורץ אותו בחור לחפש את האדם העשירי ולאחר התרוצצויות פגש בידידו שלמה שאינו שומר תורה וביקשו להשלים מניין אמר לו שלמה שתוך חצי שעה הוא יגיע התעקש הבחור וביקש אותו להגיע עכשיו ולאחר לחצים הביאו לבית הכנסת והשלימו את המניין לתפילה לאחר כמה שנים נפטר שלמה ובא לאותו משגיח בחלום ואמר לו דע לך כי מאותו הזמן שישבתי והשלמתי מניין ואפילו שלא התפללתי קיבלתי שכר גדול בשמיים והזמן הזה הציל אותי מהרבה דינים קשים ומהשמיים הרשו לי להגיע אלייך בחלום שתפרסם את הסיפור הזה.(ראה בהרחבה בספר "אור דניאל" פרשת בהעלותך)

 

 


 

פרשת שלח לך

 

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגו':

פירש רש"י: לדעתך ולטובתך, אבל כאן אין טובה אישית כלפי משה אלא כלפי ישראל. אולם לאחר מכן נסתובב סיבה טובה למשה שהרי זכה בגלל מעשה המרגלים לחיות עוד ארבעים שנה. ואפשר לומר שנתכוון הקב"ה לומר למשה כי הריגול מיותר ויש לומר ג' טעמים חזקים שארץ כנען היא טובה.

 

א). נאמר בפסוק: "אני" שהקב"ה נתנה לישראל ובוודאי שהקב"ה  לא ייתן דבר רע.

 

ב). ועוד "נותן"  שישראל מקבלים את הארץ במתנה, ובמתנה לא שואלים שאלות. 

 

ג). וכתיב: "לבני ישראל" הרי ישראל הם בניו של הקב"ה ודרך האב שנותן רק את הטוב לבניו אם כך לשם מה לשלוח מרגלים.

 

לפיכך אמר לו לאחר ג' הדברים הללו אם אתה רוצה לדעת  שלח לך.

 

   ועוד צריך לשאול ולדעת למה אמר למשה בתחילת הפרשה "לאמר" כיוון שהדיבור אינו אלא למשה בלבד. ועל מנת שלא יחשדו ישראל כי משה חפץ בדבר ויאמרו שהוא מדעתו שולח מרגלים ולא ציווה לו המלך לכן כתיב לאמר. ונשאלת השאלה  מדוע הסכים ה' על הרעה אשר דיברו המרגלים, ותהיה עצתו של ה' על רשעים.

 

   אלא נבין הדבר כי אם מצד המעשה אין בו רע כי הלא מצינו שיהושע שלח שני אנשים מרגלים וירגלו את הארץ, אם כן אין הדבר מכוער מצד עצמו אלא מצד האנשים והמרגלים הם שהרשיעו, ולמרות שכולם היו נשיאים, ומעיד הכתוב עליהם "כלם אנשים" שהם צדיקים. וכך יתבאר הדבר בע"ה, בתחילה יתקבצו אצל משה הנשיאים לשלוח אותם ולא רצה משה ואמר להם כבר הבטיח ה' על הארץ ועל הפירות שלה, והשיבו לו האנשים שהעמים יודעים על בואנו לירש את הארץ והם מטמינים את הממון באדמה וכשנגיע לא נמצא כלום שנאמר  "ויחפרו לנו את הארץ וגו', בכדי להטמין את ממונם. ובכך שכנעו את משה על ידי גנבת הדעת.

 

שלח לך אנשים וגו':

כתיב (משלי י' כ"ו) כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו. ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאים לשון הרע על הארץ שנאמר (ירמיה ט) וידרכו את לשונם קשתם שקר, למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו כרם כשהיה רואה שהיין יפה היה אומר הכניסו את היין בביתי וכשהיה רואה שהיין חומץ היה אומר הכניסו את היין בבתיכם, אף כך הקב"ה כשראה שהזקנים מעשיהם כשרים קרא אותן לשמו שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש. וכשראה את המרגלים שהן עתידים לחטוא קרא אותן לשמו של משה שנאמר שלח לך אנשים. ועוד כאשר האדם חש בשיניו אין האחרים מרגישים בצערו, אבל כשנכנס עשן בעיניו הכול מרגישים בצערו. כך המרגלים בתחילה היו דומים לכאב שיניים, דכתיב כחומץ לשיניים, כיון שהיו נראים כצדיקים ולא כולם הכירו אותם, ורק אחר כך כאשר הוציאו דיבה על הארץ נעשו כעשן לעיניים דכתיב וכעשן לעיניים, שאז נודע שהם בעלי לשון הרע.

 

אלה שמות האנשים... ויקרא משה להושע בן נון יהושע:

ראוי לשאול מה ראה משה להוסיף על שמו של הושע אות י' ולקרוא שמו יהושע. אמרו חז"ל בגמר' ( סוטה לד) שהתפלל משה על יהושע ולכן שינה את שמו. ויכול היה להתפלל בלא שינוי השם. ועוד מדוע על כלב לא התפלל. אלא כך אפשר לתרץ כיוון שכלב נטל שכרו מן הארץ שנאמר (יהושע יד) אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם. ואילו יהושע נטל שכר עשרה אנשים של מרגלים שנתווסף בשמו אות י' והיא כנגד עשרה מרגלים שיוכל לעמוד כנגדם וזה שאמר (במדבר יג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ועוד כיון שראה משה אותן שהיו רשעים אמר ליהושע יה יושיעך מן הדור הזה. איתא בזוהר אמר ר' יצחק כיוון שמשה התבונן וידע שלא יצליחו בדרכם לכן התפלל על יהושע והיה כלב מצטער לפי שידע שעל יהושע שהוא בבחינת הלבנה משך משה אור שהוא בבחינת השמש, נשתמט כלב והלך אל קברי האבות לבקש מהם שיעמדו להתפלל עליו.   

 

וישלח אתם...ויאמר אליהם עלו זה בנגב וגו':

פירש רש"י: שהנגב היה הפסולת של ארץ ישראל וקודם מראים את הפסולת ואחר כך את השבח. וכאשר עלו בנגב ראו בדרך חברון את הענקים שהם פסולת כדכתיב (במדבר יג) ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי וגו' איתא בזוהר (שלח קנח) "ממי יצאו שהיו מזרע הנפילים שהפיל הקב"ה לארץ והולידו מבנות הארץ והיו גיבורים" שנאמר המה הגיבורים אשר מעולם אנשי ה'.

 

   אמר ר' ברכיה הכהן ברבי, מצאו שלשה בני ענקים ושם אחימן, ששי ,ותלמי, ולמה נקרא שמו אחימן שהיה אומר אחי מן יבוא עלי, ששי שהיה בריא כשיש, תלמי שהיה עושה תלמים בארץ, וילידי הענק שראוהו שהיה עונק את השמש. וכשראו אותן מרגלים נתייראו לפיכך אמרו כי חזק הוא ממנו, אמר ריש לקיש הטיחו דברים כלפי מעלה ובאותו עוון נגזר עליהם גזירות קשות, מה הקב"ה אמר לירמיה לך אמור להן אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם (ירמיה יא) לקול המולה גדולה שאמרתם מה גרמתם לעצמכם הציתם אש עליכם יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם, שאמרו ונהי בעינינו כחגבים, אמר הקב"ה ויתרתי עליהם, אלא שאמרתם היינו בעיניהם יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים, מה גרמתם לעצמכם במספר הימים אשר תרתם את הארץ לא דיים כך אלא שלא נכנסו לארץ.

 

   אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה על ידי שהיו שלוחי בשר ודם נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעתיד לבוא אני משלח לכם מלאכי פתאום ויפנה את הדרך, שנאמר (מלאכי ג) הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבוא אל היכלו. ומה שאמר (במדבר יג) ויעלו בנגב ויבא עד חברון וגו', התחיל הכתוב ברבים ויעלו, והמשיך ביחיד שנאמר ויבא עד חברון, מלמד על כלב שהלך להתפלל אצל האבות, וכתב בזוהר שאיך היה נכנס שמה הלא היו שם ענקים שנאמר ושם אחימן וגו' אלא השכינה התלבשה בכלב לשומרו ולבשר לאבות שהגיע הזמן להיכנס לארץ ישראל ולקיים את הבטחת הקב"ה להם. ורמוז בתיבות (כא כב) חמת ויעלו בנגב ויבא סופי תיבות אבות.

 

ומה הארץ... היש בה עץ אם אין וגו':

ויש לשאול וכי יש ארץ שאין בה עץ, לכאורה השאלה של משה מיותרת. אלא לימדונו חז"ל ש-עץ הוא כינוי לצדיק המגן על העם, ועוד אמרו חז"ל, שאיוב היה מגן על בני דורו. ובאותו היום שהגיעו המרגלים נפטר איוב, ויש מן דאמר בכדי שהעם יעסקו בהלווייתו ולא ישימו לבם למרגלים. ומה ששאל משה על העץ, שכוונת משה הייתה שאיוב שהוא צדיק שיעמוד ויתפלל עליו להיכנס לארץ. וכשידע משה שנפטר איוב אמר להם סר צלם מעליהם וגו', כיוון שאיוב הגן עליהם בצילו. וראיתי לרמוז צלם גימט' עץ.

 

ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו וגו':

כיוון שבתחילה אמר להם אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר אמת שנאמר (יהושע יד) ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ואחי אשר היו עמי המסו את לב העם וכן הקב"ה מעיד על כלב שנאמר(במדבר יד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, כשבאו המרגלים אמרו נאמן עלינו כלב מיד עמד על הספסל ושיתק את כל ישראל שהיו מצווחין על משה שנא' ויהס כלב, ואיך היה יכול להשתיקם, אלא כיוון שהתחיל לדבר על משה כפי שנאמר במדרש וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם, והם היו סבורים שהיה אומר לשון הרע על משה לפיכך שתקו. פתח ואמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה למרות גנות המרגלים ואפילו בשמים נעלה עם סולם. כי כל מבטחנו בהקב"ה.

 

ה' ארך אפיים ורב חסד...פוקד עוון אבות על בנים וגו':

ראוי להבין מדוע בחטא העגל התפלל משה זכור לאברהם, ליצחק, וישראל . ואילו בחטא המרגלים לא נזכרה זכות האבות.. ותירץ רבנו בחיי שכאן לא התפלל משה בזכות האבות לפי שבני ישראל הראו שמואסים בארץ שבחרו בה האבות. פוקד עוון אבות על בנים וגו': כוונת הפסוק שהקב"ה מנקה ומחסר עוון האבות בשביל בניהם הצדיקים שיצאו מהם. אם כך תתעורר השאלה מדוע על כל החטאים מחל להם הקב"ה. כגון על חטא העגל, חטא המתלוננים, על המחלוקות וכו', ואילו על חטא המרגלים לא נמחל להם ונגזרה גזרה שימותו במדבר. ומסבירים כך שמכאן יש ללמוד שלכל העבירות בעולם תשובה מועילה, בין אדם לחברו, ובין אדם למקום, פרט לעבירה כזו שהאדם חוטא נגד העם כולו שאין מועילה חרטה ואין פועלת התשובה, כדכתיב (עמוס ט' י' ) בחרב ימותו כל חטאי עמי. דהיינו כל מי שחוטא נגד העם, והמרגלים חטאו כנגד העם ומנעו מהם מלהיכנס לארץ.

 

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת וגו':

יש מצווה לזכור את מצוות התורה על ידי הציצית, שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה ' ועשיתם אותם, אמר ר' יצחק כל איש שאינו זוכה בעולם הזה להתעטף בעטוף של מצווה ולהתלבש בלבוש של מצווה כאשר נכנס בעולם האמת עומד הוא בלבוש מטונף. ועוד הציצית יש בה שמונה פתילים וארבעה כנפות (שמונה פעמים ארבע יהיה שלושים ושתיים) גימט' לב, שעל ידי הציצית אפשר לשלוט על יצרו שנמצא ב-לב. ואפשר לרמוז שציצית מלשון ראיה ככתוב וראיתם אותו. ולא יבוא האדם לידי ראיה רעה שמסתכל בעיניו וחושב בליבו ועל ידי מצוות הציצית  ניצל ממעשים רעים ובזה מקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד" והנה בא לרמוז כאן על ציצית קטן, ועל ציצית גדול ומובן מהפסוקים "ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם" ולמה חזר ואמר "ונתנו על ציצת הכנף" לא היה לו אלא לומר "ונתנו עליו פתיל תכלת" ומכאן נשאלת השאלה מדוע כתב ציצית פעמיים.

 

   אלא ודאי לרמוז על שתי ציציות, קטן וגדול, ועוד ירמוז בתיבה להם במילוי כזה למ"ד ה"א מ"ם גימט' קטן עם הכולל, הרומז על ציצית קטן. "לדרתם"  קרי בה לדירתם שציצית קטן דומה לדירת האדם שקבוע בה יומם ולילה כך ציצית קטן היא עליו יומם ולילה אפילו בעת השינה. והנה ציצת כתיב חסר אות י', ויהיה ציצת במילוי כזה צד"י יו"ד צד"י תי"ו סופי תיבות ידיו, לרמוז שבשעת קריאת פרשת ציצית צריך לאחוז הציציות בשתי ידיו. ועוד שלוש פעמים כתיב "ציצת" חסר אות י' ואנו קוראים את התיבה ציצית מלא עם י' שהגמט' של ג' פעמים ציצית הם י"ח מאות, לרמוז מה שכתוב בספר הכוונות עץ חיים שהמקיים מצוות ציצית ישמשו לו לעתיד לבוא י"ח מאות עבדים. ומה שכתוב: וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה' וגו', שבראיית הציצית יזכור מצוות ה' משום שמצוות התורה  תלויים "בזכור" "ושמור" זכור כנגד מצוות עשה, ושמור כנגד מצוות לא תעשה, מכאן שכל בני ישראל חייבים בציצית.

 

פינת הלשון: נלמד מהפרשה שדיבור לשון הרע יותר קשה לאדם מהכאה, כי ההכאה אינה אלא בגוף ואילו לשון הרע היא בנפש ובנשמה של האדם אשר מזיקה לשלשה אנשים. למדבר, לשומע ולזה שמדברים עליו, מכאן שההכאה תתרפה אבל הדיבור לא יתרפה. וצריכים אנו לקבל באהבה תוכחה. ישנם כאלה שנפגעים ונעלבים כאשר מעירים להם לא לדבר בשעת התפילה ואינם מוכנים לקבל את המוסר. ולו יחכימו וישכילו וידעו שעליהם לשמוח כשמעירים להם ולהודות למוכיחים כשם שהיו מודים לאלו שהיו מצילים אותם ממיתה ח"ו וכל שכן שמצילים אותם מעוון חמור מאוד, מאוד והם דיבורים בטלים בבית הכנסת.

 

מסופר על בחור צעיר שטייל להנאתו בתל אביב ולפתע הבחין באדם חשוד הנראה כערבי, ונראה שהוא עומד להתפוצץ בכל רגע. מספר הבחור קשה לתאר את התחושה שעברה לי בראש הייתי חסר אונים ולא ידעתי מה לעשות התחלתי לצעוק מחבל ולברוח בידיעה שבתוך שניות הכול יעוף באוויר ואכן כך קרה המחבל שעמד בין קבוצת אנשים התפוצץ תוך שניות, ועשרות אנשים שכבו על הרצפה פצועים ולצידם הרוגים ולמרות שנמלטתי מן המקום ולא יכולתי להימנע מהפגיעה.

 

אך אני רוצה לשתף אתכם בתיאור של אותו רגע. תוך כדי הפיצוץ שמעתי קול שאינני יודע את מקורו שאמר "לא עדיין לא הוא יכול עוד לחיות" שכבתי על הרצפה חסר אונים ותוך דקות מעטות הגיעו אמבולנסים שפינו את הפצועים ואותי בתוכם, המעניין מכל הוא שבבית החולים גיליתי רסיסים רבים שפגעו בחלק התחתון של גופי אולם בחלק העליון לא היה אף רסיס והכול היה נקי לחלוטין ללא טיפת דם, באותו רגע נישקתי את פתילי הציצית והבנתי שהיא הייתה חומת המגן מול המחבל ומן השמיים דחו את גזר דיני.

 

אין ספק שהקב"ה מראה לאדם את זכות החיים שקיבל בעד מצוות הציצית ומי יודע בכמה פעמים זכינו במתנת חיים מכוח מצוות הציצית.    

 

 

פרשת קרח

 

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן:

מהו ויקח קרח וגו': לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו. אמרו חז"ל בתחילה היה קרח טהור שנאמר (ויקרא יג מ )  ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא, ולכן נכתב שמו שמוזכר על שם אבותיו. והרי מנושאי ארון הקודש היה קרח. ועוד יובן על פי שאמרו חז"ל (סנהדרין נד) תלמיד חכם בתחילה נדמה בפני עם הארץ ככלי זהב לפני שדיבר עמו, אך אם דיבר עמו נדמה בפניו ככלי כסף, אכל עמו נדמה בפניו ככלי חרס, ואם נשבר אין לו תקנה. וזה מה שעשה קרח ישב עימהם האכילם והשקם ואז נעשו לפניו ככלי חרס.

 

   ויש עוד לשאול מדוע הזכיר ה' זיכרון צדיקים, יצהר קהת ולוי במעשה בלתי הגון. ומדוע לא הזכיר את יעקב. ועוד "ודתן ואבירם" שאם הם שותפים למחלוקת קרח צריך היה הכתוב לומר ויקחו קרח דתן ואבירם. אלא כך יובן העניין, יעקב אע"ה התפלל לה' על עצמו שלא יזכר במעשה המחלוקת (רש"י ומפרשים). ואכן נתכוון הכתוב להודיע לנו על דבר המחלוקת שעלתה בדעתו של קרח שאמר בראשונה אני בן יצהר שהוא גדול באחים מבניו של קהת  בן לוי מנושאי הארון. והוא שבט מעולה מכל השבטים.

 

   ועוד דרשו רבותינו (סנהדרין קט) שהזכיר טעם מולידיו כיוון שקרח עשה קרחה בישראל. בן יצהר שהרתיח את העולם כצהריים. בן קהת שקיהה שיני מולידיו. בן לוי שעשה לוויה לגיהינום. ואם היה כתוב שמו של יעקב אע"ה היה מעקב עצמו קרח מלהיכנס לגיהינום. ודתן ואבירם שגם אותם לקח קרח ככלי לעורר את המחלוקת ובכדי לחזק את עמדתו שהרי דתן ואבירם מגדולי שבט ראובן היו. בכור יעקב אע"ה ובזכות זה החשיבו עצמם לקום כנגד משה רע"ה וחישבו מעלתם ביחס השבטים למשה רע"ה.

ויקהילו על משה ועל אהרון... ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו וגו': 

כשאמר הקב"ה למשה (שם ח) קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו', והעבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כן לקרח. התחיל קרח לחזור על ישראל ולא היו מכירים אותו, אמרו לו מי עשה לך כך, אמר להם משה עשה בי ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפים אותי ואומר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל ואמרו משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, מעשר לכהן, כ"ד מתנות לכהן, מיד ויקהלו על משה, מיד ויאמרו אליהם.

 

אמר ר' לוי באותה שעה כינס קרח עדתו ואמר להם הרביתם עלינו משוי יותר משעבוד מצרים טוב לנו תחת מצרים מתחת ידכם, ובקשו לסקלו, לפיכך וישמע משה ויפול על פניו, אמר להם משה לא למלוכה אני מבקש, ולא לאהרן אחי כהונה גדולה, שנאמר: ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, אמר משה ריבונו של עולם לא כך ציוויתני (שמות כח) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו, והרי עומדים כנגדנו להרגנו. ומיד וידבר אל קרח שהשכינה דיברה אולי יחזרו בהם ויעשו תשובה ואם לא אני מכלה אותם. והנה מה שכתיב ובתוכם ה', שם רמז שם הויה והוא הטעות של קרח. ש-קרח במילוי כזה קו"ף רי"ש חי"ת אמצע האותיות מניין שם הויה וכאשר ראה קרח ששם הויה חתום בתוכו חשב קרח שיצליח במחלוקת עם משה כי הזכות ניתנה גם לו.

 

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בוקר ויודע ה' וגו':

אמרו חז"ל תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שמא יעשה תשובה. וקרח שהיה אדם גדול כפי שפירשנו לעיל וגם מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות שהיו איתו. וחשב משה שאולי בלילה יחזרו בתשובה.

ולכן אמר להם בוקר ויודע ה', ואכן אחד מהם חזר בתשובה און בן פלת. ומה שנאמר: בקר ויודע ה' את אשר לו, אפשר לפרש לפי מה שאמר ר' נתן: אמר הקב"ה אם נתקבצו כל חרטומי העולם ובקשו להפוך את הבוקר לערב לא יוכלו, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך, כן הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים שאהרון נבחר על ידי הקב"ה לכהונה.

 

   דבר אחר אמר משה שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה מדוע תתנשאו, ואמר שמא יעשו תשובה, לכך נאמר בקר ויודע ה'.

 

   דבר אחר אמר לו משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם לערב יום ולילה והוא שאמר הכתוב בתחילת (בראשית א) וירא... ויבדל אלהים בין האור ובין החשך: ויקרא... ויהי ערב ויהי בקר וגו', בשביל תשמישו של עולם עשה כך הקב"ה. וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל את ישראל מן האומות שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וגו', וכך הבדיל אהרון שנאמר (ד"ה א כג) ויבדל אהרן להקדישו בקדש קדשים, אם יכולים אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל בין האור ובין החשך אתם יכולים לבטל את ההבדלה של אהרון, לכך אמר להם בקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, כבר הוא מתוקן ומוכן ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

 

וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה:

דהיינו לא נלך אל משה, לא נבא אין כתיב כאן, אלא לא נעלה כתיב, אמר שלמה המלך (משלי יח) פי כסיל מחתה לו פתחו פיהם לפורעניות. לומר שאין מתים בירידה ולא בעלייה, וכשם שאמרו כך מתו, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, אמר משה הואיל ולא רצו לילך אצלי אני אבוא אצלם אולי יתביישו ויחזרו בהם, שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, כשראו אותו התחילו לחרף ולגדף את משה שנאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים, ויש לשאול וכי יושבים, או כורעים, או נופלים יוצאים בני אדם, אלא כשיצאו הן מחרפין ומגדפין.

וכמו שנאמר כאן יציאה והצבה, גם בגוליית הפלשתי נאמר יציאה והצבה דכתיב (שמואל א יז) ויצא איש הבינים וגו' ויגש הפלשתי השכם והערב ויתייצב ארבעים יום, מה יציאה והצבה כאן בחירופין ובגדופין, אף שם יציאה והצבה, בחרופין ובגדופין, לפיכך פתח משה ואמר אם כמות כל האדם ימותון אלה, כדכתיב ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ויצא שהם יורדים שאולה כפי מוצא פיהם.

 

ויקהל עליהם קרח את כל העדה ...וירא כבוד ה' אל כל העדה:

אמר להם קרח כל העדה כולם קדושים וכולם ראו את כבוד ה', ושמעו בסיני אנכי ה' אלהיך, וטענתו הייתה בכדי לפגוע במשה ואהרון שהם מתנשאים כאילו רק אתם שמעתם את דבר ה' ועל זה אמר ומדוע תתנשאו על קהל ה', אלמלא אתם שמעתם לבדכם והם לא שמעו הייתם אומרים כך, אבל עכשיו כולם שמעו ומדוע תתנשאו וגו', מיד נזדעזע משה מפני המחלוקת מפני שכבר היה בידם סרחון רביעי.

 

משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם שתים ושלוש כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך אמר כמה פעמים אטריח את המלך.

 

אף כאן כאשר חטאו בעגל ויחל משה, ויהי העם כמתאוננים ויתפלל משה, במרגלים ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים ,במחלוקתו של קרח אמר כמה אוכל להטריח את המקום לפיכך וישמע משה ויפול על פניו. במחלוקת של קרח נתרשלו ידיו.

 

וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו':

שנו רבותינו ארבעה אנשים נקראו רשעים. האחד, הפושט ידו לחברו להכותו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר (שמות ב') ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכיתי לא נאמר, אלא תכה שרק רצה להכותו.

השני, הלווה ואינו משלם שנאמר (תהילים לז) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. השלישי, מי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שגדול ממנו שנאמר (משלי כא) העז איש רשע בפניו וישר הוא יבין דרכו.  הרביעי, מי שהוא בעל מחלוקת שנאמר (במדבר כו)  סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ושניהם היו בדתן ואבירם עזות הפנים והמחלוקת. וראיתי להוסיף רמז בתיבת מחלוקת ראשי תיבות מכה חרון ליקוי קללה תועבה ראינו שהמחלוקת מביאה את האדם לידי אבדון.

 

ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש:

מה הוא ותפתח הארץ את פיה. אלא בוא וראה כמה קשה מחלוקת שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו שכך כתיב ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש אמר ר' ברכיה כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן י"ג שנה. ואילו במחלוקתו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב ונשיהם ובניהם וטפם וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, לכך כתיב ויקח קרח, שלקח עימו את כל מי שהיה קשור בו. ויש לשאול הלא האדמה נתקללה כאשר פצתה את פיה לקבל את הבל שנאמר (בראשית ד יא ) "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה" שהרי מאותו היום נסתם ונחתם פי הארץ, וכאשר היא רוצה לומר שירה לפני ה' כדרך כל הנבראים היא אומרת בכנפיה ככתוב (ישעיה כד טז) "מכנף הארץ זמירות שמענו" ואיך כאן פצתה האדמה את פיה.  

 

   ומכאן יובן שכאשר רצה משה רע"ה להעניש את הרשעים אמר ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו', פירוש שעל אותה הארץ שנסתמה יחזור ה' ויברא אותה מחדש שיהיה לה פה כמקודם ותבלע אותם, ויכול שזה תיקון בעבורה שכאשר פצתה את פיה בבריאת העולם לבלוע צדיק, את הבל, ועתה תפצה את פיה לבלוע רשעים וכך נעשה על פי פקודתו של משה רע"ה .

 
ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה:

אמר ר' יוסי אין דבר מבטל את הטומאה כמו הקטורת, שאין לך דבר חביב לפני הקב"ה כקטורת, ועומדת היא לבטל כשפים ודברים רעים מהבית שהרי ריח ועשן ומיני קטורת שעושים אנשים יש בזה כוח לבטל דברים רעים וכל שכן קטורת שנגזר לפני ה', שכל מי שמכוון וקורא פעמיים ביום פרשת הקטורת, ניצל מכל מיני כשפים ופגעים רעים שבעולם ומדין רע וממיתה משונה ולא יינזק כל היום, אמר ר' שמעון אם היו בני האדם יודעים חשיבות מעשי הקטורת לפני ה' היו נוטלים כל תיבה ותיבה ממנה ועושים ככתר לראשם, ומה שכתוב באהרון ויעמוד, שהכניע לו למלאך המוות, ומי שרגיל להזכיר פעמיים ביום פיטום הקטורת בשחרית ובמנחה, ודאי מקיים העולמות למעלה ולמטה. וחשוב מעשה הקטורת שהוא יקר וחביב לפני השם. והתפילה נתקנה לצורכי האדם. ופעולת הקטורת היא לצורך של הכול. (זהר הקדוש)

 

ומטה אהרן בתוך מטותם:

יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה שנאמר ומטך אשר בידך. ויש אומרים הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר והנה פרח מטה אהרן. ויש אומרים נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם ולמה עשה כך, שנאמר (משלי כ) כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע, שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח. וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר (במדבר יז) ויצא פרח ויצץ ציץ והפריח בו בלילה ועשה פרי ויגמול שקדים, גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי, ולמה שקדים, ולא רימונים, ולא אגוזים, לפי שנמשלו ישראל בהם, ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו אמן, שנאמר (תהלים קי) מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך.

 

פינת הלשון: לשון הרע פירושו דברי גנאי על אדם יהודי. והמלמד זכות על בני האדם גם בשמים מלמדים עליו זכות.

 

כותב המסילת ישרים כללו של דבר: "הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדנות שבעולם".

 

מסופר על אישה שגרה בירושלים והיא צעירה כאשר התאלמנה לפתע מבעלה ומשפחתה הייתה מרובת ילדים ונותרה האישה ללא פרוטה וללא דיור, אחד מהשכנים המכובדים הגר בקרבת מקום התוועד לכמה אנשים ויסדו קרן מיוחדת לתרומת כספים בכדי לרכוש לה דירה בדמי מפתח ולממן את ילדיה, ובאותה דירה היה מוכרח לבנות שירותים צמוד, אלא שקם אחד מהשכנים מהבניין הסמוך ועתר לעירייה והצליח להוציא צו מנהלי להריסת מבנה השירותים בטענה שהמבנה מפריע לאיכות הסביבה ניסו האנשים לטכס עצה איך להעביר את רוע הגזרה ותמהו כולם מיהו שהעיז להתלונן על המבנה ועל האלמנה וכאשר בדקו מצאו כי השכן הזה גר רחוק מהמבנה כך שאין לו שום עילה לתלונה ולא עוד שהוא אישיות אדם מכובדת הנושא באיצטלא רבנית והוא זה שחתום על המלשינות ניסו לדבר על ליבו ולהסביר לו שמדובר באלמנה ולא מבינים לאיזו הפרעה התכוון במכתבו אך הוא בשלו עמד ואמר שהדבר הזה מפריע את מנוחתו ואת איכות חייו, המשיכו האנשים לדבר על ליבו ולומר לו שאפשר לבדוק ולראות שהבית שלו רחוק מאותו מבנה ואין שום הפרעה הנראית לעין. לפתע התחיל האיש לבכות ולצעוק למה עשיתי זאת מה לי ולצרה הזאת ומה איכפת לי הדבר ואיזו רוח שטות נכנסה בי ומשהוספו לחקור ולדרוש מצאו כי אותה אישיות היא שעמדה בראש הקרן לאיסוף הכסף לאלמנה. עמדו האנשים נדהמים איך נטרפה עליו דעתו. עד שבא האיש בעצמו והתוודה צרות עין שהייתה בי היא זאת שהעבירה אותי על דעתי פשוט לא יכולתי לסבול את העובדה שנוסדה לאישה הזאת קרן בסך של מאתיים אלף דולר ועיני הייתה צרה באלמנה.

 

הקנאה יכולה להוציא את האדם מהעולם כפי שקרא לקורח

 

בפרשה זו ראינו את שאיפת הכבוד והשררה שלא הומצאה בדור האחרון אלא יצר לב האדם רע מנעוריו וכבר הצביעו על שאיפה זו כמניע עיקרי, והבסיסי המדריך את האדם אשר לא כבש את יצרו בכל מעשיו ופעולותיו.

 


 

פרשת חקת

 

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום וגו':

פירש רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר להם מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב אותה כחוקה גזרה היא להבין שאין רשות להרהר אחריה. וראיתי להעיר טעם נפלא בעניין שהמצווה נתגלתה למשה ולאהרן שבתחילה נאמר "אל משה ואל אהרן" ולאחר מכן נאמר "ויקחו אליך" שאהרן בתחילה היה שותף בטעם האמיתי, ולאחר מכן עשיית המצווה עברה אל אלעזר הכהן ללמדנו שאהרן לא הקפיד כלל. ומגיד שבחו של אהרן.

 

   ויש לשאול מדוע דברה התורה בפרה ולא בעגלה שיקחוה ויגדלוה לפרה. וכך יובן הדבר כי שם פרה יגיד מספר שווה למספר בחינת הדינים. שאם יקנו עגלה הרי קונים דבר שאין בו מספר בכדי להמתיק את הדינים, שהרי פרה היא דין רפה, ואותיות פרה  בהיפוך הם הפר, דהינו דינים קשים אדומים, וחוזרים להיות פרה שהוא דין רפה. וטעם נוסף תבוא האם ותקנח לבנה על חטא העגל.

 

   ונשאל עוד מדוע היה צריך לומר "חקת התורה" ולא אמר "חקת הפרה" או "חקת הטהרה" שהרי הפרשה עוסקת בטהרה. אלא התורה באה ללמדנו שרק מי שיש לו שייכות לתורה דהיינו עם ישראל רק שם נמצאת טומאה שאפשר לטהרה על ידי הפרה.

 

כתב בזוהר: כי בגוי אין טומאת המת. אמר ר' יהושע בשם ר' לוי: ארבעה דברים יצר הרע שואל עליהן. שכתוב בהן חקה והם.

 

א). אשת האח. (פרוש אשת האח מותרת ביבמה).

 

ב). כלאים. (כלאים הותר בציצית).

ג). שעיר המשתלח. (שעיר שנשלח לעזאזל).

 

ד). פרה אדומה. (פרה אדומה שהעוסקים בה נטמאים, והמכפרים בה נטהרים)

 

אמר ר' יוסי בר' חנינא, אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם הפרה, אבל לאחר שהוא (ס"מ) חקה היא, ושלא ידעו אומות העולם דין הטהרה ולא ידע הס"מ סודות החוקים וכך לא יכול לקטרג על ישראל, שנאמר: (איוב יד) מי יתן טהור מטמא, כגון אברהם מתרח, ישראל מעובדי כוכבים, עולם הבא מעולם הזה, ודוד המלך מרות המואבייה, ועל מנת שלא יהיה כח לגוים ולמקטרג לקטרג על ישראל בזמן עשיית המצוה והתשובה. כי בשעה שבא אדם מישראל לקיים את המצוות הללו בא לו השטן ואומר לו. מה משמעות המצווה שאתה מקיים, ומה הטעם בה, וכך מטעה את האדם ומביאו לידי גאווה. לכן אם יזכור האדם כי גזרה היא מלפני ה' ו-חקת התורה, שאין רשות להרהר אחריה יתחזק באמונה וביראת שמים. ולכן דברה התורה בחקת התורה, ולא בחקת הפרה, או חקת הטהרה. ועוד רמז הקב"ה למשה רע"ה שכל הפרות בטלות ושל משה קיימת.

 

   אמר ר' אחא בשם ר' חנינא: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שעוסק בפרשת "הפרה" אמר לפניו, ריבונו של עולם יהיה רצון שיהיה מחלצי, אמר לו חייך שהוא מחלצך, שנאמר (יט ג) ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו.  

 

אשר אין בה מום וגו':

בא הפסוק לרמוז לנו שעל ידי עסק התורה לא תישאר שליטה של הלילית, שהיא במילוי אותיות כזה למ"ד יו"ד למ"ד יו"ד תי"ו גימט' אמצע תיבות "מום היא" שהפלונית היא מום שמקבל האדם.

 

זאת התורה אדם כי ימות באוהל וגו' יטמא שבעת ימים:

אמר ר' יהודה: בא וראה מה בין ישראל לגויים, אצל ישראל כשיש אדם מת גם הגוף וגם הבית נטמאים ומטמאים, ומה הטעם, כיוון שבשעה שישראל מת כל הקדושות מסתלקות ממנו וגם הצלם הקדוש ורוח הקדושה ולכן נשאר הגוף ובאים המזיקים לטמא אותו, אבל נוכרי אינו כן שבחייו הוא טמא מכל הצדדים וגם צלמו טמא לפי שטומאות אלה שרויות בתוכו ואסור להתקרב אליו, וכאשר הוא מת יוצאות כל הטומאות ונשאר הגוף בלי טומאה, אם כן נמצא שבחייהם יש להם כוח לטמא אחרים ובמיתתם יצאו הטומאות, וישראל לאחר מיתתו מסתלקת הקדושה ונשארת הטומאה לכן ישראל מטמא. 

 

וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא:

ויש לפרש על פי מה שדרשו חז"ל (משלי יא ב') ואת צנועים חכמה, פרוש: שכל הלומד תורה בצנעה מחכים, שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין. וזה שאמרו, וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא, שכל אדם הוא בבחינת כלי פתוח לקבל את השפע ואם מתגאה ומפרסם מעשיו יכול להסיר מעליו את הברכה ומתוך הגאווה מגיע ללשון הרע. ואם ידבר לשון הרע, ודאי יבוא לטומאה וקרי ח"ו, שהם מידה כנגד מידה. שאם הפה פתוח לדבר לשון הרע, ואין לו צמיד פתיל, שאינו סוגר את פיו, "טמא הוא" בבחינת הקרי ולשון הרע, ויש להתרחק ממנו, ועוד אם האדם מדבר טומאה על אחרים מעיד על עצמו שהוא טמא.

 

   ועוד אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית היסוד, שהם כלים פתוחים באדם, שעל ידי דיבור הלשון והפה מוציא לשון הרע ודברים בטלים, ועל ידי פגם הברית מוציא קרי ח"ו, ואם לא ישמור האדם כראוי על פתחי הבריתות. ופוגם באחד מהם הרי שכל גופו נפגם, וזה עיקר הצמיד לשמור על שניהם על ידי טהרת המחשבה, כי אם ידבק האדם בקדושה ובטהרה, ממילה נשמרים הלשון והברית, ובזה ימצא מנוחה וטהרה.

   וראיתי לרמוז בתיבת צמיד במילוי כזה, צד"י מ"ם יו"ד דל"ת גמטר' בקדשה ובטהרה.

 

ולקח אזוב וטבל במים וגו':

אמר ר' שמעון בא וראה שאין לך כל עשב ועשב שנולד בארץ, שלא תהיה בו חכמה גדולה בא וראה מן האזוב. שבכל מקום שרצה הקב"ה לטהר את האדם, באזוב נטהר, ומה הטעם כדי שיתעורר כוחו של מעלה שנפקד עליו, וכאשר הוא נתעורר למעלה מבער רוח הטומאה ונטהר האדם. ואמרו חז"ל שאין לך עשב מלמטה שלא יהיה לו מלאך בשמים המכה בו ואומר לו גדל. ועניין המכה בו היינו שמשפיע בו כח וסגולה הראויה לו, שיש סגולה וכוח רפוי על ידי הצמחים הן ברוח והן בגוף.

 

קח את המטה והקהל את העדה... והשקית את העדה ואת בעירם:

מכאן למדנו שהקב"ה חס על ממונן של ישראל. ומדוע הקהיל אותם משה בכדי שיראו את הנס היוצא מהסלע, כפי שמצינו במקום אחר שנאמר: ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, מלמד שכל אחד ואחד ראה עצמו עומד על פני הסלע, ולמרות שכל ישראל עומדים ורואים את כל הניסים שבסלע, התחילו לומר יודע משה את חוק הסלע ומזה יוציא לנו מים, ונמצא משה עומד בספק ואומר אם אשמע להם אני מבטל דברי המקום, ואם אני מדבר ולא מוציא מים הרי יהיה חילול ה'. והיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן, לפי כך נאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע, הכהו פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטים שנאמר (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים וגו', שהוא נוטף טיפין, אמרו לו בן עמרם הללו מים ליונקי שדים, או לגמולי חלב, מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים שנאמר: את הסלע במטהו פעמים וגו', ויצאו מים רבים ושטפו כל מי שהיה מרנן כנגדו שנאמר (שם) ונחלים ישטפו וגו', ואף על פי כן לא עשה משה אלא מהסלע שאמר לו הקב"ה, שנאמר (תהילם עח) ויוצא נוזלים מסלע יורד כנהרות מים ובגללם נענש משה, אמר ר' חננאל והסכים עליו הרמב"ן שהקפדת הקב"ה הייתה על אשר אמר משה נוציא לכם מים, ולא אמר יוציא לכם מים, ומזה טעו ישראל וחשבו שבחוכמתם עושים את המעשה כי לא היה להם רמז שה' עושה את הנס, ולזה הקפיד הקב"ה ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו', ולכן התחילה שם המריבה שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל וגו', ומכאן אתה למד שמקודם היה מתוקן שייענש משה על המים, כפי שפירש רש"י הם הנזכרים במקום אחר ואת אלו ראו מכשפי פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים ולכך גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. 

 

וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וגו':

אמר ר' חיא: זרקו בהם הנחשים אש ונכנס במעיהם ומתו, ויש לשאול מה ראה הקב"ה להיפרע מהם בנחשים. אלא כיוון שהנחש פתח בלשון הרע תחלה ונתקלל ולא למדו ממנו, אמר הקב"ה יבוא נחש שהתחיל בלשון הרע תחלה ויפרע ממספרי לשון הרע, שנאמר (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש.

 

   דבר אחר למה נפרע מהם בנחשים. כיוון שמצינו    אצל הנחש אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם מתהפכים בפיו לעפר, שנאמר (ישעיה סה) ונחש עפר לחמו, ואילו הערב רב ועם ישראל היו אוכלים את המן שנהפך למטעמים הרבה שנאמר (תהלים קו) ויתן להם שאלתם. ועוד כתיב (דברים ב) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, לכן יבא נחש שאוכל הרבה מינים, ובפיו טעם אחד, ויפרע מן אוכלים מין אחד ובפיהם טעמים רבים. את הנחשים השרפים וגו', כיוון ששורפים את הנפש. ר' יודן אומר: הנחשים השרפים, שהיה הענן שורף אותם ועושה אותן גדר למחנה להודיעך ניסים שעשה להם הקב"ה עם העננים אותן גירה בהן.

 

 ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו בה' ובך...ויתפלל משה בעד העם:

למרות שדברו במשה נשתטחו לפניו ואמרו התפלל אל ה' ויסר מעלינו וגו', כתיב ויתפלל משה, להודיעך ענוותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כוח התשובה, כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם שאין המוחל נעשה אכזרי וכן הוא אומר (בראשית כ) ויתפלל אברהם אל האלהים.. וירפא אלהים וגו'. וכן הוא אומר (איוב מב) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו וגו', ומנין שאם סרח אדם לחברו ואמר לו חטאתי לך ומבקש מחילה, ואם אינו מוחל לו נקרא חוטא, שנאמר (שמואל א יב) גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם וכו', אימתי, כשבאו ואמרו חטאנו, שנאמר (שם ט) ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך וגו', כי יספנו על כל חטאתינו, ויאמר העם אל שמואל חטאנו כי עברנו את פי ה' ואת דבריך, השיב חלילה לי מחטא לה'. וכאשר עשו תשובה ומשה התפלל בעדם, מיד ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף... והיה כל הנשוך וגו', לא נשוך נחש בלבד נתרפה , אלא אמר כל הנשוך, אפילו נשוך מפתן, ועקרב, וחיה רעה, וכלב. ומיד כתיב ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס... והביט אל נחש הנחשת וחי. מפני מה היה חי, כיוון שהרים עיניו וראה את הנחש והיה מתיירא ומתפלל לפני ה' ומשעבד ליבו להקב"ה ועושה תשובה. כי כל זמן שרואה הבן את רצועת אביו, הוא ירא מאביו וניצול מן הרצועה, כך אלו שראו את צורת הנחש היו יראים מהקב"ה וניצלו.

 

ויסעו בני ישראל ויחנו באובות:

מהו אובות, שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים, שהיו מלאים עבירה, ויחנו בנחל זרד שלא היה הנחל אלא מלא זרד ולא יכלו לעוברו ל"ח שנה שנאמר (דברים ב) עתה קומו ועברו את נחל זרד וכתיב (שם) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה עד תם כל הדור משם נסעו ויחנו מעבר ארנון, שנתרצה להם הקב"ה וקיבל את תשובתם.

פינת הלשון: מי שפרק עול ומחלל שבת בפרהסיה ומדבר לשון הרע על גדולי ישראל, מותר לדבר עליו לשון הרע, כדי לדחות דעותיו שלא יגררו אחריו.

 

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי זאת העבודה שאתם עובדים בפרה אדומה נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת, אמר לו רבן יוחנן לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך אמר לו לא שאלו רבן יוחנן ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית אמר לו כן אמר לו ומה אתם עושים לו אמר לו מביאים עיקרין ומעשנין תחתיו ושופכים עליה מים והיא בורחת, אמר לו ישמעו אוזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח, לאחר שיצא אותו עובד כוכבים אמרו לו תלמידיו של רבן יוחנן רבינו לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה אמר ר' איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא פרה ותכפר על מעשה העגל .

 

 


 

פרשת בלק

 

וירא בלק בן-ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי: ויגר מואב מפני... בני ישראל:

וירא בלק וגו'. ראה בלק אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם ולא עמדו בפני ישראל. וראה שישראל מצליחים בכל. לכן היה ירא מפניהם שהקב"ה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. ולא הניח ה' פתחון פה לעתיד לבא שלא יאמרו אומות העולם שאתה הרחקתנו, לכן נתן להם מלכים וחכמים, ולפי כך ראה בלק בפורענות שעתידה לבא על ישראל משונאיו שבאים במלחמות, וחשב שלא יעמדו ישראל במלחמה הזאת. ויש לשאול במה נתכוון הכתוב בכפילות הלשון "מפני ישראל" ואילו כלפי העם נאמר "ויגר מואב מפני העם" וכלפי ישראל נאמר לשון "ויקץ".

 

   וכך יתבאר העניין שהרי בכל מקום שנאמר העם, הכוונה לערב רב, כי בני מואב ידעו את צווי ה' לישראל שלא ילחמו עם מואב, אך הם פחדו מהערב רב, כיוון שהם לא קיימו את המצוות בשלמות ויתכן שיתמרדו וילחמו במואב, ולכן נאמר "ויגר מואב מפני העם". ומישראל קצו שלא יוטרדו מהם בעקבות העם. וראיתי להוסיף עוד מהוא שנאמר "העם מאד כי רב הוא"  לומר לך שכוחם היה באחדות, ולשון "ויגר" שהוא מורא (פחד) ואילו מישראל "ויקץ" (קצו בחייהם) כיוון שראה בלק מה כוחם של שנים מבניו של יעקב אע"ה שהרגו עיר שלמה (שכם) נכנס הפחד בליבו.

 

ויגר מואב מפני העם...ויקץ מואב מפני בני ישראל:

מהו ויגר. כשהיו ישראל נראים לעמונים היו נראים עטופים לשלום. ואילו למואבים  היו נראים מזויינין למלחמה שכך כתיב (דברים ב) וקרבת מול בני עמון אל תצורם כל מין צרה אל תצר להם ואל תתגר בם כל מין גירור ולמואב אמר אל תצר ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה אי אתה עושה אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן חטוף ולכך היו נראים מזויינין למואב והם נאגרין לעריהם שאין ויגר אלא לשון אסיפה שנאמר (משלי י) אוגר בקיץ בן משכיל.

 

   דבר אחר ויגר לשון יראה, שהיו מפחדים כיוון שראו את כל האומות ביד ישראל כאשר בא סיחון ונטל ארץ מואב והוא נלחם במלך מואב הראשון ועוג נטל כל ארץ בני עמון שנאמר (דברים ג) כי רק עוג מלך הבשן וגו', ובאו ישראל ונטלוהו משניהם שהיו חזקים, וראו אלה את ארצם ביד ישראל והיו אומרים לא אמר להם הקב"ה כי לא אתן לך מארצו ירושה, הרי ארצנו לפניהם, לכך היו מפחדים. דבר אחר ויקץ מואב שהיו רואים את עצמן כקוצים בפניהם.

 

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה וגו':

פתורה עירו של בלק, ויש אומרים שולחנו היה שהיו מלכי הגויים נמלכים בו והכול היו מריצין לו מאכלים. ויש אומרים בתחילה פותר חלומות היה בלק וחזר להיות קוסם וחזר לארץ בני עמו שמשם היה בלק והוא אמר לו שסופו של בלעם למלוך ושלח לקרוא לו שכתב לו לא תהא סבור שלי לבדי אתה עושה ואני מכבדך לבדי אם תעקרם, מכל האומות אתה מכובד וכנען ועמלקים משתחווים לך.

 

   הנה עם יצא ממצרים הקב"ה עשה להם ניסים ואמר הקב"ה אני גואל אתכם ואעשה לכם ניסים ואתם ממרים אותי בוא וראה ז' גאולות שגאלתי אתכם והייתם חייבים לשבחני ז' פעמים כנגד ז' גאולות כפי שנאמר (שופטים י) ויאמר ה' אל בני ישראל הלא ממצרים ומן האמרי ומן בני עמון ומן פלשתים וצדונים ועמלק וגו', ותצעקו אלי ואושיע אתכם, הרי ז' גאולות והמריתם אותי בז' עבודות כוכבים שנאמר (שם) ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות וכן הוא מוכיחן (מיכה ו) עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך מה הטרחתי לך שמא אמרתי לך הביאו לי עולות מן חיות שבהרים, ג' בהמות שברשותך שור שה כשבים ושה עזים ושבע שאינן ברשותך איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר שמא הטרחתיך עליהם להביא לפני מהבהמה שאינה ברשותך לא צויתי אלא מבהמה שהיא ברשותך שנאמר (ויקרא כב) שור או כשב או עז כי יולד וכן מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן, וכי יצא סיחון ועוג להלחם בכם ולא הפלתי אותם לפניכם מה הלאיתי אתכם שמא אמרתי לכם להביא קרבן עליהם לא ראה בלק בן צפור שעשיתי להם כל הנסים ושכר עליהם בלעם והפכתי את הקללות לברכות.

 

הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי:

ראוי להבין מדוע הלשון הנה. ולמה אמרו יצא. שהרי ידוע לכולם יציאת מצרים. ויש לומר שבלק הרשע רצה לגרום לבלעם להתפעל מהם כדי שיכניס בהם עין הרע, ורצה לשאול את השאלה בתמימות כביכול אני רואה פליאה גדולה, הרי שלשה יועצים היו לפרעה, כשאמר על ישראל הבה נתחכמה לו, ואחד מהם הוא בלעם אשר יעץ עליהם רעה ובכשפיו העמיד כישוף שאף עבד לא יכול לברוח ממצרים, ו-הנה כן יצאו אף על פי שהמקום היה סגור ומסוגר ואין אדם יוצא בלא פגע, ואילו בני ישראל יצאו שלמים , לכן בקש בלק מבלעם להכניס בהם עין הרע. ולומר לו הנה שהוא לשון פליאה איך יצאו ממצרים למרות כל הכשפים.

 

ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה וגו':

צריך להבין במה נתכוון בלק באומרו "ארה לי" ולא אמר סתם קלל. אלא ידע בלק בחכמתו כי מעמו יצא בעתיד מלך המשיח של ישראל, וידוע כי רות המואבייה יצאה מזרעו, וממנה יצא דוד המלך, לכן בקש בלק מבלעם לקלל את רות, באומרו ארה לי שהם ראשי תיבות את רות המואבייה  למלך ישראל. ודיבר בלשון יחיד שהאחדות נותנת כוח ובלק רצה שעל ידי עין הרע יהיה בניהם פירוד וכך יוכל להם בנקל. וכתב השל"ה הקדוש זיע"א:

 

   מכאן נלמד שצריך האדם מאד שלא לפתוח את פיו לשטן. כי אפילו שלא דיבר בכוונה ממשיך את הדבר על עצמו, שהרי בלק אמר

"לכה נא ארה לי" ולבסוף פיו הכשילו שקלל עצמו. וכבר אמרו רבותינו (ברכות יט) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

 

ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי וגו':

ויובן העניין שבלעם הרשע אמר לשרי מואב לינו פה שנתכוון לשבח עצמו בעיני השליחים שיש לו יכולת כמשה רבנו ליצור קשר נבואי עם הקב"ה במהירות ולהשיבם דבר בבוקר, ויראו בעצמם על ידי שישהו בחדרו שהוא מקבל נבואה, וכל זאת בכדי לדרוש מחיר גבוה מבלק. ועוד רמז להם שנבואתו ממדרגת שם הויה , אולם מגלה לנו התורה שהקב"ה מתגלה אליו בשם דין, שהוא שם אלוקים, ולא כמשה שנתגלה אליו בשם הויה .

 

   ועוד רצו בלק ובלעם לקלל את ישראל מעולם הבריאה ששם צירופי הויה ואהיה ובלק רמז לבלעם בסופי תיבות "לכה נא ארה לי" סופי תיבות אהיה, ובלעם רצה לקללם בשם הויה ,כמו שרמז לשלוחי בלק. "לינו פה הלילה והשיבותי", שהם סופי תיבות הויה. ומה שהוצרך לומר לו פתורה שלח בעורמתו בלק לבלעם לחזקו ולאמצו ולהורות לו שכוחו בפיו שכל אשר יחפוץ יעשה, לכן אמר לו פתורה קרי בה פה-תורה כלומר העם הזה סומכים על התורה לכן יש להם כוח בפה, וגם לך יש כוח בפה והראיה לכך שהמקום שבו אתה נמצא שמו פתורה.

 

ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו וגו':

מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו אמר הקב"ה לבלעם רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו. יש מצוות שאפשר לעשותם בזריזות ויש בעצלות, וראיתי לשאול מה ההבדל בין החבישה של אברהם לבין בלעם. כיוון שרצה בלעם להראות שהוא במדרגת אברהם אבינו לפי שאצל בלעם כתיב ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו, למדנו מכאן שחיכה הרשע כל הלילה בכדי לקלל את ישראל שנאמר ויקם.

ולמדנו מדוד המלך שנאמר: חצות לילה אקום וגו', אמרו חז"ל שלא היה דוד ישן אלא קם מחבורת הלימוד להודות לה', כך בלעם קם ממקומו שהיה ניעור כל הלילה שנאמר ויקם בלעם בבקר, וחבש את אתונו בכשפים כיוון שהזדרז לעבירה.

 

ואילו אצל אברהם אבינו שנתבקש להקריב את בנו יחידו ומטבע הדברים היה צריך להתמהמה אולי ישנה הקב"ה את החלטתו והיה יכול להמתין עד שיולד מיצחק זרע, אך כיוון שאמונתו של אברהם הייתה גדולה בהקב"ה הלך לישון בלי מחשבות וחבש את חמורו שהוא היצר שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו, והשכים בזריזות לקיים את המצווה שצדיקים זריזים למצוות.     

 

ותרא האתון את מלאך ה' וגו': ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד במקום צר וגו': ותרא האתון וגו':

ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים: ויש לתמוה במעשה המלאך למה הוצרך לעמוד בשלושה מקומות, ומה התועלת בפתיחת פי האתון, ומה החידוש, די היה בזה שהייתה אומרת לבלעם בחינם אתה הולך. וגם לכאורה השאלה של האתון מה עשיתי לך, כביכול בשקר דיברה שהרי לחצה את רגלו אל הקיר. והתשובה לכך שבלעם חשב שהוא אחוז בשם הויה, ובתפארת כמשה רבנו, ועל כן הוצרך המלאך לעמוד בשלושה מקומות, שני הצדדים הם כנגד אות ו' והאמצע כנגד אות י' ויצא כזה וי"ו לומר לו שאיננו אחוז בתפארת כמשה. והרי בלעם התחיל את הצירוף בשם הויה באות ו' כדכתיב "לינו פה הלילה והשיבותי" סופי תיבות הויה. ומה שדיברה האתון כיוון שכל עיקר הכישוף וידיעותיו של בלעם היה תלוי באתון, והיה בוטח בה כדכתיב ויחבוש את חמרו, חבש אותה בלעם בכל מיני כישוף והיה חושב בדעתו ששקול הוא כנגד משה. ולכן פתח ה' את פי האתון לגלות לבלעם את קלונו שאיננו שווה בהשגה לגבי משה. ומה שאמרה לו מה עשיתי לך כי הכיתני, הוכיחה לו שבודאי איננו בדרגת משה, אלא בדרגה פחותה ממנה, שאילו ראית את המלאך היית משתחווה לו ולא מכה אותי, ומכיוון שראיתיו אני תחילה, מכאן תדע פחיתות דרגתך.

 

ולכן יש לשאול אותך באיזה כוח או השגה, או באיזה יגיעה אתה הולך לקלל, שגם בי אין ממש, אילו היה בי או בך לא היה יכול המלאך לעכבנו, ורמזה לו בתיבת "זה שלוש רגלים" סופי תיבות משה, ועוד ה עשיתי לך" ראשי תיבות עמל, שאתה סתם עמל ויגיע לריק כנגד משה.

 

מי מנה עפר יעקב...תמות נפשי מות ישרים וגו':

ביקש בלעם שתמות נפשו עם הישרים שהם האבות ורמוז בתיבת ישרים גמט' אבות העולם. ועוד סופי תיבות של אברהם יצחק יעקב גמט' בלעם והתכוון עוד בלעם שעם ישראל הם ישרים ואומרים על נפטרי ישראל קדיש ונרמז בתיבת ישרם חסר י' ראשי תיבות יהא שמה רבא מברך. אלא מת בלעם מות פלשתים כלומר מוות רשעים כדאיתא אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, שהרגו פינחס.

 

וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב: אפשר לפרש כי העם הם הערב רב בוא וראה מה כתיב ביציאתן ממצרים דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, מהו פי החירות מקום קבוע לזנות היה ולפי שהצניעו עצמם ביציאתם ממצרים נקרא פי החירות, ואלו שהפקירו עצמן לאנשים כתיב ויחל העם לזנות, ויחל העם כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא שנאמר (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים (שם כא) וידבר העם באלהים ובמשה. (שם יד) ויבכו העם בלילה ההוא. (שם) עד אנה ינאצני העם. (שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא. (שם) ויקהל העם על אהרן. ויחל העם לזנות, דהיינו באם נזרוק מטה לאוויר לעיקרו נופל שהוא הקרקע, לכן מי שפתח בזנות תחלה, השלים לבסוף, אמותיהם התחילו בזימה שנאמר (בראשית כ) ותאמר הבכירה אל הצעירה לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה ויהיה ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש וגו', למדה אותה אחותה, ולפיכך חסך הכתוב על הצעירה ולא פירשה אלא ותשכב עמו, ובגדולה כתיב ותשכב את אביה אותה שפתחה בזנות תחלה השלימו בניה אחריה לזנות אל בנות מואב.

ועוד הלכה שנו רבותינו בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים.

 

א). שלא שינו את שמותם.

 

ב). שלא שינו את לשונם.

 

ג). ולא גילו מסתורין שלהם. שמשה אמר להם (שמות ג) ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב. והיה הדבר הזה מופקד אצלם י"ב חודש ולא גילה אחד מהם למצרים.

 

ד). שלא נפרצו בעריות. שכן כתיב (שיר ד) גן נעול אחותי כלה. אלו הזכרים. גל נעול מעין חתום אלו הבתולות.

 

ותדע לך שהרי אחת הייתה ופרסמה הכתוב שנאמר ויצא בן אשה ישראלית. וכל אותן מ' שנה לא סרחו במדבר עד שבאו לשטים, לכך כתיב וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות. ומה שנאמר שטים שעשו שטות. וכתיב (משלי ו) נואף אשה חסר לב. ויחל העם לזנות וגו': יש מעיינות שמגדלים גיבורים, ויש חלשים, ויש נאים, ויש מכוערים, ויש צנועים, ויש שטופים בזימה, ומעין שטים של זנות היה, והוא משקה לסדום ואתה מוצא שאמרו (בראשית יט) איה האנשים אשר באו אליך הוציאם אלינו וגו': ולפי שנתקלל אותו מעיין, עתיד הקב"ה לייבשו שנאמר (יואל ד) ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים, ומימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות.

 

וירא פינחס... ויקח רמח בידו וגו':

פינחס עמד מתוך העדה והתנדב על דעת עצמו כאשר לקח את הרומח בידו והרג את זמרי בן סלוא ואת כוזבי בת צור, על שעשו את המעשה, לכאורה תמוה הדבר כיצד הצליח פינחס להיכנס לאוהל עם רומח הרי היו מחוץ לאוהל כ"ד אלף אנשים מאנשיו ששמרו על זמרי והיו יכולים להרוג את פינחס. כתוב במדרש רבא שפינחס החביא את הרומח בחכו והתחיל לדבר איתם כאדם שאינו שפוי והיו סבורים שהוא רוצה לזנות עם בנות מואב והכניסו אותו לאוהל וכאשר ניכנס פינחס לאוהל ומצא אותם יחד הוציא את הרומח ודקר את שניהם בעודם נצמדים והוציאם על הרומח מחוץ לאוהל.

 

ידוע שאמרו חז"ל שנעשו לפינחס י"ב ניסים והם מפורטים להלן.

 

·        הנס הראשון: שהוציא את שניהם יחד מחוץ לאוהל בעודם מצמודים.

 

·        הנס השני: שניטל הדיבור מפי זמרי וכוזבי שאילו היו צועקים היו שומעים אותם והיו ניצלים.

 

·        הנס השלישי: שלא נשמטו זמרי וכוזבי מן הרומח וכך ראו כולם שהם יחד ולא יכולים היו לומר שפינחס מעליל עליהם.

 

·        הנס הרביעי: שלא נשברה הידית של הרומח ממשקלם של זמרי וכוזבי ולא החליקו לכיוון הידית. 

 

·        הנס החמישי: כשבא פינחס להוציאם מן האוהל נגבה האוהל וכך הוציא אתם כאשר הוא עומד זקוף והרומח נישאר גם למעלה.

 

·        הנס השישי: שהקב"ה נתן לו כוח בזרועותיו שיהיה יכול להחזיק אותם ולהסתובב עמם בכל מחנה ישראל.

 

·        הנס השביעי: שהיה פינחס מסובב אותם ביד ימין לעיניי כל קרוביהם ולא היו יכולים לעשות לפינחס שום נזק.

 

·        הנס השמיני: שנתחזק ברזל הרומח ולא נישבר מהכובד שהיה בקצה.

 

·        הנס התשיעי: שנתארך הרומח בכדי ששניהם יהיו תלויים עליו ולא יפלו.

 

·        הנס העשירי: שבא המלאך והפך אותם שאישה תהייה למטה והאיש למעלה כפי שהיו בשעת העברה.

·        הנס ה-י"א: שנשארו בחיים עד שסובב אותם בכל מחנה ישראל שיראו שהם חיים ולא יטמאו את פינחס שהיה כהן ויאמרו שנגע במת ולכן הוא טמא  בטומאת המת.

 

·        הנס ה-י"ב: שנקרש דמם ולא נזל למטה לכיוון היד של פינחס. ויש אומרים שבא מלאך המוות והרג את אנשי שבט זמרי שלא יהרגו את פינחס.     

 

פינת הלשון:הלומד הלכות לשון הרע ורכילות ומשתדל מאוד לקיימם ולעיתים רחוקות נכשל ואינו בכלל האנשים שאין להם חלק לעולם הבא ,אומנם עבר עבירה והבא להיטהר מסייעים בידו.

 

הקב"ה אמר לבלעם הרשע לא ללכת עם שרי מואב והתחיל בלעם לנהל עם ה' משא ומתן לצורך הליכתו שנאמר לא תלך עימהם אמר לו אם כן אקללם במקומי שאני נמצא, אמר לו לא תאור את העם, אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אין צריכים לברכתך כי ברוך הוא, ואומרים לה לצרעה לא מן דובשיך ולא מן עוקציך, וכאשר קם בלעם בבקר ואמר אל שרי בלק שאינו יכול ללכת ולא אמר להם בלעם שלא נתן לו רשות הקב"ה לילך ולקלל, אלא אמר שאין לו רשות ללכת עימהם והוא מפאת כבודו של בלעם להלוך עם אלה אלא לילך עם גדולים מהן שהוא חפץ בכבודי, לפיכך ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים כי כבד אכבדך מאד יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן ויען בלעם ויאמר אם ייתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב מכאן אתה למד שהיה בו ג' דרכים עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, עין רעה דכתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו רוח גבוהה דכתיב כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם נפש רחבה דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב.

 
 

פרשת פינחס

 

וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי:

פירש רש"י מדוע מיוחס פינחס לאהרן, לפי שהשבטים היו מבזים אותו, וצריך לדעת למה הוצרך לייחסו לאהרן: אלא שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן, שסיבב נפילה גדולה מישראל בחטא העגל שנאמר (שמות לב לה) "ויגף העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" והרי עמד פינחס בן בנו של אהרן ופדה נפש כל ישראל, כאומרו "ולא כליתי את בני ישראל" ולזה יחסו עד אהרן הכהן שהיה אהרן עומד ומתקן. שנאמר על אהרן "אוהב שלום ורודף שלום" וצריך להבין מהי המשמעות "מעל בני ישראל" היה לו לומר השיב את חמתי מבני ישראל, אלא צריך לפרש כך בזמן שבני ישראל היו במדבר, היו ענני הכבוד שהגינו עליהם מהשמש החמה. וכאשר היה אדם חוטא. אז בדרך נס היה הענן מורם מעל ראשו והשמש הייתה מכה על ראשו, וידעו כולם שהוא חוטא, ומיד היה חוזר בתשובה, ובמעשה זמרי הוסר הענן מעל החוטאים והחמה הכתה בראשיהם, ועל ידי קנאת פינחס השיב את החמה שהיא השמש מעל בני ישראל. וזה באומרו "השיב את חמתי היא החמה (שמש) מעל בני ישראל" וראיתי עוד רמז שעל ידי שפינחס קינא לכבוד ה', הציל בכך את כל י"ב השבטים ממיתה וכליה ח"ו. ונראה לרמוז בתיבת חמתי גמט' מות י"ב, שהיה ח"ו נגזר מיתה על י"ב שבטים.

 

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו', ולא כליתי את בני ישראל וגו':

אמר הקב"ה בדין הוא שייטול שכרו, לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וגדול השלום שנתן הקב"ה לפינחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום שנאמר (משלי ג) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ואם בא אדם מן הדרך שואלים לו שלום, וכן שחרית שואלים לו שלום, ובאמש כך שואלים בשלום, ובשמע ישראל חותמים פורס סוכת שלום על עמו, ואת התפלה חותמים בשלום, ובברכת כוהנים חותמים בשלום.

 

אמר ר' שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

 

ולא כליתי את בני ישראל וגו':

ויש לשאול איך השיב פינחס את חמתו, והרי נאמר (בלק כה ט) ויהיו המתים במגפה ארבע ועשרים אלף, ואילו לא מת אף אחד, הייתי אומר "השיב את חמתי" אבל כיוון שכל אלו מתו, מה הטעם שנאמר השיב את חמתי. אלא ודאי זהו בירור הדבר, שנאמר ושם איש ישראל המכה וגו', משמע שאיש אחד מישראל מת.

 

   וטעם נוסף אמרו רבותינו וי לו לאדם שפגם את זרעו, וחלילה לומר שמתו מישראל, אלא משבט שמעון שכאשר באו הערב רב והתערבו בנשות שבט שמעון לאחר שנתגיירו, והולידו בנים מהם, ומתו מהם בחטא העגל, ומהם מתו במגפה, ואחרים שנותרו מתו כאן. וזה שאמר הכתוב (בלק כה ט) ויהיו המתים במגפה וגו' ולא נאמר אשר מתו, אלא המתים הם ערב רב שנתגיירו, שבתחילה נחשבו כמתים, ובזמן הזה מתו ממש, וישראל ששבו בתשובה לא חסר מהם אחד, כפי שנאמר ולא כליתי את בני ישראל, משמע מכאן שאת האחרים כילה דהינו ערב רב, ולא מישראל, רק אחד כפי שנאמר בפסוק והוא זמרי.

 

ושם איש ישראל המכה  וגו':

אמר ר' יצחק: מקרא זה היה צריך להיכתב כך: ושם איש ישראל אשר הכה פינחס, ולא המוכה אשר הוכה; אם כן מדוע נאמר בלשון סתומה, ולא פירש את שם המכה, אלא כך אמר ר' אלעזר: כיון שהעלה הקב"ה את פינחס לכהונה גדולה, לא רצה להזכיר שהרג אדם,

שאין הדבר ראוי לכהונה גדולה, אבל לפני שהעלהו לכהונה גדולה, הזכיר שמו שנאמר: (בלק כה ז) וירא פינחס וגו', ויקח רמח וגו', וידקור את שניהם,  וכן הטעם ושם האשה המכה. (זהר הקדוש) ויש לשאול דאיך אפשר שפינחס כהן, והוא מצד החסד הגמור יעשה דין על ידי ההריגה: אלא כך יוסבר העניין שאותיות פינחס בגמט' מאתיים ושמונה (ר"ח), ו-יצחק גם עולה בגמט' מאתיים ושמונה (ר"ח), לרמוז לנו שיצחק אע"ה היה מצד הגבורה שהיא מידת הדין, ובשעת המעשה התעברה נשמתו של יצחק בפינחס ועל כן לא נכתב שמו של פינחס.

 

צרור את המדינים וגו':

למה לצרור אותם כי צוררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים הבא להרגך השכם להרגו, ר' שמעון אומר מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורג הורג בעולם הזה ויש לו לנהרג חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. והיו שתי אומות שקדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה, המצרים ואדומים קדמו בחרב, במצרים נאמר (שמות טו) אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי. ובאדום כתיב (במדבר כ) ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך. ושתים בעבירה מואבים ועמונים, על אלה שקדמו בחרב כתיב (דברים כג) לא תתעב אדומי. ועוד (שם) לא תתעב מצרי. אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל כתיב: לא יבא עמוני ומואבי (שם) גם דור עשירי עד עולם.

 

ותקרבנה בנות צלפחד וגו':

אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באנזי נשיכם. ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' והנשים לא נשתתפו עימהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה על הארץ שנאמר (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה, ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות בחטא המרגלים, אבל הנשים לא היו עימהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה. כתיב איש, ולא אשה, כיוון שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ שנאמר ותקרבנה בנות צלפחד וגו'. לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים גדר, וגדרו הנשים גדר.

 

ותקרבנה בנות צלפחד וגו':

גדולה להן, וגדולה לאביהן, גדולה למכיר, וגדולה ליוסף, שכך יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות, מה חכמתן שלפי שעה דברו שהיה משה עוסק בפרשת נחלות לאלה תחלק הארץ אמרו לו אם כבן אנו נירש כבן ואם לאו תתיבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה', צדקניות היו שלא נישאו אלא להגון להם ולמה זמנן הקב"ה למשה באחרונה שלא יראה משה עצמו שפירש מן האשה ארבעים שנה הודיעו הקב"ה באלו לומר הרי הנשים שלא נצטוו לא נישאו אלא להגון להם.

 

ויאמר ה' אל משה... עלה אל הר העברים הזה וגו':

שהוא הר נבו. ואפשר לשאול מה ראה ה' לומר למשה לעלות להר אחר פרשת הנחלות. אלא אמרו חז"ל ששמע משה רבינו נתן תתן להם, סבר שנתרצה לו הקב"ה ואמר הריני מנחיל את ישראל כיוון שנצטוויתי לחלק להם את הנחלה, אמר לו הקב"ה גזירתי במקומה עומדת עלה אל הר העברים וגו', כאשר נאסף אהרן אחיך שאין אתה יפה מאחיך.

 

ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו':

בפסוק זה רמוז שמו של אליהו, שהרי פינחס הוא אליהו ולפניו באים השאלות, "על פיו יבואו ועל פיו יצאו" ונרמז שמו בתיבות ולפני "אלעזר הכהן יעמדו ושאל לו " ראשי תיבות אליהו.

 

 את קרבני לחמי לאשי וגו':

אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות כי כל העולם כולו שלי. והבהמה שאתם מקריבים אני בראתי אותה, כדכתיב (תהלים נ י' יב) כי לי כל חיתו וגו' אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלאה. שאין לפני אכילה ושתייה. אמר ר' סימון י"ג מדות רחמים כתיב בהקב"ה שנאמר (שמות לד) ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' וגו' ויש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי ועל זה אמר אם ארעב לא אומר לך. אמר ר' יהודה בר' סימון: אמר הקב"ה עשרה בהמות טהורות מסרתי לך שלשה הן ברשותך, ושבעה אינן ברשותך, ולא הטרחתי עליך שתהא הולך בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, ולא אמרתי לך אלא מהגדלים על אבוסך, ועל זה אמר אם ארעב לא אומר לך.

 

את קרבני לחמי לאשי וגו':

אמר ר' יצחק כתיב את קרבני לחמי וגו', וכי יש לפני הקב"ה אכילה ושתייה ומניין למדנו ממה שאמר (תהלים קד) משרתיו אש לוהט. ומהיכן ניזונים המלאכים אמר ר' יודן אמר ר' יצחק: מזיו השכינה שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים. אמר ר' שמעון בן לוי הלא כתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני, משמע שיש כאן אכילה. אלא למדנו ממשה שעלה להר סיני וראה מה כתיב בו (שמות כד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו', אלו היה לפני אכילה ושתייה היה אוכל ושותה, ועל זה אמר אם ארעב לא אומר לך.

 

תשמרו להקריב לי במועדו וגו':

אמר שלמה המלך (משלי יב) צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר שאמר לרבקה הגמיאני מעט מים, כדי גמייא, ובטן רשעים תחסר, זה עשו שאמר ליעקב (בראשית כה) הלעיטני נא, אמר ר' יצחק בר ר' זעירא: עשו פער פיו כגמל כאשר אמר ליעקב אפתח את פי ואתה מכניס פנימה את האוכל, וכך למדנו שאין אובסים את הגמל ולא דורסים אבל מלעיטין אותו. אך צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואבייה שכתוב בה (רות ב) ותאכל ותשבע ותותר, שהברכה הייתה בפיה של אותה צדקת. ובטן רשעים תחסר אלו אומות העולם. היה מעשה בעובד כוכבים אחד שזימן את כל בני עירו לסעודה אמר ר' דוסתאי גם אותי זימן לאותה סעודה עם כל בני עירו ולא היה שלחנו חסר מכל מטעמים שבעולם, ומה עשה אותו הגוי נטל את הקערה מלפנינו שהייתה יפה כששה ככרי כסף ושבר אותה, אמרתי לו מפני מה עשית כך, אמר לי אתם אומרים שהעולם הזה שלנו, והעולם הבא שלכם, ואם אין אנו אוכלים עכשיו אימתי אנו אוכלים, קראתי עליו ובטן רשעים תחסר.

 

ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים וגו':

לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. אמר ר"י בר ר' סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון, כיצד הדבר כיוון שקורבן של תמיד, היה של שחר והיה מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים, היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, וממילה לא לן אדם בירושלים ובידו עוון שנאמר (ישעיה א) צדק ילין בה וגו', אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבים לפני לחם הפנים וקרבנות, ולעתיד לבוא אני אערוך לכם שלחן גדול, ויהיו עובדי כוכבים רואים ובושים שנאמר (תהלים כג) תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. וכן הכתוב אומר (ישעיהו סה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו.

 

ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רבעית ההין וגו':

לפי שהסולת היא הלחם והלחם שהוא חיות האדם, שהם חמשת מיני דגן  חיטה ושעורה ושיפון וכו' לא נפקד המלאך, אלא בידי הקב"ה בלבד, שאילו היה הלחם נפקד בידי שר היה רודף אחרי האדם לתת לו עניות ואין מי שישגיח עליו, ולכן התפילה על הפרנסה היא לה' שאצלו מופקדים מזונותיו של האדם, וצריך האדם להיזהר מאוד שלא לזלזל בפירורי הלחם ולא להשליכם במקום שאין בו, כיוון שמי שמזלזל בפירורי הלחם נצרך לעניות, ורומז לכך שהפירורים של המוח הם טיפות השז"ל שיוצא מין האדם שזורקן על הארץ, שנאמר בהן "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" שאם זורקן בנדה, או בבת נכר, או בשפחה, מגיע לעניות ועני חשוב כמת. מולכן מי שמזלזל בפירורי הלחם של התורה, שהן ההלכות ולימוד התורה, או סוד האותיות הקדושות שמשתמש בהן ללשון הרע, שולט עליו יצר הרע. שנאמר "כי בעד אשה זונה עד כיכר לחם", ואין לחם אלא כ"ב אותיות התורה, ואין כיכר אלא אפילו הלכה אחת "בלולה בשמן" שהוא סוד שאין התורה בלולה בכל איש אלא במי שסובל עליה בדוחק כדאיתא במשנה שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ועוד אמרו בלולה בשמן זה האדם המקיים "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"

 

פינת הלשון:

הטלפון ובעלי לשון הרע. המצאת הטלפון הרחיבה את ממדי הסכנה להיכשל בלשון הרע מכשיר הטלפון מאפשר לכל אדם להיהפך לבעל לשון הרע ביתר נוחות בתוך ביתו מבלי צורך להתאמץ לכן דרושה זהירות רבה ועל כן צריך להישמר מלשון הרע בזמן השיחה.

 

הפרשה הזו עוסקת בשעותיו האחרונות של משה רבנו והקב"ה מצווה את משה לראות את הארץ שהוא לא יזכה להיכנס אליה בגלל חטא מי מריבה, אפשר לראות כאן התנהגות הראויה למנהיג, לכאורה טבע הדברים בעולם שהילד ממשיך את דרך אביו במנהיגות כיאה למלך, ואילו כאן מודיע הקב"ה למשה שיהושע הוא שמכניס את עם ישראל לארץ, ובמקום לכעוס מסייע משה ליהושע בכל ההשתדלות שהמנוי יעלה יפה ועושה יותר ממה שנתבקש על ידי הקב"ה ומברך את יהושוע שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו" דהיינו בעין יפה יותר ממה שנצטווה. פירש רש"י שהקב"ה אמר למשה "וסמכת את ידייך" והוא עשה את יהושע כלי מלא וגדוש למלות אותו חוכמה בעין יפה.

 

מסופר על הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל. באחד השעורים שמסר אמר הרב שלמחרת הוא רוצה למסור מערכה של ר' עקיבא איגר זצ"ל על אחת הסוגיות ומכיוון שהיא עמוקה אי אפשר להבין אותה אם לא מכינים את הסוגיה היטב כולל שיטות הראשונים לכן ביקש הרב שיכינו היטב את החומר הנלמד, למחרת הגיע הרב לשיעור וראה שמלבד בחור אחד לא הכינו יתר התלמידים את החומר הנדרש כראוי מסיבות שונות, מכיוון שכך היה אמר הרב שאין אפשרות למסור את המערכה ולכן הוא עובר להסביר סוגיה אחרת. בשעות אחר הצהרים כאשר הגיע הרב לישיבה ניגש אליו אותו בחור שהכין את הסוגיה היטב וביקש מהרב שיסביר לו את המערכה של ר' עקיבא איגר, כיוון שהוא למד את הסוגיה ואינו צריך להפסיד את החומר על שחבריו לא התכוננו ובמשך ארבע שעות ישב הרב ולימד את התלמיד בסבלנות ובאורך רוח את השיעור.

 

בעובדות אלו ניכרת דמותו של מנהיג מורם שלא מתחשב בצרכיו או ברגשותיו אלא חושב על הכלל בענווה גמורה 

 

פרשת מטות

 

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה': איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה:

צריך לדעת למה כפל לומר ידר נדר או השבע שבעה, ולא הספיק לומר כי ידור לה', או השבעה לה', ועוד יש לשאול למה כפל לומר לא יחל וגו', ככל היוצא מפיו וגו', אכן יש לומר כך שיש שני מיני נדרים ושבועות.

 

א). בעניינים הנוגעים לנפש, ויתחלק לשני עניינים, אחד לעשות מעשה טוב כגון ללמוד וללמד ולהקדיש לגמילות חסדים: והשני להרחיק עצמו מין התעוב, כי המילה ידור היא גם מלשון ידור (לגור) במקום שלא טוב.

 

ב). בעניינים הנוגעים לגוף, כגון מעשה שאין בו לא איסור ולא מצווה,  וגם זה יתחלק לשנים האחד עניין של אכילה שתייה ומלבוש.

 

ולכן ויצב ה' משפטיו לנו כדת מה לעשות, כדאיתא (אבות ג יג) נדרים סייג לפרישות, כלומר הרוצה להתקדש בעבודת ה' יוסיף טהרה ופרישות, וכל זאת יעשה על ידי נדרים, כיון שהנדר מכריח את האדם להתגבר על יצרו וכך יכול להגיע למדרגת איש, כי לשון חשיבות איש בראשי תיבות אדני יהוה שדי שעל ידי דבקות בה' יתברך יגיע האדם לידי הכנעת היצר, ולכן כפל הלשון כי ידור נדר, לומר לנו שצריך בכמה וכמה נדרים לעשות סייגים, ועוד נלמד שאין לאדם רשות להישבע שבעה בשמו של הקב"ה אלא אם כן יהיה בו כל המידות הטובות ודבקות בה' שיקראו יראי ה'.

 

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה:

יבואר הפסוק על פי המובא בספרים הקדושים, כאשר בשמים רוצים לפסוק דין על האדם, שואלים אותו (מבלי ידיעתו) והוא פוסק על עצמו, כגון בא לפניו שאלה הדומה לעניינו, ומה שהוא פוסק למטה, נפסק עליו מלמעלה, וזה שנרמז בפסוק "לא יחל דברו" הכוונה שהאדם לא יחלל דיבורו לומר דברי חולין ושלילה כי על ידי זה יכול לפסוק דין לעצמו, ו"ככל היוצא מפיו יעשה" לומר לנו שמה שיוצא מפי האדם למטה, כך יעשה למעלה, ונמצא שמזיק לעצמו.

 

   ועוד יבואר שאמרו רבותינו (ברכות ד)  לעולם למד לשונך לומר איני יודע (לא יודע) ותיבת "לא" תהיה תחילת דברו שצריך לא לדבר לפני המחשבה משום שנאמר "ככל היוצא מפיו יעשה"  שעל ידי דיבורו של האדם מתחייב שנאמר: סוף מעשה במחשבה תחילה.

 

נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו' וידבר משה אל העם וגו' לתת נקמת ה' במדין:

תימא דלעיל בפרשת פינחס אמר ה' למשה צרור את המדיינים והכית אותם, ואילו כאן אמר ה' "נקם" ועוד יש לשאול שהרי ה' אמר למשה נקם נקמת בני ישראל, ואילו משה אמר נקמת ה', וכך יתורצו שני הקושיות דלעיל. בפרשת פינחס ציווה ה' לישראל לשמור טינה עליהם ויכינו עצמם להילחם בהם, וכאן הגיע שלב הביצוע, כי ברור שאי אפשר להכות מבלי צבא.

 

ומה שאמר משה נקמת ה', הוא שאמר משה לקב"ה ריבונו של עולם שאם היינו ערלים או עובדי עבודה זרה, לא היו שונאים אותנו, ואינם רודפים אותנו, אלא בשביל התורה והמצוות שנתת לנו רודפים אותנו, לכך הנקמה שלך היא במדיין, וידע משה שאם יגיד לישראל שהנקמה בשבילם לא היו יוצאים למלחמה כי ידעו שמיתת משה תלויה בזה, ולכן הפך משה את צווי ה' מנקמת בני ישראל לנקמת ה'.

 

ראיתי ליתן טעם נוסף (על פי זוהר הקדוש פרשת בלק) בלק ביקש מבתו ללכת למחנה ישראל להחטיא את משה מנהיג ישראל וממילא כל ישראל ילכו אחרי המנהיג, וכאשר שאלה אותו ביתו כיצד תדע מי המנהיג, אמר לה אביה האדם שתראי שכולם הולכים אחריו הוא המנהיג. אבל הקב"ה הפיר עצתו וקלקל מחשבתו של אותו רשע, ובאותה שעה יצא זמרי עם כל אנשיו, והיא חשבה שהוא המנהיג והכשילה אותו. ומכאן נדע מדוע נצטווה משה לנקום, כיוון שהוא היה המטרה העיקרית ואמרו חז"ל והבא להרגך השכם להורגו.

 

וישלח אותם משה... ואת פינחס.. וכלי הקדש וגו':

וראיתי לשאול הלא כתיב לעיל שאמר הקב"ה למשה נקם נקמת בני ישראל, שאתה בעצמך נוקם, ואילו משה משלח את אחרים שנאמר וישלח משה. מדוע עשה כך, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין ואמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן, ויש אומרים שאינה זו מדין שנתגדל בה משה שזו בצד מואב והיא הרבה עד עכשיו. ושלח את פינחס שנאמר ואת פינחס בן אלעזר. ולמה שלח את פינחס, אמר משה מי שהתחיל במצווה הוא יגמור אותה, שהוא השיב את חמתו של הקב"ה כאשר הכה את המדינית, הוא יגמור מצוותו.

 

   וכלי הקדש זה הארון שנאמר כי עבודת הקדש וגו', ר' יוחנן אמר אלו בגדי כהונה שהם אורים ותומים כמו שנאמר ובגדי הקדש אשר לאהרן.

 

   אמרו רבותינו כתיב ביהושע (יהושע א) כאשר הייתי עם משה אהיה עמך והיה צריך יהושע לחיות ק"ך שנה כמשה רבינו, ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים, כי בשעה שאמר הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, ואף על פי שנתבשר משה בשורות מות לא איחר את הדבר אלא נזדרז שנאמר וישלח אותם משה, אבל יהושע כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים אמר אם אני הורגם מיד, מיד אני מת כשם שעשה משה רבינו, מה עשה יהושע התחיל מעכב במלחמתם שנאמר (שם יא) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה אמר לו הקב"ה כיוון שכך עשית הריני מקצר שנותיך ב-י' שנים אמר שלמה (משלי יט) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום.

   

ומקנה רב היה לבני ראובן וגו':

מה שייך לומר לנו שלבני ראובן היה מקנה רב. אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת י) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, לב חכם לימינו, זה יצר טוב שהוא נתון בימינו, ולב כסיל לשמאלו זה יצר הרע שנתון בשמאלו. ועוד לב חכם לימינו אלו הם הצדיקים שהן נותנים לבם לתורה שהיא מימין שנאמר (דברים לג) מימינו אש דת למו, ולב כסיל לשמאלו אלו הן הרשעים שהן נותנים לבם להעשיר שנאמר (משלי ג) במשאלה עושר וכבוד. ועוד לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, אמר להם משה אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואחר כך וגדרות לצאנכם, הוי לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד, אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה, ועליהם נאמר (שם כ) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, ועוד הוא אומר (שם כג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ואיזה הוא עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכט) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.

 

(ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל וגו', מתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו.

 

שנו רבותינו שני חכמים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מעובדי כוכבים אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם וכן שני גיבורים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם שמשון מישראל וגלית מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם וכן שני עשירים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם.

 

ולמה כך שלא היה מתנתם מן הקב"ה, אלא חוטפים אותה להם וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנא' (ד"ה א ה) ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ומה גרם להם כך, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם מנין ממה שכתוב בתורה ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'.  

 

 

 

פרשת מסעי

 

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו ממצרים:

ראיתי לשאל וכי לא ידענו שיצאו ישראל ממצרים, ומדוע נכתבו המסעות. אמרו חז"ל כל מקום שנאמר "אלה" לפסול הקודמים, ואילו כאן לא פסלם בכדי לקבוע להם (למקומות) שכר לעתיד לבוא ועל כן זכו להיכתב בתורה כל המסעות האלו כיוון שקבלו את ישראל, ועתיד הקב"ה ליתן להם שכרן כדכתיב (ישעיה לה) יששום מידבר ציה ותגל ערבה ותיפרח כחבצלת פרח תפרח וגו', ועוד שהליכת ישראל במדבר הייתה לברר ניצוצי הקדושה ולהודיע חסדיו של הקב"ה לעם ישראל.

 

אלה מסעי בני ישראל וגו':

לומר לך מה המדבר על שקבל את ישראל יזכה לשכר שיפרח בו פרח שעתיד המדבר להיות ישוב, והישוב עתיד להיות מדבר, ומנין שעתיד הישוב להיות מדבר, שנאמר (מלאכי א) ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה. ומנין שהמדבר עתיד להיות ישוב, שנאמר (ישעיה מא) אשים מדבר לאגם מים.  עכשיו אין אילנות במדבר ועתיד להיות שם שנאמר (שם) אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ, עכשיו אין דרך במדבר שכולו חול ועתיד להיות שם דרך, שנאמר (שם מג) אף אשים במדבר דרך בישימון נהרות, ואומר (שם לה) והיה שם מסלול ודרך ודרך הקדש יקרא לה לא יעברנו טמא והוא למו הולך דרך ואוילים לא יתעו. כך הוא המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו יזכה לפריחה ולדרך של ברכה.

 

אשר יצאו ממצרים:

לומר לנו כי בזכות המילה (ברית) יצאו ישראל ממצרים ונקרע לפניהם הים, ונרמז כן בפסוק: ובחמשה עשר יום לחודש הראשון ממחרת ראשי תיבות מילה.

 

יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני מצרים:

מה הוא ביד רמה. בזמנו היו מסמנים ידם של העבדים שאם יברח עבד מאדונו ידעו למי הוא שייך, ולפי כך היו העבדים מסתירים ידיהם מפני הבושה שלא יראו את הסימן על היד. אך עתה בזמן יציאתם הראו בני ישראל את ידם ויצאו בראש מורם, והראו שאינם מתביישים בסימן העבדות. ולעיני מצרים, שהייתה במצרים עין הרע חזקה שגרמה אף היא לשעבוד, ועתה לא יכלו לפגוע בבני ישראל בעין הזאת.

 

ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה:

בא הכתוב ללמדנו שכאשר עזבו ונסעו ממדבר סיני שעליו ניתנה התורה, מיד הגיעו אל קברות התאווה,  כלומר כאשר עוזב האדם את התורה יגיע אל התאווה, וכדברי הרמב"ם (סוף הלכות איסור ביאה) אין מחשבת העריות באה אלא בלב הפנוי מהתורה.

 

צו את בני ישראל... כי אתם באים אל ארץ כנען... זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה וגו':

ויש לשאול מהו שנאמר ארץ כנען, ולא נאמר ארץ ישראל. אמרו חז"ל (ירמיה ב) הדור אתם ראו דבר ה' המדבר הייתי לישראל. אל תהי קורא המדבר, אלא המדבר הייתי לישראל, שדיבר הקב"ה מאפליה, מהו מאפליה, שמא אמרתי להכניס אתכם לארץ והלקשתי אתכם שאין מאפליה אלא לשון הלקשה כעניין שנאמר (שמות ט) והחטה והכוסמת לא נכו וגו', הרי אתם נכנסים לתוכה כי אתם באים אל ארץ כנען. מהו כנען, ארץ של פרקמטיא שבה נמצאת סחורה ועוברים בה סוחרים ושרים, כדכתיב (ישעיה כג) אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ.

 

צו את בני ישראל... לכם בנחלה וגו':

מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות הראה לו שמשון וברק בן אבינועם מנפתלי, וכן כל דור ודור ודורשיו, דור ודור ושופטיו, כל דור ודור ומנהיגיו, כל דור ודור ופושעיו, כל דור ודור וצדיקיו, שנאמר (דברים לד) ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה, הראיתיך בעיניך, מלמד שהראהו גיהינום, אמר משה מי נדונים בו, אמר לו הרשעים והפושעים בי, שנאמר (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו', התחיל משה מתיירא מן הגיהינום אמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. ומהו זאת הארץ אשר נשבעתי... לאמר וגו', אמר לו הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם קיימתי לבניכם לכך נאמר לאמר.

 

זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה וגו':

וצריך להבין מהו לכם, אלא לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן ממלכה אחרת, ולשפחותיו עבדים מן ממלכה אחרת, עמד המלך וחשב בדעתו ואמר הרי העבדים הם שלי והשפחות הם שלי מוטב שאשיא עבדי לשפחותיי ויהיה שלי לשלי. כך כביכול אמר הקב"ה הארץ שלי שנאמר (תהלים כד) לה' הארץ, ואומר כי לי הארץ, וישראל שלי הם שנאמר (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים, מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי, לכך נאמר זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה.

 

לבני ישראל וגו' תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה:

(איתא בגמ' מכות י) הבריחה הייתה לעיר שכם. בעיר שכם היו שכירי חרב ורוצחים ולכן עשו שם ערי מקלט. ואפשר לרמוז זאת בראשי תיבות "לנוס שמה כל מכה נפש" ראשי תיבות  שכם. ומופיע גם בספר יהושע אלה היו ערי המועדה לכל בני ישראל וגו', לנוס שמה כל מכה וגו'. ראשי תיבות שכם.

 

כתיב: ויגרש את האדם, ולמה נתגרש על שהביא מיתה על הדורות והיה חייב למות מיד, אלא שרחם עליו הקב"ה וגרש אותו כדרך שמגרשים את הרוצח בשגגה שגולה ממקומו לערי מקלט, לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך וגו', כיון שעמד משה ואמר לו הקב"ה והקריתם לכם ערים אמר משה ריבונו של עולם זה שהרג נפש בשגגה בצפון או בדרום מנין יודע היכן ערי המקלט שיהא יכול לברוח לשם אמר לו הקב"ה תכין לך הדרך ותכווין לך הדרך שלא יהיו טועים וימצא אותו גואל הדם ויהרגהו ולו אין משפט מוות, עוד אמר לו היאך אמר לו העמד להם איסטליות (שלטים) מכוונות לערי מקלט שיהא יודע לילך לשם ובכל איסטליות רשום עליה רוצח לערי מקלט, שנאמר תכין לך הדרך, לכך אמר דוד (תהלים כה) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה ולא בזדון, ואם יהרוג בזדון ויאמר בשגגה הרגתי ויהא בורח לערי מקלט אמר הקב"ה אפילו בורח ונכנס במזבח שלי הרגו אותו, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו וגו', ומי היה זה שברח למזבח ונהרג יואב.

 

אלה המצות והמשפטים אשר ציוה ה' ביד משה וגו':

והרי בסוף פרשת בחקתי כתיב אשר ציוה ה' את משה אל בני ישראל, וכאן כתיב ביד משה. ונפרש על פי שאמרו חז"ל, שמשה וישראל עומדים ובא הכתוב לחלוק כבוד למשה שהתורה והמצוות ניתנו למשה ומשה העבירן לישראל, שנאמר משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' שמשה קבלה בשני ידיו ומסרה ליהושע כפי יכולתו לקבלה.

 

פינת הלשון:

אסור לספר בגנות חברו אפילו על אמת גמור וזה נקרא בפני חז"ל לשון הרע, ואם יש בזה תערובת של שקרים ובעבור זה נתגנה חברו יותר הוא בכלל מוציא שם רע ועוונו גדול הרבה יותר והמספר לשון הרע עובר בלא תעשה שנאמר "לא תלך רכיל בעמך" וזה גם בכלל רכילות.

ג ג ג ג ג

 

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

תם ונשלם פירושים על ספר במדבר שבח לאל בורא עולם

 


 
לוח שנה 
© כל הזכויות שמורות ליהושע אוזן, אין לגולש רשות כלשהי להעתיק ו/או לעשות כל שימוש בתכנים, בתמונות ובשאר החומרים המופיעים באתר, אלא אם צוין אחרת.